עיונים ב"אמונה וביטחון" לחזו"א

בעל
גם על הר"מ תשאל מכל מיני פרטי מצוות
החזו"א חושב שעצם ההליכה בהלכה מרגיל לביטול רצונו של אדם
(וחושבני שבשורה אחרונה גם הר"מ כך)

ת"ט
ומה רע ברצונו של אדם? (וכאן הרב קוק דובר מגרוני)

    זכורני משפט מאחת מאגרותיו של החזו"א "כל שבירת הרצון היא אבן אחת מרצפת העזרה לבנות החיים בקודש" והרמב"ם בח"פ חילק כידוע בין מצוות שכליות לשמעיות, לעניין זה. ועיי"ש בהגהת ר"י עמדין שסובר כהחזו"א. 
  

ומקורו כנראה באבן שלמה של הגר"א.
וכמובן ניתן לראות כאן את חיליק ההשקפה בין בראי"ה לחזון איש, ושוב מה הקשר בין ההויה הלוחשת סוד לבין שבירת הרצון, איפכא מסתברא !

    בע"ב,

    באבן שלמה הניסוח הרבה פחות ספרותי (עפ"י הפי' למשלי ד, יג) "כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור המדה שלא שבר עד הנה ולכן צריך תמיד להתחזק, ואם לא יתחזק למה לו חיים"

    ואכן הקשר להתבוננות בהוויה הוא רק עקיף שהרי שבירת המידות תוביל לקיום התנאי הנזכר בדברי החזו"א 'חפשי מרעבון תאוני' שבלעדו ההתבוננות תשאר במקרה הטוב, תאורטית בלבד.

התבוננות בהוויה תשחרר מתאווה? קצ"ע.

    בע"ב,

    לא. דקדוק הדין שיש בו שבירת הרצון הוא שמחליש את כח התאווה, דבר היוצר רקע מתאים לפעולת ההתבוננות. החזו"א אומר: מי שאינו חפשי מתאוות, ההתבוננות לא תוביל אותו לאמונה ולחיים שבהתאם לה.

ומאידך, העיסוק האינטנסיבי בדקדוק הדין, יכול לתפוס את האדם עד שלא נותר לו זמו או יכולת להתבונן בדברים אחרים.

   בע"ב,

   החזו"א כתב הרגשות ורעיונות של עצמו וכנראה בעיקר לעצמו וברוח שער הבחינה של חובה"ל. גם נושא דקדוק הדין כאמצעי לתיקון המדות, מתאים לכאורה יותר לבני תורה מאשר לציבור הרחב וכל הנושא של אמונה ע"י התבוננות בבריאה גם אינו נפוץ כ"כ בדורות האחרונים ובפרט לאחר החסידות שהדגישה את עניין נקודת האמונה הפנימית המצויה אצל כל יהודי באופן טבעי ואותה ניתן וראוי ללבות ללא צורך בפילוסופיות והתבוננויות חיצוניות (ראה ע"כ מאמרו של ר"י זייבלד בדאצ'ה)

בפרק שני החזו"א שולל את מושג הביטחון המזויף. פרק שלישי מוקדש כולו לטיעון שתיקון המידות אינו על ידי לימוד ספרי יראה אלא בעיקר בהתעמקות בלימוד ההלכה ובדקדוק הלכה, מכאן נראה שהספר מכוון נגד שיטת נובארדוק.
הפרק הראשון שהוא היפה והחשוב נראה מבולבל,הוא פותח בהשגת האמונה מתוך התבוננות בפלא ההויה בעיקר בפלא המכני. התבוננות זו זקוקה לניקיון  דעת וניקיון מתאווה כי היא באה להתבונן במורגל שבאנו לתוכו בעיני פלא הלופף את כל חווית האדם. אחר כך הוא מביא שהשכל והדמיון צרים זה לזה  אחר כך הוא כותב שיש קשר בין החכמה לתכונות ולמידות של האדם היינו שהחכמה [ובעיקר סוג ההתבוננות הנצרך לאמונה] תלויה בנקיון המידות שהוא תלוי איכשהו בלימוד הלכה ודקדוק הדין. וזו הרי הפילוסופיה של שיטת חזון איש. 

תוקן על ידי רוחדשה ב- 26/02/2014 10:23:06

רוח
ואני חוזר על מה שהעליתי קודם, האם ההתעסקות הבלתי נגמרת בדקדוק הדין, פותחת את האדם, או שמא לעתים, להיפך?

החזו"א הכיר מבשרו את דרך העבודה של התמסרות לעמל תורה ודקדוק הלכה והוא ידע את הניקיון הרוחני שזה נתן לו וזה אמת. אני אישית לא אוהב את ההתעסקות בדקדוק הדין ואני מסכים אתך שזו לא דרך הפותחת את האדם.

רוח
איני רוצה לדון על החזון איש אישית, קטונתי. אבל עדיין, האם נקיון זה שאתה מדבר עליו, אינו ראיה חד צדדית של המציאות?

מה פירוש ראיה חד צדדית? החזו"א לא מצא בהכרת אמת שבספרי ההלכה אנפורמציה על אמת המציאות. את השגתו שכתב בתחילת הספר הוא חווה כעומד בנפשו יחידי מול פלא המציאות ללא כל קשר לכתוב בספרים. אלא שהוא הרגיש שאת עמידתו זו ונקיונו זה הוא חייב לרוב עיסוקו בחכמת ההלכה.

תוקן על ידי רוחדשה ב- 26/02/2014 11:35:30

בעניין תיקון מידות, ישנה מחלוקת שאולי הובאה לראשונה בנוסח הויכוח בין חכם וחסיד של הספר "מסלת ישרים" מאת הרמח"ל. לדעת חכמים, עיקר תכלית תיקון המדות הינו תלמוד תורה. לדעת חסידים, עיקר תכלית תיקון המדות הינו יראת שמים. בעקבות ספרו של הרמח"ל, קמו תנועת חסידי הבעש"ט ותנועת המוסר של רבי ישראל סלאנטר, אליהם התנגדו רבים מתלמידי הגר"א. לדוגמא, רבי חיים מבריסק ורבי שלמה פוליאצ'ק סברו שספרי מוסר עלולים להזיק לתלמידי חכמים מתוקנים ושעליהם להתרכז אך ורק בתלמוד תורה. עוד דוגמא, לדעת רבי אליהו קמאי, דף גמרא עם רש"י ותוספות טוב יותר מכל ספר מוסר. עוד דוגמא, לדעת החפץ חיים, למידת הדין בדקדוק רב מתקנת את המידות. לעומת זאת, הן אצל תנועת החסידות והן אצל תנועת המוסר, היה מקום חשוב להתבוננות באדם ובעולם. אולי הדוגמא המופלאה ביותר לכך הינה רבי יוסף זונדל סלאנט.