אגב התנהגות בעלי חיים חברתיים:
תראו את המאמר בעיתון הארץ כאן http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2243447
והנה להרב מיכי את התוכן המלא. (הבנתי שהוא לא ראה את כל המאמר)
לא כל הדגים שוחים עם הזרם
חגבים לא נעים בתיאום יפה כל כך כי הם משתפים פעולה (אלא כי הם מפחדים זה מזה), ובלהקות של דגים - הרוב לא תמיד קובע (אלא המיעוט הנחוש). אלה רק שניים מהגילויים של פרופ' איאן קאזין, החוקר התנהגות קבוצתית של בעלי חיים באמצעות מערכות מתקדמות, וחושף את המנגנונים שמאחוריה
· סמדר רייספלד
· 13.02.2014
· 12:51
ב-1969 ערך סטנלי מילגרם ניסוי פשוט, שבו הדגים את מה שמכונה "התנהגות חברתית מידבקת". הוא פיזר באחד הרחובות ההומים של ניו יורק שחקנים, שעצרו והפנו את מבטם למעלה, לעבר חלון בניין גבוה. כתוצאה מכך, יותר ויותר הולכי רגל עצרו אף הם והרימו את ראשיהם לאותו הכיוון. בכך הם צייתו לאותו צו בסיסי של קונפורמיות שדוחק באנשים "לעשות את מה שכולם עושים". ייתכן שכמה מהם אמרו באותו בוקר ממש לילדיהם שדרשו מהם לקנות את מה שיש כבר לכולם: "ואם כולם יקפצו מהגג"?
מה גורם לעובר אורח להרים את ראשו רק בגלל שראה אדם אחר עושה זאת? האם זו הנטייה הכללית שלנו לחקות מבלי דעת את תנוחת גופו והתנהגותו של מי שעומד מולנו כדי להתאים את עצמנו אליו ולזכות באהדתו? או שמא זו דרך לאסוף מידע? אדם עוקב אחרי מבטם של אחרים משום שזה עשוי להקנות לו מידע חשוב על הסביבה, למשל נוכחותו של איום שיש להיזהר ממנו.
עד לאחרונה איש לא חזר על הניסוי הזה, לא כל שכן ניסה להבחין בין ההשערות האלה. פרופ' איאן קאזין (Couzin), מהמחלקה לביולוגיה אקולוגית ואבולוציונית באוניברסיטת פרינסטון, עשה זאת בעזרת מערכת חדשנית שמאפשרת לעקוב אחר פרטים - עשרות ואפילו מאות - בתוך המון, ולנתח לא רק את מיקומו של כל אחד אלא גם את הכיוון שבו הוא נע ואת הכיוון שאליו מופנה מבטו. "המערכת מבוססת על צילום מלמעלה ועיבוד של התמונה בעזרת ראייה ממוחשבת", אומר פרופ' קאזין, שנמצא בארץ בשנת שבתון והוזמן להיות מרצה אורח בוועידה השנתית למדע וסביבה. "עקבנו אחר 3,325 הולכי רגל בלונדון ובאוקספורד ומצאנו, כמו במחקר המקורי, שהרמת הראש היא אכן התנהגות מידבקת. אלא שגילינו שהיא אינה מתפשטת בהמון באופן אחיד. הולכי הרגל שהתקדמו בכיוון מבטו של השחקן, כלומר מאזור שנמצא מאחוריו אל אזור שנמצא לפניו, אכן נטו לחקות אותו. אבל אנשים שהלכו בכיוון ההפוך וחלפו על פני השחקן דווקא לא הפנו את מבטם".
והמסקנה?
