גירושין בציבור החרדי...

בס"ד
נשמע סיפור כואב...ולפני הנישואין היו לב דיכאונות?   

מהדכאון הספיציפי שלה אפשר לצאת? בררת אצל מומחים?
(היתה לי דודה שהיה לה דיכאון שאחרי לידה במשך שנתיים..היא קבלה את מירב התמיכה מהמשפחה ובמיוחד אמא שלה..שלקחה את כל עול הבית עליה ותמכה בה המון רגשית, היא ובעלה. והיום ב"ה היא עדין נשואה בעושר ואושר.)

הממממ... קשה מאוד לענות על זה, קודם כל ישנם מצבים נפשיים שפורצים דווקא בשעת מבחן- אחרי החתונה, דברים שאפילו האדם בעצמו לא היה מודע להם. כן היו לה כמה מקי חרדה אבל מזיבות מאוד מסויימות- אולי זה הבן אדם??? אין לי מושג, אם אני לא טועה היא הסתירה פרט זה לפני החתונה, משום מה לא הרגשתי נבגד מכך, כנראה מאוד דאגתי לה. לצאת מזה- קשה לומר, כיון שכל פסיכיאטר שמכיר את הסטטוס הזוגי לא רוצה לגרון לפירוד... השאלה היא אם השילוב של שנינו זה נגרם או שזה מה שהוא כרוני... והיה סמוי כל הזמן??

אגב. זה לא חכמה לעזוב את אשתך כשהיא בצרה..שם נמדדת האהבה. (אא"כ גם מצידה אין רצון והיא פוגעת בך וכו וכו..)
נניח אם היא היתה עוברת תאונת דרכים היית גם חושב על גרושים?

ברור וכמו שהקדמתי הסיפור הרבה יותר מורכב ואפילו פרטים טכניים אני נמנע מלהזכיר כמובן מפני החסיות. אבל ככה, ברור שאין השלכה בין תקופה מסוימת בחיים בדיכאון לגבי מהות האדם- לפי תיאוריה היו אלו שהן סיצני הסתגרות במצבים מסויימים, ושוב קשה לדעת. היא-לא נכנסה להריון מיד ובהחלט היה די זמן לפתח קשרים בלתי רגועים עוד קודם לכן. לגבי הפקרה של בן זוג קשה להשוות בין מקרה לרעהו- קודם כל צריך לחלק בין צקרה של זוגיות על מי משרים ופתאום קורית טרגדיה אז זה חל מברית הנישואים אך אם מלכתחילה הם רבו והיו על פיצוץ ופתאום מי שהוא נדרס- אז מענין מה תגיד, אלא שאולי בגלל רחמנות ולא בגלל הדין שהיא מסכנה וכו' וכו' וכאן זה שאלה סבוכה מה גבולות הרחמים עלי או עליה- כי ככל שהזמן עובר אני והיא מתבלים לאט לאט, ואח''כ יהיה יותר קשה.

הספור שלך נשמע מורכב. רק ייעוץ זוגי ואישי יוכל לעזור לך..
ברור שלא מעל גבי הפורום.

המון הצלחה וס"ד! 

אני באמת מתנצל שכך הבהרתי את השאלה- אתה צודק! אני בעיקר התמקדתי על הסוף וזה בענין הנישואין השניים האם הדבר מצוי בזיווג שני עם ילד אך הילד'במשמורת האם- האם זהו שיקול בכלל לגירושין- כלומר לסבל, לא באתי להתייעץ'על חיי הזוגיות, ובאמת זה נראה לי כעת שהדגש היה על כך. אולי גם שאלה זו היא בפורום אחר.

התעלות

א. הסיפור שלך הכניס אותי לדיכאון.
כאדם שעיקר טרדתו היא רווקותו ויחידותו בעולם, זה גורם לי לחשוב על כל אותם אנשים שבוססו בעולם השידוכים שנתיים או שלוש, וקיוו והתייאשו ושוב קיוו, והשתטחו על עצמותיו של בן עוזיאל והתפללו לגאולתם הפרטית. והנה באה גאולתם, ועימה ה"אחד" המיוחל, ותם המסע המפרך, ויתרווחו להם בביתם אשר בנו, רק כדי לראות שכל ההתמודדויות שלהם עד כה היו כאין וכאפס לעומת העתיד לבוא.

מצד אחד זה גורם לי להרגיש קטנוני על שצרותיי הגדולות אינן אלא דברים פעוטים. מצד שני אני נתקף בחרדה מפני הצרות הרבות שמפיל הלא נודע על אסיריו. ואני הרי שבעתי די בתהליך השידוכים המוזר שאני עובר, ולהתחתן אני רוצה רק כדי לאהוב, לא כדי לעשות מלחמה.

ב. שאלה שתמיד מבלבלת אותי: ממתי צרותיו של בן הזוג הופכים להיות צרותיך? הרי כל זמן הבירורים אתה מנסה לחמוק מכל חסרון קטן, ופתאום אחרי החתונה אתה צריך לקבל חסרונות גדולים. היכן טמון היסוד לשינוי התודעתי הזה שעל האדם לעבור. ומצאתי בגנזי קטע שכתבתי פעם על זה: 
 
תנו רבנן: כל זמן שלא עבר 'זמן בריחה' כשפוגש אדם במשודכו וימצאהו מלא בעיות וזוועות כרימון מיד משתמט והולך לו למקום אחר. כיוון שעבר זמן בריחה הרי זה מחויב להישאר ולישא בעול עם בן זוגו. וכמה הוא זמן בריחה ? איכא דאמרי - כיוון שסגרו השידוך, ואיכא דאמרי - כיוון ששברו הצלחת, ויש אומרים כיוון ששברו הכוס, ויש אומרים משתתעבר, וי"א משתלד. במה דברים אמורים כשלא שיקרו ולא רימו ולא הסתירו מידע, אבל אם רימו או שיקרו או הסתירו מידע אפילו אחרי שבעים שנה הרי זה משתמט והולך לו.