חשיבות ההבדלה

מיימוני,

מ

(אני מקצר גם כדי לחסוך הקלדה וגם בתור שם חיבה)

באופן שאני משתמש במילים אלו, ויש להן שימושים רבים מאד - יש מרחק כה גדול בין "תורה" ל"חכמה" (למרות שהן קשורות אהדדי) עד שהבקשה להפריד היא כמו הבקשה להפריד בין פיזיקה לכימיה. שתיהן מדעים, ויש תקוה שהכימיה ניתנת לרדוקציה (=להסביר כל כלל בכימיה על פי כלל פשוט יותר בפיזיקה), אבל הן עדיין שני תחומים.

לעומת זאת, הייתי שמח לראות מה לדעתך בין "דעת תורנית" ל"דעת אנושית". ורצוי עם דוגמאות ורצוי מהמקורות גם כן.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני,

קידושין דף ל.

פיכך נקראו ראשונים סופרים - שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא"ו +ויקרא יא+ דגחון - חציין של אותיות של ס"ת

מ היקר

האם אפשר להסתמך על שימושי מילים כמו "סופרים" כדי לציין תקופות? האם לא יתכן שהשם "סופרים" בא ממשמעות אחרת ואילו הגמרא דרשה את השם הזה כדרכה בעוד תחומים?

אנו אמנם רגילים לחלק את התקופות של חכמים בין נביאים, סופרים, חכמים, זוגות, תנאים, אמוראים ועוד. אבל החלוקה הזו עלולה גם להעלים נקודות משותפות שקיימות בתקופות שונות ואולי בכולן.

ולכן ייראה לי שכאשר עוסקים בחכמי התורה, (או מונח מקביל) אנו מבדילים בין סוגים תחת אותו מין (בהיררכיה). ולכן צריך את המכנה המשותף שמגדיר את המין הכללי (חכמי תורה) ואחר כך את ההבדלים ואת מקורם (יתכן שיתברר שחלק מההבדל הוא בהיכנעות של בני תקופה חדשה לקודמותיה, היכנעות שיש לברר את מקורה והצדקתה).

***
כתבת:

מיימוני,

אומרת הגמרא (בבא בתרא עה.): ונתת מהודך עליו ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. ביאר התורה תמימה: אינו מבואר מה הבושה וכלימה בזה שגדול משה מיהושע והלא משה אדון כל הנביאים היה ולא קם נביא כמשה, ונראה דיש שייכות וסמיכות לאגדה זו עם המבואר לעיל פ' י"ח שמשה נהג טובת עין ביהושע בהשפיעו עליו מרוחו ולא החסיר דבר ממנו, ועוד השפיע עליו יותר ממה שהורשה מהקב"ה, יעו"ש, וכתיב ביה לא ימיש מתוך האהל, ובכ"ז לא היה בו די כח לקבל השפעה זו, והרי זה באמת אי כבוד.

מ

האם ענית לי על שאלות ההבהרה שלי? לא שמתי לב אם כן.

לגבי הציטוטים שלך והפירושים שהבאת, כבודם במקומם מונח, אבל האם אנו עוסקים בשאלה מה חז"ל אמרו על המונחים שנועדו לבירור (אם אתה מקבל את הרשימה שהכנתי על סמך דבריך, לעיל), או בשאלה כיצד יש להשתמש בהם במדוייק?

והאם עלינו לראות בפסקה הראשונה של פרקי אבות על מסירת התורה ידיעה היסטורית, חלוקה לתקופות, ומה ניתן לדלות מתוכה בקשר לנושא שלנו?

תהליך המסירה מרב לתלמיד כפי שאתה מתאר אותו שונה מהאופן שבו אני תופס אותו. ובכך עוררת אותי לנקודה מעניינת.

תלמיד משתדל לקבל מרבו מה שהוא יכול. אבל כמו בכל תהליך תקשורתי, יש לנו מה שהמוסר מנסה לתת, מה שהמקבל מצליח לקבל. מה שהמקבל מאמין שהמוסר התכוון אליו.

לימוד התורה נעשה במספר רמות.

ראשית יש לחלק בין תיאוריה בצורת טקסטים לבין ידע אחר, שנמסר בצורת התנהגויות, טכסים, תגובות. תלמיד לומד מרבו גם כיצד הוא נוהג (חכמים נהגו לנענע בלולב רק בקטעים מועטים מאד בהלל של סוכות), וכיצד אינו נוהג, ולומדים מן השתיקה. הלימוד הופך לטקסטים כאשר הוא עובר לדור הבא.

