ייתכן,
סעיפים א, ב, ג, העוסקים בשאלה האם יש אלוהים, האם אחד והאם הוא טוב – אני מניח שכן, הוא קיים והוא אחד וטוב. האם יש לי סיבות להניח כך? לא יודע. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. אני לא מנסה להסתבך עם הוכחות. בכל מקרה, אני לא מעמיד את שלושת השאלות הללו לדיון (מה שלא אומר כמובן כלום על הנושאים בהם כל אחד אחר יכול לדון), אלא מציג את גישתי שמבוססת – בין היתר – על שלושת ההנחות הללו: הוא קיים, הוא אחד והוא טוב.
בסוף סעיף ג הכנסת עוד שאלות, ואני ממספר.
1. למה קבוצה קטנה.
2. איפה בתורה אני רואה שזה אמור לעבור לכולם.
אענה על שאלה 2 וממילא שאלה 1 תהיה מיותרת. התורה מציגה את ההצעה של אלוהים לעם ישראל לפני נתינת התורה (הצעה שהם יכלו לסרב לה ע"פ הכתובים) כהצעה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". המשמעות הברורה של זה – לפי הבנתי – היא שכמו היחס של הכהנים לשאר העם, כך יהיה היחס של העם לשאר העמים, כלומר, עם ישראל יהיה "אור לגויים" אם נשתמש במטבע לשון מאוחר יותר.
אצ"ל שהנביאים מדברים על זה באופן ברור, שהשיא יהיה כשכל הגויים יבואו לבית המקדש וילמדו ממנו אורחות חיים. זה מפורש.
3, 4. למה מי שיושב בארץ כנען נידון להריגה, ולמה יהודי שלא מקבל נידון להריגה.
לא הבנתי אם השאלה הזו היא מהפן המוסרי או מהפן הלוגי. אם מהפן המוסרי, אשאיר זאת להמשך, ואם מהפן הלוגי אז מכיון שהמסר של התורה הוא מסר של מוסר, מי שעובד עבודה זרה שזה הכי אנטי מוסרי (למה? בהמשך אם אזכור) הורס את האושר של האנושות. ואם הוא עלול להרוס את כל התכנית ע"י שהוא ישפיע על כהני העולם (עם ישראל) לזנוח את המסר המוסרי שמוביל לאושר של כל העולם (אני נשמע משיחי אבל זה ככה) אז הורגים אותו או מגרשים.
5. מה עם המוסר.
אני חושב שאם המסר של התורה הוא הרעיון המוסרי, הריגת מי שפועל נגד המוסר היא פעולה מוסרית. שוב, להרוג מי שפועל נגד המוסר, זה דבר מוסרי.
זה העיקרון. בפועל, נדאג שזה כעט לא יבוא לעולם לידי שימוש, כי אנחנו מבינים מהתורה שחיי אדם הם מצרך חשוב מאוד ולא משחקים איתו. התנאים ההכרחיים לעונש מוות ע"פ התורה מביאים לידי כך שזה כמעט לא יוכל לקרות. כאן אנחנו נכנסים לתחום נוסף של תורה שבע"פ, כלומר שלב יצירת ההלכה המעשית אחרי התורה. חכמים – ע"פ מה שהבינו מן התורה שזה רצון ה', וע"פ המוסר האנושי שלהם – יצרו הלכה מעשית שלא תמיד מדויקת למה שכתוב במפורש. זה נידון רחב נוסף שאני חושב שלא נכון להיכנס אליו עכשיו.
6. ההתאמה המוסרית של התורה למה שהיה נהוג אז – אינני יודע אם אתה צודק. יש כמה וכמה הלכות בתורה ששונות מבחינה מוסרית מהחוקים הידועים לנו (חמורבי ועוד), והשינוי הוא לטובה מבחינה מסרית, כך שקשה לי לקבל טענה זו, אם כי אני מודה שלא בדקתיה היטב.
אני חוזר לסעיפים.
ד. האושר הוא נחלת האדם המוסרי, והמוסר מבסס על אמונת הייחוד, ואמונת הייחוד היא העיקרון המרכזי של התורה, כשהמגמה היא – באופן מפורש – שלאדם יהיה טוב. אינני חולק על העובדה שיש מוסריים לא דתיים ולא יהודים וכו', ואני חושב שסביר מאוד לומר שזו תוצאה של התפשטות הרעיון של התנ"ך בקרב העמים. ככל שאדם לוקח את הרעיון בצורה קיצונית יותר ומשפיעה יותר בכל תחומי חייו, כך הוא יותר מוסרי ויותר מאושר.
ה. לגבי המחויבות שלי לתורה או למוסר המערבי. בכנות – שילוב של שניהם. אני מנסה להסביר אתה תורה, ויחד עם זה לחנך את עצמי וללמוד את מה שהתורה רוצה לומר, גם כשזה מנוגד למה שנראה לי במבט ראשון שני ושלישי. זה סוג של סתירה, אני יודע.
ו. המצוות - הן הדרך שבה האדם מגיע למצב הנפשי שאליו חותר הרעיון של התורה. ברוב המצוות די קל גם להסביר איך זה עובד ולמה העשייה שלהן עושה את האדם מוסרי יותר, ובחלק מהמצוות זה קשה יותר, וכאן אני נסמך על האמון הכללי ברעיון.
ז. לגבי התועלת והעובדה. אני לא מנסה לומר שזו הוכחה, אבל כן אומר שאם הנחנו – ואני אשמח אם לצורך התשובה הזו תצטרף לכמה רגעים להנחות אלו ותנסה להסיק מהן מסקנות לעניינינו – שיש אלוהים אחד וטוב (שלוש הנחות), אז סביר להניח שהאדם אמור להיות מאושר, וסביר גם להניח שהמציאות תעזור לו בזה. אם כן, כאשר יש רעיון שמוביל את האדם אל האושר (הנחה רביעית שאינה קשורה כלל להנחות הקודמות) והרעיון הזה הוא חלק מסיפור על עובדה היסטורית, זה תורם – לא מוכיח, אבל תורם – לאמינות של הסיפור. שהרי המציאות אמורה להוביל את האדם אל האושר, ואם יכול להיות שהיה מעמד הר סיני ויכול להיות שלא היה, ואחד מהצדדים מוביל אל האושר, אני מניח שהמציאות אכן תהיה כזו שמובילה את האדם אל האושר, ואם כן יש סבירות מסוימת – שמצטרפת לעוד כמה טיעונים לא מוחלטים – שזה אכן התרחש במציאות.
נ.ב. כתבתי במהירות גדולה מקוצר הזמן, ועל כן אתנצל אם ישנן טעויות ואי בהירויות. אני מקוה שהייתי הוגן, כנה וברור.
תוקן על ידי חזקואמץ ב- 17/02/2014 09:23:39