"שבמקרה הזה, ההתנהגות החברתית המידבקת לא נובעת מהנטייה הכללית לחיקוי. אם זה היה כך לא היינו מצפים למצוא הבדלים בין אנשים שנמצאים לפני השחקן או מאחוריו. כלומר, מטרת ההתנהגות הקונפורמית הזאת היתה לאסוף מידע. כשאדם מתקדם בכיוון המבט, הוא מרים את ראשו כי זה יכול לעזור לו להבין מה קורה באזור שאליו הוא נכנס; אם הוא הולך בכיוון הנגדי, הוא מתרחק מהמקום שהמידע רלבנטי אליו, ולכן הוא אינו טורח להפנות את מבטו. כשאנחנו מתארים בעזרת הדמיה ממוחשבת את השינוי ההתנהגותי של האנשים שמפנים את מבטם למעלה בזה אחר זה, אנחנו יכולים ממש לראות איך המידע עובר כמו גל בתוך ההמון. אנחנו צופים במו עינינו בדינמיקה של 'הדבקה חברתית'". במילים אחרות, למרות שההתקשרויות החברתיות ברחוב הומה מוגבלות מאוד בגלל זמן הפגישה החטוף והתנועה המתמדת, הן עדיין מספיקות לאנשים כדי לקלוט רמזים ואותות חברתיים שתורמים לתפיסת הסביבה שלהם.
לא אידיאה שעפה בשמים
אבל עם כל הכבוד לבני אדם, מה שבאמת מסעיר את קאזין הם בעלי חיים. כבר כילד בסקוטלנד, הוא הוקסם מהתנהגותם, אך כיוון ששלושת אחיו אלרגיים לפרווה, הוא נאלץ להסתפק בגידול בעלי חיים נטולי שערות. נמלים איכלסו את התא שלו בבית הספר, נחשים נימנמו מאחורי מיטתו, והוא אהב אותם בלי שום כוונה להיות מדען. אבל אז החל להתעניין בבעלי חיים שמתנהלים בקבוצות - לאו דווקא נמלים, שמוכרות כחרקים חברתיים - אלא דגים, ציפורים ותאו, אך עליהם לא נמצא כמעט מידע. אז הוא החל לייצר אותו.
עיניו מבריקות כשהוא מראה לי סרטון על להקת זרזירים שמעופפים בשמים ומתקדמים כנחשול שחור, שעולה ויורד. פתאום הוא מתפצל לשניים ואז שב ומתחבר ומסתחרר כמערבולת. "הם נעים כאילו מדובר בגוף אחד", אומר קאזין, "וזה מדהים. איך לעזאזל הם עושים את זה? איך הם מצליחים לתאם את תנועותיהם באופן כל כך מוצלח ומדויק וגם להימנע מהתנגשויות? בעבר חשבו שזו תוצאה של כוחות על־טבעיים, טלפתיה בין פרטים שגורמת להם לחשוב אותה מחשבה. מישהו תיאר פעם להקת ציפורים כזאת כ'אידיאה שעפה בשמים'. אבל לאחרונה יותר ויותר ביולוגים, מתמטיקאים ופיזיקאים מתגייסים לעניין ומתחילים להבין את התופעה המופלאה הזאת. היתרון של המעבדה שלי הוא המערכת המשוכללת שלנו, שבעזרתה עקבנו אחר האנשים בתוך ההמון. היא מאפשרת לכמת את התנהגותם של הפרטים בתוך ההקשר של הקבוצה, וכבר השתמשנו בה בהקשר של להקות דגים, עדרי תאו ונחילים של ארבה".
ארבה?
"התקפה של נחיל ארבה היא מחזה מרהיב ומבהיל. אתם בישראל נתקלים בתופעה הזאת מדי פעם, אבל בעולם זו מכה איומה ומתמשכת. גל התקפה אחד יכול להתפשט על חמישית משטח היבשה, לחסל כמויות אדירות של צמחייה ולפגוע במחייתה של עשירית מאוכלוסיית העולם. ארבה הוא קבוצה מאורגנת של חגבים, שנעים בתיאום מושלם, וכל המחקרים שנעשו במשך השנים לא הצליחו לפצח כיצד זה קורה. בעזרת המערכת שלנו התחלנו לחקור אותם כמו שפיזיקאים חוקרים חלקיקים של חומר. כי אפשר לומר שמתחת לצפיפות מסוימת של פרטים, החגבים נעים כמו חלקיקי גז, באופן מפוזר ואקראי למדי. מעל לצפיפות הזאת נוצר נחיל שנע כמו נוזל ושוטף את כל מה שנקרה בדרכו. זה לא ייאמן: בין כל חגב וחגב נשמר כל הזמן מרחק קבוע של כ–13 ס"מ, בעוד שהנחיל כולו יכול להגיע לקוטר של עשרות קילומטרים. עקבנו אחרי מיקומו ומהירותו של כל חגב, בדקנו את האינטראקציה שלו עם שכניו, ואז נכונה לנו הפתעה גדולה".
