חשיבות ההבדלה

ירוחם,

רבי מנשה מאילייא הדפיס את ספרו במעט עותקים, אותם שלח לגדולי הדור (שעיינו בספר ואולי רובם מענוותנותם לא חשבו שהינם גדולים), ומטרתו היתה לפשר בין צדיקים והוא עשה זאת על דעת הגאון רבי חיים פרץ כ"ץ אב"ד פינסק. ראוי שכולם ילמדו ויקראו בעיון את דבריו:

מ

איקון ירוק על כל המקורות. איני יודע מה יש לירוחם נגד הציטוטים. ציטוטים קצרים ומשובחים מעניינים וגם כדאי לאספם במקום אחד כי לא לכל אחד יש את כל הספרים.

אמנם כדאי לדעתי תמיד לפסק לפסקאות משנה ולהוסיף כותרות למען ידע המעיין איך למצוא כל דבר בקלות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ירוחם

העלית טענה - מעניינת, וחמורה.

באיזו מידה אדם מוכן לשנות את דעתו.

זכורני שראיתי על זה מאמר מעניין, שיש בו להשוות בין רב של הדורות האחרונים (אולי החתם סופר?) לבין הרמב"ם.

הרמב"ם שינה ושינה את כתביו לפי מה ששינה את דעתו. ועדות לדבר פירושו למשנה, כפי שהעיד הרב קפאח. וכן יש לנו קצת שינויי גרסאות, כמדומה, במשנה תורה.

לעומת זאת, יתכן שרב עשוי לחשוב שאם יודה שטעה, הוא יחליש את מעמדו ומעמד ההלכה. אם טעה פעם אחת, אולי הוא עלול לטעות שוב, ולא בריא לציבור שיחשבו כך?

לכן לא יחזור בו, לשם שמים.

כל זה אמור ברבנים גדולים וחכמים, שיכולים לחשוב גם על השיקול של הודאה על האמת. כאן בנותן טעם להביא מעשה ידוע שמספרים על הרב שך, שבא לומר שיעור, אמר "יסוד", הופרך בידי תלמיד צעיר, והודיע שהשיעור מבוטל כי טעה.

חוששני שהיום רבנים ומגידי שיעורים אינם מתחנכים לבקר את עצמם, אינם רואים דוגמא לזה, ובכלל אין להם כלים להעריך מתי הם צודקים ומתי הם טועים. זה נושא מעניין וחשוב שהיה כדאי לדון בו, ואולי הוא גם כן שייך לאשכול.

כוונתי כך: בתחום כמו מדעי הטבע (אני כותב בתור מי שמסתכל מבחוץ, אולי זה לא לגמרי מדוייק) יש קריטריונים לתיאוריה, להשערה, לבדיקה. האם יש קריטריונים לאמירה כלשהי בתחום ההלכה? זה ניתן לשאול גם על אמירות מתחום המשפט להבדיל. אני משער שהתשובה חיובית. כלומר, יש קריטריונים מה ניתן לומר. אבל הם אינם מגבילים מספיק. עובדה היא שיש יותר מדי שיעורים והשערות וסברות שאין להם בסיס. וזאת גם בגלל שאין שום אפשרות לבדוק אם זה טוב או לא. על סמך מה?

ולא עוד אלא שהמפרשים והמחדשים שבדורות שלפנינו כבר העשירו את שדה הפרשנות באוסף עצום של אפשרויות, שחלקן שגויות ופסולות (לדעתי) ולכן יש דגמים של פרשנות שאינה ראויה. ומי שהולך בדרכים אלו, איך לא ייכשל, ואם נכשל, איך ידע שהוא טעה?

מן הראוי היה לתת דוגמאות, אבל אין לי דוגמאות זמינות.

מה שאני בא לטעון הוא שאם יש חסרון של אי הודאה על האמת, זה לאו דווקא בגלל מידה רעה של גאווה, פחד מלהודות על האמת המביישת, ועוד, אלא רק חסרון של אי יכולת להכיר בין אמת לשקר כי אין קריטריונים מבדילים מספיקים לזה.

ועל אחת כמה וכמה בתחום הקבלה, כפי שהעלו לאחרונה באשכולו המופלא של נדב, שהראה כמה קל לחבר יחד טקסט קבלי ממונחים.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

יש בנותן טעם להביא את המשך הסיפור (כפי ששמעתיו מעד ראיה) אחרי שירד הרב שך מהבמה , רחשה הישיבה כולה ׳ברל פוברסקי הפיל את השיעור של הרב שך׳. במהלך הסדר ניגש הרב שך לאחד התלמידים ואמר לו ׳חשבתי שאולי אפשר לתרץ את קושייתו של ברל׳. אותו תלמיד גיחך בצנעא. אמר לו הרב שך ׳אתה יודע מה ההבדל בין עם הארץ לתלמיד חכם? תלמיד חכם - כאן הוא יודע וכאן הוא לא יודע. עם הארץ - בכל מקום הוא יודע.׳

הערות: א. ר׳ ברל פוברסקי הוא ראש ישיבת פוניבז׳ כיום. ב. סיפורים דומים התרחשו מספר פעמים נוספות אצל הרב שך. ג. עד הראייה שלי הוא המגחך (או החברותא שלו)

מיימוני,

מ

העלית, לפחות עבורי, נקודות חדשות.

כמה צריך אדם לבדוק עצמו לפני שהוא כותב לרבים. וכאן היה מקום להוסיף עוד ציטוט מהרמב"ם על כך. איני זוכר היכן, אולי באיגרת תימן, שבה הוא חולק על המחמיר נגד האנוסים, וכותב שצריך אדם לחשוב הרבה לפני שהוא מדבר ברבים, ולפני שהוא כותב פי שבעים ושבעה (לא המילים המדוייקות כלל).

מצא חן בעיני המשפט הבא שלך על הדרישה מן החכם הפוסק: