חזק,
אתה עושה לעצמך חיים כה קלים שממש לא בא לי לקלקל לך את חגיגת האושר.
כדי להקל גם על עצמי אני מתייחס לדבריך לפי הסדר, למרות שאינו משקף סדר חשיבות.
סעיפים א, ב, ג, העוסקים בשאלה האם יש אלוהים, האם אחד והאם הוא טוב – אני מניח שכן, הוא קיים והוא אחד וטוב. האם יש לי סיבות להניח כך? לא יודע. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. אני לא מנסה להסתבך עם הוכחות. בכל מקרה, אני לא מעמיד את שלושת השאלות הללו לדיון (מה שלא אומר כמובן כלום על הנושאים בהם כל אחד אחר יכול לדון), אלא מציג את גישתי שמבוססת – בין היתר – על שלושת ההנחות הללו: הוא קיים, הוא אחד והוא טוב.
נחמד מאד לא "להסתבך" עם שאלות היסוד.
נניח.
בסוף סעיף ג הכנסת עוד שאלות, ואני ממספר.
1. למה קבוצה קטנה.
2. איפה בתורה אני רואה שזה אמור לעבור לכולם.
אענה על שאלה 2 וממילא שאלה 1 תהיה מיותרת. התורה מציגה את ההצעה של אלוהים לעם ישראל לפני נתינת התורה (הצעה שהם יכלו לסרב לה ע"פ הכתובים) כהצעה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". המשמעות הברורה של זה – לפי הבנתי – היא שכמו היחס של הכהנים לשאר העם, כך יהיה היחס של העם לשאר העמים, כלומר, עם ישראל יהיה "אור לגויים" אם נשתמש במטבע לשון מאוחר יותר.
אצ"ל שהנביאים מדברים על זה באופן ברור, שהשיא יהיה כשכל הגויים יבואו לבית המקדש וילמדו ממנו אורחות חיים. זה מפורש.
ממלכת כוהנים, היא בהגדרה קבוצה אקסקלוסיבית, המשמשת אולי כאור לגויים, אבל הגויים כולם לא אמורים להיות "כהנים".
חזון הנביאים מאוחר יותר ואף הוא אינו מדבר כמדומני על קבלת עול מצוות על ידי כל העמים.
לדעתך בסופו של דבר (מתי???) כולם יקבלו את אותה תורה שהיא המתכון הבלעדי לאושר?
ועד אז הם נידונים לסבל?
ז' מצות בני נוח הן דבר זמני? או שהן גם מספיקות לאושר?
3, 4. למה מי שיושב בארץ כנען נידון להריגה, ולמה יהודי שלא מקבל נידון להריגה.
לא הבנתי אם השאלה הזו היא מהפן המוסרי או מהפן הלוגי. אם מהפן המוסרי, אשאיר זאת להמשך, ואם מהפן הלוגי אז מכיון שהמסר של התורה הוא מסר של מוסר, מי שעובד עבודה זרה שזה הכי אנטי מוסרי (למה? בהמשך אם אזכור) הורס את האושר של האנושות. ואם הוא עלול להרוס את כל התכנית ע"י שהוא ישפיע על כהני העולם (עם ישראל) לזנוח את המסר המוסרי שמוביל לאושר של כל העולם (אני נשמע משיחי אבל זה ככה) אז הורגים אותו או מגרשים.
ברור שהשאלה היא מוסרית. ללוגיקה אין עמדה ערכית.
5. מה עם המוסר.
אני חושב שאם המסר של התורה הוא הרעיון המוסרי, הריגת מי שפועל נגד המוסר היא פעולה מוסרית. שוב, להרוג מי שפועל נגד המוסר, זה דבר מוסרי.
זה העיקרון. בפועל, נדאג שזה כעט לא יבוא לעולם לידי שימוש, כי אנחנו מבינים מהתורה שחיי אדם הם מצרך חשוב מאוד ולא משחקים איתו. התנאים ההכרחיים לעונש מוות ע"פ התורה מביאים לידי כך שזה כמעט לא יוכל לקרות. כאן אנחנו נכנסים לתחום נוסף של תורה שבע"פ, כלומר שלב יצירת ההלכה המעשית אחרי התורה. חכמים – ע"פ מה שהבינו מן התורה שזה רצון ה', וע"פ המוסר האנושי שלהם – יצרו הלכה מעשית שלא תמיד מדויקת למה שכתוב במפורש. זה נידון רחב נוסף שאני חושב שלא נכון להיכנס אליו עכשיו.