מה ההפתעה?
"כשאנשים חושבים על התנהגות מתואמת של קבוצה הם נוטים לחשוב על קואופרטיביות, הדדיות ואפילו על סוג של סימפתיה קבוצתית. בארבה גילינו משהו אחר לגמרי. מסתבר, שהמרחק הקבוע בין חברי הקבוצה נשמר בגלל החשש מנגיסה על ידי השכנים".
קניבליזם? הם אוכלים אחד את השני?
"בדיוק. לא ציפינו לזה כיוון שחגבים נחשבים צמחוניים, אבל שמנו לב שמדי פעם כשסיימנו ניסוי, היו חסרים לנו כמה פרטים. בניסוי אנחנו מפזרים עשרות חגבים בתוך מכל כדי לצלם את תנועתם מלמעלה, ובתום הניסוי אוספים אותם. לא הצלחנו להבין איך ייתכן שפרטים נעלמים לנו, הרי המכל סגור. ובכן, גילינו שהם נטרפו. מתברר שהחגבים נוטים לנשוך זה את זה בבטן, לפעמים עד כדי טריפה, וכדי להימנע מזה הם שומרים מרחק. כל חגב מנסה לתקוף את זה שלפניו ולהתחמק ממי שאחריו, והתוצאה היא מרחק קבוע ותנועה קולקטיבית. כדי להוכיח את זה, עשינו לחגבים ניתוח קטן שבו ניתקנו את עצב הבטן שלהם, ואז כשהם לא חשו יותר כאב, הם הפסיקו להתנהג כקבוצה. כלומר, למרות שהם נראים קואופרטיביים, כל אחד מתנהג באופן אנוכי מאוד. שומר על הבטן שלו".
היום יש רצון להתרחק מהדימוי האכזרי של הטבע, "ששיניו וטפריו נוטפי דם", ולהדגיש מנגנונים של שיתוף פעולה בין בעלי חיים. והנה בא הארבה ומראה שעדיין כוחו של הדימוי האכזרי עדיין במותניו.
"מגוון המנגנונים בטבע שמקנים לבעלי חיים יתרונות הישרדותיים הוא גדול, וקניבליזם הוא אחד מהם. זוהי התנהגות די נפוצה בטבע, ולצדה קיימים גם מנגנונים של שיתוף פעולה או ניטרליות. אצל דגים, למשל, הקבוצה שומרת על לכידותה על ידי יחסי גומלין של התקרבות ולא של הימנעות".
לפני שנתיים קיבל קאזין מהנשיונל ג'יאוגרפיק את אות ה"מגלה" (explorer), שבעבר היה שמור למגלי ארצות נועזים ולטיילים שכבשו אזורים שרגל אדם לא דרכה בהם קודם. כיום האות מוענק גם למגלים של טריטוריות אינטלקטואליות, לפורצי דרכים מחשבתיות ולמדענים שחוצים גבולות מדעיים. כמה מהגבולות האלה, שנחצו על ידי קאזין, חושפים את מה שאפשר לכנותו "חוכמת ההמונים של הדגים".
