עיונים ב"אמונה וביטחון" לחזו"א

לדעתי ספר אמונה וביטחון הנו הספר החשוב ביותר במחשבה החרדית בת זמננו.

א. לדעת החזו''א, האדם המרומם אמור להגיע לאמונה עקב נטיות נפשו. לא רק עקב חשיבה שכלית.   בהמשך הוא מסביר מדוע המדות הנכונות [בעל נפש, שעתו שעת השקט וחפשי מרעבון תאוני] תובלנה אוטומטית לאמונה.

ב. קרא את הפרק המדבר על ההבדל בין דמיון לשכל.

אשיב ע"פ זכרוני ללא עיון בספר.
לא'- מהות ה'אמונה' היא תגובה רגשית הכרתית, כאשר האדם מכיל ונותן למשמעות העולמית לחרוט בנפשו רשמים.
ז.א. החזו"א מעוניין להדגיש שמעבר לחקירה השכלית, אם האדם מספיק עדין ונפשו אינה מחוספסת, ומשמעות ועוצמות שמתגלות בעולם עושות רושם בנפשו. אזי ... כאן מתאר החזו"א את הרושם שהוא חווה ושאמור כל אדם עדין נפש לחוות.
לב'-ההתפעלות היא תכונה נפשית, כי מבחינה שכלית העובדה היא דוממת (אנליטית בל' של מ"א).  אמנם החזו"א מדגיש שיש נושאים בהם הנפש ,הדמיון והשכל משלימים ביניהם -זאת כאשר לעובדות המרעישות יש אישור שכלי להן אכן בעלות משמעות רבה. 

אם לבן אדם יש נטיה עדינה מנטיות הנפש, מדוע הוא יכול לחייב את הזולת באותה אמונה?
וממתי נותנים כזה אימון בנטיה מנטיות הנפש? לדוגמא, יש בי (רק בי, כמובן) נטיות לאגרסיה, ההכרעה בין אמונה לאגרסיה היא לא רק במישור הנטיות, אלא גם במישור השכלי, מדוע שהאמונה לא תעבור גם כן בכור ההיתוך השכלי?

הנטיה הדקה מנטיות הנפש אינה מרוממת להתבוננות ביופי הבריאה, החיים, האדם, אלא להעמדת "דקדוק ההלכה" על שלל דקדוקיה, כמטרת על.
אשרי המאמין.

תוקן על ידי ייתכן ב- 24/02/2014 09:15:00

ייתכן
כיצד החזון איש אכן מקשר בין יפי הבריאה והחיים לדקדוק הדין?

יש בדיון כאן זיהוי של נטייה של הנפש עם רגש וחוויה. דומני שזהו זיהוי שגוי. לדעתי כוונתו להבנה אינטואיטיבית (לאפוקי מטיעונים רגורוזיים). זאת לעומת נטייה לאגרסיה שהיא נטייה אמוציונלית, טבועה. נטיות כאלה אין להן שום משקל (כמו הנטייה לדבר לשון הרע, או נטייה לעריות. אף אחד לא רואה בהן מקור מחייב ותקף לתפיסות ומעשים. דחף אינו הצדקה).

מיכי
גם אגרסיה היא סוג של אינטאיציה, לפעמים חיונית.

כשיש לך אינטואיציה שמורה לך לנהוג באופן אגרסיבי, זו לא אגרסיה אלא שיקול דעת. אגרסיה היא נטייה שמתעוררת מעצמה ולא תובנה אינטואיטיבית. גם אם ההתנהגות שנוצרת היא דומה, אלו שני מצבים שונים.
אגב, הוא הדין לאמונה: אמונה מחמת רגש, שלא כמו מחמת אינטואיציה, היא אתיאיזם צרוף.

    "אתיאיזם צרוף" ? ראוי לכאורה להוסיף הסבר, שכן לפחות בעל הרגש עצמו מאמין שהינו מאמין. אולי אמונתו אינה מספיקה ומבוססת כלל, בעינינו. אבל מכאן ועד להגדרה האמורה ...

אבל אני בטוח שהאינטואיציה שלו היא רגש צרוף.

ספרן,
אכן אתיאיזם צרוף. אסביר מעט יותר.
כאשר אדם אומר שיש לו רגש דתי, או חוויות רליגיוזיות, אין כל קשר בין אלו לבין אמונה. המישור האמוציונלי לא טוען טענות כלשהן אלא רק מדווח על חוויות. כך כשאני אומר שאני חש אהבה או שנאה או פחד או דיכאון. כל אלו אינן טענות עובדה על העולם אלא מצבים נפשיים. הם לא  נשפטים במונחי נכון ולא נכון, אמת או שקר.
לעומת זאת, אמונה באלוקים היא טענת עובדה על העולם (=יש אלוקים), ולא מצב נפשי (הוא יכול כמובן להתלוות לאמונה, אבל הוא כשלעצמו אינו אמונה): אם אני חושב שטענה זו אמיתית - אני אדם מאמין. אם אני חושב שזו טענה שקרית (גם אם אני מוצף בחוויות רליגיוזיות) - אני אתיאיסט.
שים לב שבאומרי שאמונה היא טענת עובדה לא אמרתי כלום לגבי השאלה מניין היא נשאבת. האם יש לי הוכחות, תצפיות, אינטואיציה, או שמא רגשותיי מעידים בעיניי על כך שיש אלוקים (כי אני חושב שקיומם של רגשות הוא עדות על קיומו של מקור לרגשות הללו). כל זה לא חשוב, כל עוד זה מסתיים בכך שאני טוען טענה על העולם: יש אלוקים. במקרה זה אני אדם מאמין. שטחי או עמוק, פילוסוף או חסיד, רגשני או רציונלי. אלו גוונים שונים של אמונה.
לעומת זאת, קיומו של רגש רליגיוזי אינו קשור לעולם, שכן אין בו שום טענת עובדה. זהו דיווח על תחושה או מצב בתוך הנפש פנימה. קיומה של תחושה כזו הוא עובדה פסיכולוגית, אולי תוצאה של מבנה נפשי. אין לה ולא כלום עם אמונה כפי שהגדרתי למעלה.
כך אתה מוצא אמנים רבים שמדווחים על רגש רליגיוזי. גם מדענים (כמו איינשטיין) מדווחים לפעמים על רגשות כאלה, שאינם אלא תופעות נפשיות שמתעוררות בעומדם מול המציאות המורכבת והמרשימה. כל עוד הוא לא עושה את הצעד הבא, כלומר מסיק מהתחושות הלללו את המסקנה העובדתית שיש אלוקים, כלומר עובר מרגש לאינטואיציה, הוא בעל תפיסת עולם אתיאיסטית.
ודוק היטב.

בעל, והביטחון שלך מהו? :)