איפה בדיוק בתורה למדת שחיי אדם זה דבר חשוב?
בתורה הכי חשוב זה לקיים את מצוות הדת. מי שלא, עליו נאמר "וקם איש באחיו" "לאביו ולאמו לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך".
עם יד על הלב.
אילו עלתה לבודד את המאמינים מהשפעת המוסר המערבי, מה היתה עמדתך המוסרית לאור התורה?
גם אז היית מבין שצריך לעדכנה?
אז התורה היא מצפן מוסרי, או בעיה מוסרית הדורשת הברגה?
"התנאים ההכרחיים לעונש מוות ע"פ התורה מביאים לידי כך שזה כמעט לא יוכל לקרות" הומצאו על יד חז"ל. הם כלל לא מוזכרים בתורה
אם אתה רואה את תפקיד חז"ל לעדכן את התורה, מדוע אתה אינך עושה זאת אתה גם עם התורה וגם עם חז"ל?
מדוע אתה מכפיף את עצמך לחוקי דת השכונה שאחד מיסודותיה העכשוויים שאין לשנות כלום?
6. ההתאמה המוסרית של התורה למה שהיה נהוג אז – אינני יודע אם אתה צודק. יש כמה וכמה הלכות בתורה ששונות מבחינה מוסרית מהחוקים הידועים לנו (חמורבי ועוד), והשינוי הוא לטובה מבחינה מסרית, כך שקשה לי לקבל טענה זו, אם כי אני מודה שלא בדקתיה היטב.
איך, למען השם, אתה קובע בלי בדיקה, שהתורה הייתה מוסרית בצורה מיוחדת ביחס לסביבה?
האמת, זה מסתדר יופי עם הטיעון הכללי שלך.
היות שהמחשבה הזאת גורמת לך לאושר אז זה מוכיח על נכונותה.
אני חוזר לסעיפים.
ד. האושר הוא נחלת האדם המוסרי
בדקת זאת בדרך כלשהי?
והמוסר מבסס על אמונת הייחוד,
ספר את זה למוסריים שאינם מאמינים באמונת היחוד ולמאמינים שאינם מוסריים.
ואמונת הייחוד היא העיקרון המרכזי של התורה,
במקרא וברוב הנביאים אין זכר לאמונת היחוד.
יש תחרות בין אלים שהמקרא מאמץ לעצמו אחד מהם וטוען שהוא הכי גדול וחזק.
לולי הפילוסופים היוונים ולולי שהרמב"ם כל כך הסכים אתם, כלל לא בטוח שהיית אומר משהו על אמונת היחוד.
כשהמגמה היא – באופן מפורש – שלאדם יהיה טוב.
איך המגמה העיקרית כה מובלעת.
אינני חולק על העובדה שיש מוסריים לא דתיים ולא יהודים וכו', ואני חושב שסביר מאוד לומר שזו תוצאה של התפשטות הרעיון של התנ"ך בקרב העמים.
באלו כלים בדקת זאת?
רק בשביל טעימה. יותר מחצי עולם כלל לא נחשף לתנ"ך לפני שפיתח תורות מוסר. (נכון שכותב התנ"ך לא ידע על קיומם של אותם עמים...)
ומה עם החוקים המוסריים שהיו לפני כן?
גם לדבריך התנ"ך הוא שיפור (גם את זה לא הוכחת) של מוסר שהיה קיים לפני כן.
ככל שאדם לוקח את הרעיון בצורה קיצונית יותר ומשפיעה יותר בכל תחומי חייו, כך הוא יותר מוסרי ויותר מאושר.
בדקת זאת בדרך כלשהי?
ה. לגבי המחויבות שלי לתורה או למוסר המערבי. בכנות – שילוב של שניהם. אני מנסה להסביר אתה תורה, ויחד עם זה לחנך את עצמי וללמוד את מה שהתורה רוצה לומר, גם כשזה מנוגד למה שנראה לי במבט ראשון שני ושלישי. זה סוג של סתירה, אני יודע.
"סוג של סתירה".
איזה ביטוי מעודן לבעיה המערערת את כל המבנה מהיסוד.
מה זה אומר לדעתך?