"אנחנו עובדים עם דגים בשם גבנונים זהובים, שנעים כקבוצה במים רדודים. הם שוחים במבנה מאורגן שמצד אחד הוא קשוח, ומצד שני גמיש ומגיב במהירות לגירויים. באופן טבעי הדגים האלה בורחים מאור ומעדיפים צל, כנראה כדרך להתחמק מאויבים, ורצינו לראות כיצד כל הקבוצה מתמרנת ומשנה כיוון כדי להגיע לכתם הצל הקרוב. הכנסנו אותם לתוך מכל שהואר בכתמים משתנים של אור וצל, וראינו שכאשר הקבוצה מנתה רק שני דגים, הביצועים שלה היו די עלובים. גם ארבעה דגים לא הפגינו ביצועים מרשימים, אבל ככל שהקבוצה היתה גדולה יותר, היא מצאה מהר יותר את אזורי הצל".
הקבוצתיות שיפרה את הביצועים.
"כן, וזה סוג של חוכמת המונים. אנחנו מכירים את המושג הזה מבני אדם: חוכמתה של הקבוצה גדולה מחוכמתם של היחידים המרכיבים אותה. ידוע המקרה של פרנסיס גלטון שביקר ביריד, שנערכה בו תחרות על הערכת משקלו של שור שעמד על דוכן. כל הערכה של מבקר בודד היתה לא נכונה, אבל הממוצע של כולם היה כמעט מדויק. חכמת ההמונים האנושית עובדת בפוליטיקה, בכלכלה וגם בשעשועוני ידע (לכן כדאי לפנות לקהל כ'גלגל הצלה'). ובכן, מסתבר שהיא יעילה גם אצל בעלי חיים. גם הם יכולים להפיק תועלת מאיסוף הערכות לא מדויקות של ההמון ולהשתמש בהן לניווט בסביבה. הקבוצה מתפקדת כמערכת חיישנים מאורגנת, והאינטראקציות בין חבריה מאפשרות לה לקלוט מידע ולעבד אותו באופן שפרט בודד לא יכול לעשות".
איזה מידע הקבוצה מעבדת?
"זה יכול להיות עוצמות משתנות של אור, מיקומו של מקור מזון או נוכחותו של טורף. המידע יכול להיקלט על ידי מספר קטן מאוד של חברים בקבוצה ואז להיות מועבר הלאה, לכל השאר. למשל, כשטורף מתקרב הלהקה כולה משנה כיוון, בבת אחת ובמהירות עצומה, גם הפרטים שלא רואים כלל את הטורף. יש לזה יתרון אבולוציוני עצום, כמובן. ההבדל בין חוכמת ההמונים של בני אדם לזו של הדגים הוא שאצלנו כל פרט מבצע הערכה של הגירוי, והשקלול של כולם נותן מידע יותר מדויק. אצל דגים, הקבוצה כולה מגיעה לפתרון המדויק".
איך היא עושה את זה?
"באופן פשוט להפליא. בעזרת המערכת שלנו גילינו שהתנועה המורכבת של הקבוצה נובעת משני סוגים פשוטים של תנועה: תנועה שנובעת מהגירוי החיצוני, ותנועה ששומרת על קשב עם השכנים הקרובים בקבוצה. במקרה שלנו, שבו הגירוי הסביבתי היה האור, גילינו שהדגים משנים את מהירות שחייתם בתגובה אליו: ככל שעוצמת האור גבוהה, הדג מאיץ את שחייתו; בחושך הוא מאט. זה הכל. ההבדלים במהירויות השחייה - בין הדגים שנעים מהר באזורים המוארים לבין אלה שנעים לאט באזורים המוצלים - יחד עם העובדה שדגים שכנים שומרים על קירבה, הם שעושים את העבודה. השינוי המקומי בכיוון השחייה של כל דג ודג מתפשט כגל ומוביל לפנייה של כל הלהקה לעבר האזור המוצל. יוצא מזה שפרטים בקבוצה יכולים להגיב לגירוי קטן שהוא הרבה מעבר לטווח החישה שלהם באופן אישי, כך שהקבוצה יכולה להשיג מה שהפרטים הבודדים לא יכולים".
זה נשמע כמו שיעור חינוך.
