האם יש חיוב הלכתי לדאוג לקיום העם היהודי?

אני התייחס רק לכותרת (לשאלה של הכותרת) בלי עיון באשכול ובתגובות של החברים והחכמים כאן.

ובכן, חז"ל מסבירים למה אדם נברא יחידי ? כי כיחיד, צאצאיו\המשפחות רבים אחד בשני אז מה היה קורה אילו היו נבראים מיליוני אנשים בבת אחת ?

שמעמיקים בחז"ל הזה מבינים מיד מהם הם אומרים. הם אומרים לך כך. כל אדם נברא יחיד בהווה, ממנו תצא העולם העתיד בדיוק כמו מאדם הראשון או התא האורגני הראשון.
האם אתה רוצה שצאצאיך יריבו אחד בשני ? האם אתה רוצה שהריב יכחיד את צאצאיך שהם עמלך העיקרית בעולם ?
ואם לא, אז תדאג כבר עכשיו לסדר אנושי נכון. אנו כיחידים חייבים לדאוג עכשיו לסדר חברתי נכון ושורדת בין המשפחות בהווה כדי שכל מיליוני צאצאיך ישרדו לנצח ובטוב. ולכן בוודאי יש חובה תבונית של כל אחד לדאוג לכל בני אנוש ולא רק ליהודי. תפקידו של היהודי היא בדיוק זה להיות עם סגולה\אור לגויים בעניין זה.

אמשלום, אפשר לא הבנתי דעתך בעניין קיום קידוש השם במובן המיימונידי לאורך הדורות. די לנו ספר דניאל ג, מקבים א, יוספוס וגמרות רבות כמו למשל הרוגי מלכות ועוד, תשובות מהר"ם מרוטנברג בענייני כאלה ששחטו את ב"ב כדי להמנע משמד, וכמובן אגרת השמד של הרמב"ם . כל מה שרציתי לומר שכל אלה לא ראו בהתמדתו של העם היהודי כערך עליון

[ירובעל,

איני מכירה מספיק את ספר דניאל, אבל האם אין מדובר שם על אנשים שמתו כי כך נגזר עליהם, ומבחינתם היה זה סוג של "ניסיון" א-להי? זה לא "קידוש השם" במובן המאוחר (למשל כמו באשכנז בימי הביניים) שמשמעו בחירה במוות כדרך "להעיד" על קיומו וצדקתו של האל...
"הרוגי מלכות" במובן זה אינם בגמרא - אם תבדוק את הסיפורים בגמרא תראה שאין באף אחד מהם "קידוש השם" במובנו זה. המושג "עשרת הרוגי מלכות" וייחוס הבחירה במוות כעדות וכו' יוחס לדמויות מסוימות בדיעבד  ומתוך הלכי רוח מאוחרים (שוב, אשכנז בימה"ב...).

לגבי "התמדתו של העם היהודי" - אני לא חושבת שהמושג הזה קיים בספרות חז"ל (משנה, מדרש, תלמודים וכו'). בהחלט כן ישנה דאגה להמשך קיומה של התורה, אבל ראוי לזכור שלפחות לפי שיטה אחת (חזקה) - "גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככה"ג"...]

לא מזמן קבלתי את המצ"ב מקרוב משפחתי שיח'

[ירוחם,

להעמיד דברים על דיוקם  -
א. דברים אלה נמצאים בכמה מקומות.
ב. המדרש של ר' מאיר אינו מצמצם את לימוד התורה לשבע מצוות ב"נ ואין סיבה להניח שהוא לא האמין בפשט דבריו... הצמצום הוא בשלב מאוחר יותר (סתם התלמוד, שמנסה ליישב את הדברים עם אמירות של אמוראים).

בקיצור, עמדה ערכית זו בהחלט התקיימה (גם במובנה הלא מצומצם), לפחות בשלב כלשהו של ספרות חז"ל, ועל חשיבותה ונפוצותה יכולה (אולי) לרמז העובדה שבשלבים אחרים ראו לנכון לנסות ולהתפלמס איתה.]

אמשלום
ככל שהשאלה של מתי החל מנהג מוות על קידוש השם להיות נפוץ היא שאלה מחקרית הרי שאין ברירה אלא להתייחס לספר מקבים ב' שם הוא רווח. יש ויכוח על תארוך ספר מקבים ב'. חלק חושבים שהוא מאוחר להופעת הנצרות והעמדה המקובלת מתארכת אותו קודם לכן כספר בן בית שני שנשלח לשכנע יהודים בגולה לחגוג את חנוכה (אם כי כנראה שהתעודות בו מזוייפות והוא לא נכתב בידי בית חשמונאי). תיאוריה נוספת מחלקת בין מקבים א' שהוא ספר א"י בו המאופיין במלחמה (מעשה קולקטיבי ואקטיבי) למקבים ב' שהוא ספר המופנה ליהדות ההלניסטית ובו מתים על קידוש השם (שזהו מעשה פסיבי ואישי).  
 

[לארוצים,

תודה שהזכרת לי - איני מכירה מספיק את ספר מקבים ב' ואני מקבלת את דבריך (ואת דברי ירובעל) שיש שם תיאור של "קידוש השם" במובן של בחירה במוות (אני מניחה שאתם מתכוונים לסיפור הבנים הבוחרים במוות על פני אכילת בשר חזיר). למרות זאת, ראוי לשים לב, שגם אם תפיסה כזו הייתה קיימת בעולם היהודי בתקופת החשמונאים ולאחריה, היא לא הייתה המיינסטרים המחשבתי-דתי, ועובדה היא שאצל חז"ל (תנאים ואמוראים) היא (כמעט בכלל) לא קיימת. 
כל זה לא בהכרח שייך לדיון העקרוני כאן, אבל היה נראה לי חשוב לומר זאת...]

אני נוטה להסכים עם אמשלום בעניין המאוחרות של החובה לכאורה לדאוג להמשך קיומו הפיזי של העם היהודי. שתי התפתחויות הכניסו ספקות ממשיות בהקשר זה וכוונתי להשכלה ולשואה. מימדי התופעות היו כה גדולות שפתאום כבר לא היה ברור האם יש המשך ואיך מבטיחים אותו. לכן ניסיון למצוא מקור תלמודי לצורך הזה הוא במידה רבה אנאכרוניסטי. ואז השאלה מתפצלת לשתיים: א) האם יש כיום חובה הלכתית לדאוג לקיומו הפיזי של העם היהודי במנותק משאלת קיום בפועל של הדת היהודית? וב) מתי חודשה הלכה זו על ידי מי ומה היה הבסיס?