אני חוזר על שאלתי:
עם יד על הלב.
אילו עלתה לבודד את המאמינים מהשפעת המוסר המערבי, מה היתה עמדתך המוסרית לאור התורה?
גם אז היית מבין שצריך לעדכנה?
אז התורה היא מצפן מוסרי, או בעיה מוסרית הדורשת הברגה?
אתה יכול לתת דוגמה ל "לחנך את עצמי וללמוד את מה שהתורה רוצה לומר, גם כשזה מנוגד למה שנראה לי במבט ראשון שני ושלישי"?
ו. המצוות - הן הדרך שבה האדם מגיע למצב הנפשי שאליו חותר הרעיון של התורה. ברוב המצוות די קל גם להסביר איך זה עובד ולמה העשייה שלהן עושה את האדם מוסרי יותר, ובחלק מהמצוות זה קשה יותר, וכאן אני נסמך על האמון הכללי ברעיון.
האמונה לבד אינה מספקת את אותו אושר עליו אתה מדבר?
בדקת זאת?
מול אחרים?
מול עצמך כשאינך מקיים מצוות?
ז. לגבי התועלת והעובדה. אני לא מנסה לומר שזו הוכחה, אבל כן אומר שאם הנחנו – ואני אשמח אם לצורך התשובה הזו תצטרף לכמה רגעים להנחות אלו ותנסה להסיק מהן מסקנות לעניינינו – שיש אלוהים אחד וטוב (שלוש הנחות), אז סביר להניח שהאדם אמור להיות מאושר, וסביר גם להניח שהמציאות תעזור לו בזה. אם כן, כאשר יש רעיון שמוביל את האדם אל האושר (הנחה רביעית שאינה קשורה כלל להנחות הקודמות) והרעיון הזה הוא חלק מסיפור על עובדה היסטורית, זה תורם – לא מוכיח, אבל תורם – לאמינות של הסיפור. שהרי המציאות אמורה להוביל את האדם אל האושר, ואם יכול להיות שהיה מעמד הר סיני ויכול להיות שלא היה, ואחד מהצדדים מוביל אל האושר, אני מניח שהמציאות אכן תהיה כזו שמובילה את האדם אל האושר, ואם כן יש סבירות מסוימת – שמצטרפת לעוד כמה טיעונים לא מוחלטים – שזה אכן התרחש במציאות.
בינינו, מה שאתה אומר זה בערך כך.
אני חי כפי שהשכונה שלי חיה. אני מרגיש מאושר. זה סימן שהאושר מגיע מדרך החיים הזאת. מה שמוכיח בסבירות גבוהה שהיה מתן תורה על ידי אלוהים, היות שאלוהים הוא טוב, אז הוא בוודאי דאג לאושר ואם אני מאושר על ידי התורה, אז היא בוודאי דבר האלוהים, לכן אני מקיים אותה ונהיה מאושר.
נעזוב את המעגליות.
אתה באמת חושב שאמונה לבד באלוהים ובמוסר לא מספיקה כדי להיות מאושר?
אם כבר אפשר לצפות אושר בקרב קבוצות מסוימות, אזי המאפיין הוא משמעות לחיים, או לכל היותר אמונה כללית באלוהים.
לא שום דבר מעבר לזה.
אגב, התזה זו מוכיחה אמינות של כל דת מכל סוג שהיא, בתנאי שהיא מביאה אושר למאמיניה. סליחה, זה בהכרח מביא אושר כי אלוהים הוא טוב וגו'
ועוד דבר.
אתה מסכים שיש המון רוע בעולם?
(נכמר לבי לראות את הזוג גרוס מודים לאלוהים שרצח להם רק 2 ילדות והותיר לפליטה שנים).
איכשהו אתה מסתדר עם זה, למרות אלוהים הטוב.
למה לא נחשוב שגם העדר האושר (לשיטתך. אני בכלל לא מסכים שדת השכונה פותרת את בעיית האושר) הוא חלק מבעיית הרוע?
מנין לך שאת הפינה הזאת אלוהים החליט לסגור בצורה כה טובה...
אז תסלח לי אם אני נוטה לחשוד שנוח לך לחיות כפי שהסביבה מצפה ממך ואין לך כח להתעמת עם זה.
אתה מעדיף לעסוק בהברגה.
תוקן על ידי ייתכן ב- 17/02/2014 21:26:51
