|
|
| נשלח ב-26/2/2014 11:07 |
 |
| |
מיימוני,
בהתייחס לדבריך הנבונים: כמה מהנקראים בדורנו רבנים הינם פוסקים? מעטים שבמעטים. הפוסקים בדורות האחרונים יודעים את קטנותם בידיעת התורה, ועל-כן מסתמכים בעיקר על דברי ראשונים ועל פסקים של גדולי האחרונים, ומאחר שרובם חוששים לחדש או להקל, יש נטיה, שאיננה תמיד מוצדקת, להחמיר. הבעיה העיקרית הינה טעויות שהשתרשו בתלמוד תורה בהרבה מקומות ובספרים רבים, ובד"כ הינן תולדה של היעדר יסודות בלימוד או של חוסר דייקנות או של מיעוט בקיאות או של חסרונות במושכלות. במלים אחרות, כשתורה וחכמה אינם במקום אחד, אזי השמועה איננה מתוקנת ומחודדת כראוי. חכמים בד"כ לא קבעו הלכה כרבי מאיר משום שלא ירדו לסוף דעתו, אולם המשנה התחברה בדרך לימודו של רבי מאיר, כי בקבלת השמועה רבי סמך על רבי מאיר יותר מאשר על חבריו.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2014 11:13 |
|
| |
למרות שרבו היה -אחר- ולמרות שתכן למרוד בנשיא. מכאן אנו למדים שתורה לחוד וקטוניות לחוד
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2014 11:30 |
|
| |
רבו המובהק של רבי מאיר הוא רבי עקיבא שגם הסמיך אותו. כמו כן רבי מאיר למד תורה מפי רבי ישמעאל ומפי אחר.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2014 12:00 |
|
| |
נראה שאתה מתקן אותי. לא טענתי רבו המובהק. ולא טענתי כי רק ממנו למד.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2014 12:12 |
|
| |
ירוחם,
בד"כ כשאומרים רבו סתם הכוונה לרבו המובהק. על-כן אם מתכוונים לדבר אחר, יש לדייק בדברים. לדוגמא, רבי יעקב בר אידי אמר לרבי יוחנן: כאן דרש רבי מאיר שמועה בשם רבי ישמעאל ולא דרש שמועה בשם רבי עקיבא. אמר לו רבי יוחנן: הכל יודעים שרבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא. משמע שלא הכל ידעו שרבי ישמעאל ואחר היו רבותיו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2014 12:50 |
|
| |
מ
הנושא שלנו -אדם לא מודה על טעותו.- אתה מנסה להצדיק את דעתך, המוטעת, בקביעת נוסחים בתלמוד.
באם תעיין בירושלמי במדרשים אולי גם בבלי. אומרים -לרבי מאיר- (על אחר) רבך.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2014 13:04 |
|
| |
ירוחם,
אלה שאמרו לרבי מאיר רבך ידעו שרבי מאיר תלמידו של אחר,
או שרצו להדגיש רבך אך לא רבינו.
אולם כאשר אומרים "למרות שרבו היה אחר", עלולים להטעות את הקוראים, שלא יודעים שרבו המובהק היה רבי עקיבא, ולא רק זאת אלא שהינו היחיד מתלמידי רבי עקיבא האחרונים שרבי עקיבא סמך. לשון מדויקת יותר: "למרות שלמד מאחר".
תוקן על ידי מם80 ב- 26/02/2014 13:11:37
|
|
|
|
| נשלח ב-26/2/2014 14:14 |
|
| |
לבקשת מיימוני, הנה דברי הרמב"ם מתוך אגרת השמד:
ממה שראוי שתדעהו: שהאדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באזני העם, עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ופעמים ושלוש וארבע וישנה אותו היטב - ואחר כך ידבר. וכן אמרו עליהם השלום, והביאו ראיה מלשון הכתוב: אז ראה, ויספרה, הכינה גם חקרה (איוב כח, כז) - ואחר כך ויאמר לאדם (שם, כח). זה נאמר על מה שצריך אדם לדבר בו בפיו; ואולם מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר - ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2014 00:34 |
|
| |
מה ההבדל בין חכמה ובינה?
להלן תמצית הסבר המלבי"ם בספרו "יאיר אור":
כל המתואר חכמה, צריך שיהיו באותו הענין שני דרכים הפוכים נמצאים במציאות קיימת, ואז הדרך האחד יתואר בשם חכמה, והדרך השני יקרא סכלות, כגון ענוה הפוכו גאוה, אמת שקר, אהבה שנאה, נדיבות כילות, וכל כיוצא בהם.
אם אין בענין ההוא רק דרך אחד ואין דרך הפוך ממנו נמצא במציאות, לא יפול עליו לשון חכמה, אבל יפול תחת סוג הבינה דעה והשכל.