"אבל זה לגמרי שיעור בביולוגיה. ומה שיפה הוא שהאינטליגנציה הקולקטיבית הזאת, היכולת הקבוצתית שנראית כמעט על־טבעית, מבוססת על מנגנון פשוט מאוד, שבכלל לא דורש רמת קוגניציה גבוהה של הפרטים".
פעם ריאיינתי את פרופ' אלכס תורנטון, שחוקר תהליכי הוראה בטבע: בעלי חיים שמלמדים אחרים מיומנויות שונות. גם שם, תהליכים שנראים מסובכים ושדורשים לכאורה רמה קוגניטיבית גבוהה מתבררים כתוצאה של כמה כללים פשוטים, שמבוססים על גירוי ותגובה. פשטות שמובילה למורכבות.
"זו אכן הדרך שבה מנגנונים מורכבים הצליחו להיווצר באבולוציה, ולכן חקר ההתנהגות של קבוצות בעלי חיים הוא כל כך מרתק. הוא יכול לתת לנו רמזים כיצד התפתחה תכונת החברתיות באבולוציה וגם לאפשר לנו לבנות רובוטים שיתבססו על הכללים הפשוטים האלה. יש כיום אנשים ששואבים השראה מהטבע ומנסים לפתח נחילים של רובוטים, שיתנהלו לפי העקרונות האלה: מצד אחד יהיו להם אינטראקציות עם הסביבה ומצד שני עם הרובוטים השכנים. קבוצת רובוטים כזאת יכולה לנווט בסביבות לא מוכרות ולפתור בעיות שפרטים בודדים אינם יכולים. למשל, לאתר ולנקות כתמי נפט באוקיינוס".
מכל מה שסיפרת לי עד עכשיו, נראה שהקבוצות מסתדרות היטב בלי שיהיה להם מנהיג.
"אנחנו כל כך רגילים למנהיגות בחברות אנושיות - מנכ"ל, ראש מפלגה, מנצח של תזמורת - אבל להקות דגים, ציפורים וחרקים לא צריכות מנהיג כדי להתארגן".
כמו המוח האנושי, שגם פעילותו המורכבת נובעת מהתנהגויות מקומיות שאין ביניהן פיקוח מרכזי.
"ממש כך. אין איש קטן שמכוון את העניינים. אלה הן מערכות שמתארגנות בעצמן".
הרוב הדומם
אבל לפעמים יש בלהקה פרטים שיש להם מידע שאין לאחרים: מיקומו של מזון ראוי או כיוון הנדידה שהם מכירים מניסיונם. במקרים כאלה, ברור שהקבוצה תרוויח אם בעלי הידע והניסיון יהיו אלה שינהיגו אותה. אבל בהיעדר תשדירי בחירות או תארים אקדמיים, כיצד יידעו הציפורים אחרי מי כדאי לעקוב? איך יבחינו הדגים למי יש מידע שמשתלם לשים לב אליו? ובאופן כללי השאלה המעניינת היא, כיצד מידע המצוי בידי המיעוט עובר בקבוצה והופך לנחלת הכלל?
קאזין וצוות המעבדה שלו ערכו ניסוי. הם הקנו לדגים מסוימים מידע שאין לאחרים על ידי כך שאימנו אותם לשחות לעבר איתותי אור של לייזר (הם קישרו את האור עם מזון). לדגים אלה היתה אם כן העדפה ברורה לשחות לעבר הלייזר. כאשר הכניסו שני דגים כאלה לקבוצה של 70 דגים אדישים שלא היו להם העדפות, דבר לא קרה. אבל עשרה בעלי העדפה הצליחו לסחוף אחריהם את כל הקבוצה, בלי שהדגים יידעו מראש בידי מי מצוי הידע, כמובן. "בדקנו גדלים שונים של קבוצות", אומר קאזין, "ומצאנו, שדרוש רק מספר קטן יחסית של בעלי העדפה כדי להוביל את כל הקבוצה למטרה. ואפשר לנסח זאת כך: החלטה שנקבעת על ידי מספר קטן מאוד של חברים יכולה להכתיב את התנהגותה של הקבוצה כולה. זה קורה בגלל טיבה 'הנוזלי' של הקבוצה, שמבוסס על קשרים בין הפרטים".
