המברגה של נח

חזק ואמץhttp://m.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2865418

ספקן
אם סדר נזיקין ענינו היה בסברות משפטיות, לא מובן מדוע התורה "התערבה" וקבעה לדוגמא פטור אבות נזיקין, או פטור בעליו עמו, שלכאורה אינן מובים בסברה.

וכלל, הקו בין "מה" ל"למה" הוא בלתי מוגדר.

ספקן,

מ
והאם לפי הזקנים נידה צריכה לטבול?

בעלבעמיו,

לחזק
יש כאן שתי טענות כבדות משקל לדעתי
א. אם הטקסט סובל פרשנויות כל כך הפוכות אז הוא מאבד את כל משמעותו כי אין בו כבר שום אמירה ברורה, למשל לגבי ההגשמה אם הטקסט סובל את פרשנותו של הרמב"ם ופרשנות הקבלה, אשר כל פרשנות היא כמעט כפירה ועכ"פ טעות מוחלטת בדברים שהם יסודות האמונה לצד השני, אז אין לנו כבר טקסט שאומר לנו משהו בעל משמעות.
וזו אכן היתה טענת הר"מ גבאי ועוד על הרמב"ם שהתורה לא ברחה מהגשמה אלא להיפך, ומכאן הוכחה לפרשנות הקבלה בתוארי האל, אלא שהפרשנות הפשוטה באמת היא כפשוטה ממש, ומכאן להערה השניה.

ב. כל טקסט ראוי לו להיבחן ללא הנחות מוקדמות, הטקסט התנכ"י ראוי להיבחן כמו כל טקסט אחר, כמו שהיינו בוחנים את הברית החדשה הקוראן או כל טקסט עתיק אחר, זו בעצם טענת הקדוש שפינוזה (אשר כאברהם העברי בשעתו מסר נפשו על האמת שלו, והפך לאנוס ע"י קהילת אמסטרדם שהיא עצמה סבלה בעבר מהאינקבזיציה הנוצרית, כמה אירוני וכמה נורא) שהתנ"ך כאשר הוא נלמד בצורה כזאת אין בו את כל מה שהלבישו עליו לא פילוסופיה ולא קבלה.
ולמרבה התדהמה ואולי דווקא לא, כאשר הוא נלמד כך הוא כל כך ברור על רקע תרבות התקופה, וכל הפרשנות האנכרוניסטית נראית לגמרי זרה ולא אוטנטית.
ואכן יש לציין לשבח את הרמב"ם, שאמנם לגבי ההגשמה הוא כפה פרשנות על הטקסט אבל לגבי הענין המרכזי כל כך של המקדש והקרבנות וכן ועמי המצוות הוא נשאר נאמן לטקסט, המקדש הוא אכן בית לדיורו של האל, והקרבנות לחם וריח ניחוח, ומשמעות המצוות מתפרשות על רקע התקופה, מה שכמובן מביא לביטול המעמד האבסולוטי והנצחי של התורה, ולערפל כבד על דעתו האמיתית בכל זה.
לעומת זאת רוב ככל הפרשנים שרצו לשמור על נצחיותה נכשלו לדעתי לגמרי לבאר את המילים המפורשות של ריח ניחוח ולחמי לאישי.
ואכן שתי הברירות קשות מאוד עבור היהודי המאמין בדורנו.
ויש לציין לשבח את הרמב"ם  

הרמב"ם לא חידש דבר בפרשנותו השוללת הגשמה. אמרו זאת לפניו רס"ג, רב נסים גאון, רבינו חננאל, רבינו בחיי אבן פקודה, ועוד. מכל מקום, אם מתייחסים לתורה ככל טקסט, אזי מיחס מדעי אדיש לא יכולה לצמוח פרשנות עמוקה, והראיה הרדידות של רוב הפירושים של מבקרי המקרא. אלא אדם צריך להתייגע על תלמוד תורה כדי שתהא קניינו, ואז באמת פירושיו הינם חלק מהתורה.

מ
ומי לפניהם?

ואני מבקש בכל לשון של בקשה להפסיק להשתמש בביטוים של עומק מול רדידות. אנא עבור לנכון ולא נכון ותנמק.