אך כאשר יש לנו טקסט, יש את המילים (שגם במסירתן יכולה ליפול טעות, כפי שיש לנו דוגמאות בגמרא של ספקות שנפלו בה או גילויים שהיו כנראה טעויות או לפחות יש מחלוקות לגבי הנוסח הנכון). ויש את משמען, המקרה שבו מדובר והדינים שחלים עליו. ויש את ההסבר, הסברה או המקור בתורה או בדברי חכמים. הטעם.

התלמיד מקבל את הטקסט ולפעמים את הטעם אבל גם הטעם נמסר לו במילים, וגם אותן עליו להבין. ויתכן שהרב אמר מילים מסויימות והתלמיד פירש אותן אחרת.

האם הרב יכול למסור את כל המסורת שלו? ודאי שלא. אבל אם יש לו מספר מוגבל של טקסטים מקודשים, ניתן להעבירם. מה שהתלמיד יפיק מהם, וזה תהליך שאינו נגמר, זה עוד משהו.

יתכן גם שהתלמיד יבין יותר מרבו. האם רבא, שהוא אולי המצטיין בתחום הזה, אינו מחדש סברות שלא היו לפני מוריו וקודמיו?

יש לנו אמנם את הדגם, שר' יוחנן מדגיש מאד, של ירידת הדורות ושל ירידה בהעברה. ר' אליעזר בוכה לפני מותו על התורה הרחבה מני ים שהיתה לרבותיו, שהוא זכה לקבל רק את חלקה, ותלמידיו או אלו שהיו אמורים להיות תלמידיו קיבלו אפילו פחות מזה. ושוב, האם זה תיאור מציאות או אידיאליזציה?

אנו יכולים לשאול לגבי עצמנו. כתלמידי ישיבה (בעבר או עדיין בהווה) וכתלמידיהם של תלמידי חכמים, האם קיבלנו את כל מה שלימדונו רבותינו? בכללים? בפרטים? במתודולוגיות? האם יכול להיות שהתלמיד יעלה על רבו בשלב כלשהו?

האם רבי עקיבא לא חידש מתודולוגיות שלא היו לפניו? האם בעלי התוספות לא חידשו בדקדוקיהם וניתוחיהם (אם כי לדעתי - ואיני יודע איך לכתוב זאת בלי להיכשל לפי כללי הדיבור הראוי - לא הגדילו יתר על המידה בחיפושם הרמוניה שיטתית או לפחות יישמו מתודולוגיה שממשיכה את הגמרא אבל בכיוון מסויים למדי של התאמה)?

איני יודע לומר מה ההבדל בין החכמה של רש"י לשל תוספות, אבל אני כן מסוגל להצביע על מתודולוגיות שונות. לפיכך אני סבור שאני יודע משהו חשוב על מה שבין רש"י לתוספות, אבל באיזו מידה זה משקף חכמה איני יודע כי זה תלוי איך משתמשים במילה זו.

הערה קטנה אך חשובה היא שהנחת בדבריך שהנביא ידע את כל התורה, וכמדומה שאפילו בגמרא לא העלו את הטענה הזו (כפי שמעירים שחכם עדיף מנביא, אבל הסוגיה סובלת פירושים שונים, כפי שמוכח שם בשוטנשטיין).

המקור של הטענה שמיפה את כוחו של הנביא כחכם מתחילה לדעתי באופן בולט עם הרמב"ם ומתחזקת אצל הגר"א עם המעמד שהוא מעניק לתורה וללימוד התורה אם כי יתכן שיש לגישה הזו, שמעניקה מימד כזה לתורה בתור החכמה האלוקית, מקור קודם (ואשמח לדעת ואולי פשוט איני זוכר כרגע). הרמב"ם כמובן רואה בחכמת הנביא את הפילוסופיה והמטפיזיקה האריסטוטליות ואילו הגר"א רואה בחכמת הנביא את התורה במובן העליון שלה.

וכאן אני מגיע, אם כי לא באופן מסודר, לשאלה החשובה שכבר הזכרתי: מהי תורה? אוסף חוקים ומשפטים שניתן לעם ישראל מסיני? המשנה והתלמוד? משהו שנלמד בישיבה של מעלה? גם וגם וגם?

כמדומה שדבריך נכתבים מתוך תפיסת העולם הישיבתית שבה הורגלנו. אבל תפיסה זו זקוקה לדעתי להצרנה, כלומר לניסוח שיטתי, ולבירור של הנחות היסוד שלה. זה מה שהצהרת שבכונתך לעשות, אז הבה ונמשיך.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");