אבל מה קורה כשיש בקבוצה פרטים עם העדפות שונות?
"מצבים של קונפליקט הם הכי מעניינים. אצל בני אדם, כשחלק רוצים ללכת למקום מסוים ואחרים למקום אחר, עושים הצבעה והרוב קובע. דגים, לרוע המזל, לא נוהגים להצביע. כל מה שיש להם הוא אינטראקציות מקומיות עם השכנים שלהם. כך שמעניין לדעת מה קורה כשחלק מהדגים מעדיפים לשחות למקום אחד, ואחרים דווקא למקום אחר. האם הם יוכלו להגיע לקונצנזוס? התשובה היא, כן. הם מקבלים החלטה קבוצתית אחת ורק לעתים רחוקות הקבוצה מתפצלת. כדי להבין איך זה קורה בנינו מודל תיאורטי, מתמטי, וניסינו לנבא בעזרתו את התנהגות הדגים במצבים של קונפליקט. אחר כך עשינו ניסויים שבדקו את המודל, והם אישרו אותו באופן נפלא. המודל הביא בחשבון משתנים כמו מספרם של בעלי ההעדפה האחת, מספרם של בעלי ההעדפה האחרת ומספר הדגים האדישים, שאין להם העדפה מיוחדת. מלבד זאת, הכנסנו למודל משתנה שמבטא את מידת הנחישות של כל דג להגיע למטרה".
מהי "נחישות של דגים"?
"דג רעב, למשל, יהיה יותר נחוש להגיע למטרה, כלומר ישחה יותר מהר לעבר המזון, מאשר דג שבע. דג מאומן יהיה נחוש להגיע למטרה יותר מדג שלא עבר אימון. ובאופן כללי, דג בעל העדפה יהיה נחוש יותר להגיע למטרה מדג אדיש, שאין לו העדפות".
ומה מצאתם?
"ראינו שההחלטה המשותפת של הקבוצה תלויה הן במספר הדגים בעלי ההעדפה והן בנחישותם. יצרנו קבוצה שיש בה שתי העדפות שונות. חלק מהדגים אומנו לשחות לעבר מטרה צהובה ולכן העדיפו אותה, וחלק אומנו להעדיף מטרה כחולה. כאשר מספר הדגים בשתי תת־הקבוצות האלה היה שווה, הקבוצה שחתה במחצית הניסויים לעבר המטרה הצהובה ובמחצית השנייה אל הכחולה. כאשר היה רוב שהעדיף כיוון אחד, ומיעוט שהעדיף כיוון האחר, הקבוצה התקדמה בכיוון של הרוב".
כך שהדגים בכל זאת עורכים סוג של הצבעה דמוקרטית, והרוב קובע.
"נכון, אבל רק במקרה מסוים: כאשר לרוב ולמיעוט יש אותה דרגה של נחישות. כאשר יש הבדלים ביניהם, לא תמיד הרוב קובע".
איך יוצרים דגים עם הבדלים בנחישות?
"למשל על ידי מספר אימונים שונה. הרבה אימונים - נחישות גדולה להתקדם לעבר המטרה; מעט אימונים - נחישות פחותה. עשינו הרבה אימונים לדגים מסוימים שהתקדמו לעבר המטרה הצהובה, ולכן הם התקדמו אליה בנחישות, ומעט אימונים למעדיפי המטרה הכחולה, ולכן הם שחו אליה במידה נחושה פחות. ומה שראינו הוא, שגם כאשר מעדיפי המטרה הצהובה היו מיעוט, הקבוצה שחתה אחריהם כי הם היו נחושים ושחו מהר יותר מהרוב הלא נחוש שהעדיף את המטרה הכחולה. כלומר, המיעוט הכתיב את הקונצנזוס".
אנחנו לא מתפתים להשליך את הממצאים האלה לתחומים חברתיים־אנושיים.