בעל
אכן זה השורש לכל המבוכה של העיון הלמדני, כי התלמוד משתף מחד "גזירת הכתוב" ומאידך סברות אנושיות, ומכאן כל הקושי ללמוד סוגיא בעיון, אלה טוענים שעלינו רק להגדיר אה ה"מה" ומתכחשים לגמרי מכל הסברות שכתובות להדיא בתלמוד (או כביאור המהר"ל ור"מ גבאי), מאידך אלה מתעקשים למצוא סברות בכל דבר ונתקלים בגזירות הכתוב.
על דעת התנאים והאמוראים עצמם קשה לעמוד ממרחק הזמן, האם גם אצלם היתה תערובת זו האם הם לא היו מודעים אליה, או היו מודעים והיתה להם איזו חלוקה ברורה בניהם, או שגם ההלכות הלא מובנות היו מובנות להם על רקע תרבות התקופה, ולפי זה גם גזירת הכתוב יש בה סברא מסויימת שהתורה הכריעה בין שתי סברות אפשריות.
בדרך כלל מקובל בעולם התורה שהתורה היא דעת אלוקית שלא לנו לערב סברתינו בה, והקבלה העצימה את הדעה הזאת עיין בעבודת הקודש לר"מ גבאי ח"ג מפרק כ' עד כ"ד והמהר"ל, מאידך הפילוסופיההיהודית הרמב"ם ואפילו הרמב"ן טענו שגם החוקים יש בהם טעם, אלא שבהלכה הכל נתקע האם פרטי ההלכה מתאימים לטעם ואם הם לא מתאימים האם זה מראה שהטעם לא נכון, עי' בתפארת ישראל שהוכיח מדין בן פקועה שהשחיטה אינה רחמים, ועי' ברא"ש לגמי מצות כתיבת ספר תורה ובמנחת חינוך בכמה מקומות שאין לנו לדון בהלכה מכוח הטעם, והדברים ארוכים וקשורים כמובן גם לסוגיית דרשינן טעמא דקרא וכו'.
הדוגמא של הלברטל מסברת ר"ע על הדוה בנידתה היא דוגמא מצויינת ודי נדירה לעירוב סברא אנושית בפרשנות המקרא להלכה.

ספקן,
הרמב"ם סבר שהטקסט סובל את פרשנותו. אני יכול לסבור שהטקסט אכן לא סובל את פרשנותו ולכן אני לא מקבל אותה. לפחות חלק ממנה.
העובדה שאנשים שונים מבינים דברים שונים לא מוכיחה בעיני כלום. אם אני הייתי יכול להבין דברים שונים כ"כ בתוך הטקסט הייתה לזה משמעות בעיני.
אני לא בקי בקבלה, אבל נאמנים עלי דברי מו"ר שהוא גם גדול בלימוד פשוטו של מקרא וגם מקובל וגם אדם ישר, שטוען שהקבלה היא הדרך המתאימה ביותר לפשוטו של מקרא. כמובן, זה ענין של אמון באדם שאומר את זה.

מם
לא טענתי שהוא דרש כן בגלל שיטתו שם, אלא שהוא שינה את פרשנות המקרא לא מכח י"ג מידות או דרכי הדרש אלא מכח סברא, וסברא שאילו היתה נאמרת היום ע"י רב כלשהו היתה נדחית במחי יד ונתפסת כפשרנות והקלה.
אין ספק שלר' עקיבא זאת הפרנות הנכונה אלא שהוא מגיע למסקנא זו מכח סברתו האנושית בלבד.

בעלבעמיו,

מם
זה לא משנה מי התחיל בפרשנות זו, הרמב"ם נחשב למגן החזק שלה.
וכנראה שזה מקרה בלבד שפרשנות זו צמחה בימי הביניים כשהפילוסופיה האריסטוטלית התפשטה בעולם.
אם כי אפשר למצוא בחז"ל גם איזה אמירות בכיוון הזה.
הרצון שלנו למצוא פרשנות עמוקה בתורה היא הסכנה הגדולה ביותר שכל מבקש אמת ראוי לו לחשוש ממנה, אם חפצי אמת אנו עלינו לבדוק את הטקסט ללא פשרות וללא הנחות מוקדמות, הרצון לעומק היא "נגיעה" אמנם רוחנית אבל רחוקה מבקשת האמת.