אין מכח האדם לחקוק לו חוקי חכמה מדעתו ומשכלו, שאי-אפשר לשום אדם נברא לברר במופת איזה משני הדרכים חכמה, ואיזו סכלות, ולכן דרכי החכמה בלתי נודעים רק לה' לבדו יתברך, ביכלתו לחקוק חוקי חכמה ולהודיעם לבני אדם, ולכן כל הענין המכונה בשם חכמה בכתבי קדש, הוא ענין א-להי, והכוונה על הדרך ומנהג שחקק ויסד אדון הכל יתברך, וצוה לבני אדם שיתנהגו בדרך זה וישמרו דרכם מלכת בדרך ההפוך לו.
הכח הנטוע בנפשו לעבור בכל הדברים שהם חוצה לו להשיגם ולהבינם להבדיל בהם האמת והשקר, וכן להבין מליצות עמוקות וחידות סתומות, וכן להבין עניני החכמה (אחר שקיבל חוקי החכמה מאדון החכמה), הכח הזה בנפש האדם נקרא בינה.
הבינה תוציא תולדות והיקשים, תשפוט מדבר אל דבר בכל הדברים שהשיגה הנפש, בין על ידי החושים, בין ע"י מושכלות ראשונות, שהיא בכח בינתה תרכיבם זה על זה ותוציא דבר מדבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2014 10:57 |
|
| |
כפשוטם של מקראות- בינה- להבין דבר מתוך דבר,
חכמה -דבר הנרכש בלימוד ,
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2014 08:05 |
|
| |
מ וירוחמ
החילוקים שנאמרו בלשונות "חכמה", "בינה" ועוד, האם הם מקוריים כלומר האם הם משקפים את כוונת המקראות שבהם מופיעות המילים?
אי אפשר לענות בלי להביא דוגמאות.
לגבי המלבי"ם ושיטותיו, כמדומה שהוא גם מסתמך על פרשנויות מאוחרות וגם הולך לשיטתו להבדיל בין מילים נרדפות שעשויות היו להיות זהות עד שבאו חכמים בדורות המאוחרים וכפו את פרשנותם על שפה שהתרחקנו ממנה.
נכון הוא שיש לחלק את היכולות הקוגניטיביות של האדם לידיעות יסודיות, להסקים, ליכולת ליישם עקרון במצבים משתנים ואולי עוד. אבל האם זו הכוונה המקורית במילים אלו?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2014 12:14 |
|
| |
נדה דף מה: יבן ה' [אלהים] את הצלע - מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש.
האם מ מוכן לחתום על כך - לשיטתו כי הבינה דרגה יותר גבוהה מהחכמה
שהאישה יותר חכמה ויותר נבונה מהאיש, לפי חז"ל?
חגיגה דף יד . וחכם - זה תלמיד המחכים את רבותיו, חרשים - בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשין כחרשין, ונבון - זה המבין דבר מתוך דבר פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ה משנה ו חכם, הוא האיש אשר הגיעו לו שני המינים מן המעלות על השלימות וכמו שראוי.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2014 12:45 |
|
| |
ירוחם,
בין אם חכמה דרגה גבוהה יותר מבינה, ובין אם בינה דרגה גבוהה יותר מחכמה, דעת חשובה יותר משתיהן.
מה ההבדל בין דעת ובינה?
פירש התורה תמימה:
הדעת יונח על המושכלות הראשונות שתופס מוח כל איש תיכף לשמיעה, והבינה היא הרעיון הבא לאחר התפיסה העיונית בישוב עמוק ובזמן מרובה, ובכח רעיון כזה להבין דבר מתוך דבר ולהמציא חריצות ושכל דק.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2014 13:02 |
|
| |
מ
להבנתי המדרגה הראשונה של האדם היא הדעת,
ילד קטן יודע, אם מוסרים לו את הידיעה, וכן חיה כלב חתול סוס. יודעים, המחשב יודע.
הדרגה השניה- היא הבינה- להבין דבר מתוך דבר, כלומר להשתמש בידע גם לדברים שלגביהם אין לי ידע. המדענים שוקדים היום על בינה מלאכותית, הבינה היא גם איסטינקט טבעי, להבנה רגשית, שנשים מצטיינות בה יותר מהגבר.
חכמה- זו כבר נרכשת נקנית בעמל ובזמן, כמה שיותר זמן ועמל, החכמה גדולה יותר.
אדם לא נולד חכם- הוא נולד נבון ופיקח.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2014 13:42 |
|
| |
ירוחם,
הרוגוצ'ובר פירש שחכמה היא עצם הדבר, ובינה התחלקות לפרטים לטעמים ולסברות. לפיכך, חכמה מקבלים, משיגים, קונים ומגלים. אולם כדי להגיע לבינה, מתייגעים ויוצרים. החיבור בין חכמה ובינה נקרא דעת.
|
|
|
|
|