"עדיין לא. תיכף נעשה את זה, ובזהירות... כי בשלב הבא רצינו לדעת מה קורה כשמכניסים לקבוצה שיש בה שתי העדפות שונות גם פרטים שאין להם העדפה".
לבדוק את תפקידו של "הרוב הדומם".
"בדיוק. הדעה הקלאסית של מדעי החברה לגבי חברות אנושיות היא שהרוב הדומם, זה שאין לו העדפות מיוחדות לכאן או לכאן, הוא הפגיע ביותר למניפולציות על ידי מיעוט נחוש ובעל אינטרסים. הטענה היא, שהמיעוט הקיצוני יכול לסחוף אחריו בקלות את חסרי ההעדפה, ובכך לפגוע בדמוקרטיה. גישה כזאת רואה בפרטים האדישים גורם של חוסר יציבות שמעודד את התבססותן של דעות והעדפות קיצוניות. זו טענה שאין לה הוכחות ניסוייות, ואנחנו רצינו לדעת אם זה קיים בבעלי חיים. מה שגילינו זה שההיפך הוא הנכון: לרוב הדומם, חסר ההעדפות, יש תפקיד מכריע דווקא בביסוס ההחלטה הדמוקרטית של הקבוצה. כאשר לכל חברי הקבוצה יש העדפות, המיעוט הנחוש מנצח כל הזמן. אבל בנוכחות פרטים אדישים, שלא אכפת להם, ההחלטה שוב עוברת לידי הרוב".
זה עולה מהמודל התיאורטי שלכם או מניסויים שערכתם?
"גם וגם. מבחינה ניסויית, כבר הראינו שמיעוט נחוש יכול 'להשתלט' על הקבוצה ולגרום לה לנוע דווקא לכיוון המועדף עליו. אבל כשהוספנו לאקווריום פרטים ניטרליים, בלי העדפה מיוחדת, הקבוצה החלה לשחות אחרי הרוב הפחות נחוש לכיוון ההעדפה שלו. אפשר לומר שנוכחותם של פרטים ניטרליים יכולה למנוע מהמיעוט הדעתן להשתלט על הקבוצה ולקבוע לה את כיוון התנועה. הם מטים את הקונצנזוס לכיוון ההעדפה של הרוב המספרי".
כבר שכרו אותך כיועץ בפתרון קונפליקטים פוליטיים?
"את צוחקת, אבל אני אכן משתתף ביוזמה של 'המרכז לדתות, דיפלומטיה ויישוב סכסוכים בעולם' של אוניברסיטת ג'ורג' מייסון. פגשתי שם פלסטיני בשם עזיז אבו שרה, שאחיו נהרג על ידי צה"ל ומאז הוא עוסק בניסיון לפתור את הסכסוך היהודי־פלסטיני. הפכנו לחברים וגילינו שיש לנו תחומי עניין משיקים כמו התנהגות קבוצתית, קונפורמיות חברתית והשפעתם של קשרים חברתיים על קונפליקטים. ישראל היא כמובן דוגמה מתבקשת לחברה דמוקרטית, שהדעות בה חלוקות ויש בה קונפליקטים קשים".
קצת מסוכן ליישם מודלים ביולוגיים על מערכות חברתיות. הדרוויניזם החברתי שאנשים גזרו מתוך הברירה הטבעית של דרווין לא הביא לתוצאות מצוינות.
"אני מסכים לחלוטין, ולכן אני נזהר ואפילו ספקן לגבי היכולת להשליך מהטבע על ההתנהגות האנושית. המודלים שפיתחנו חזקים מאוד כשזה נוגע לדגים, ארבה וכו', אבל כשעוסקים בבני אדם, אי אפשר להתעלם מכך שההתנהגות שלהם מושפעת גם משיקולים קוגניטיביים מורכבים. מצד שני, במערכות הרבה פעמים הפרטים מורכבים, אבל המערכת כולה דווקא פשוטה. כך שמעניין לבדוק את הנושא בכלים מתמטיים. אין לי, כמובן, פתרונות אבל זה תחום מעניין לחשוב עליו".
