עיונים ב"אמונה וביטחון" לחזו"א

תוקן על ידי שלישישי ב- 27/02/2014 19:51:32

תוקן על ידי שלישישי ב- 27/02/2014 19:50:20

מתי לבן אדם יש שעת השקט? הוא לא אמור לעסוק בתורה באותה שעה? כלום הוא יפנה את מבטו לאילן נאה?
וסליחה אם נשמעתי בוטה מדי.

אם אדם באמת עוסק בתורה לשמה, בין אם הוגה בתורה יומם ולילה בין אם קובע עתים לתורה, התורה מעדנת אותו ויש לו שעות השקט, בהן הוא קרוב יותר לשורשו, ומסוגל להתפעם ולהתפעל הן מהתורה והן מהבריאה בכללותה מתוך אמונה תמימה.

הגישה של החזו"א להעמיד את האמונה על תחושת הפליאה מול חידת המציאות, היא לכאורה בנויה על התפיסה של התנועה הרומנטית שדרשה להכיר בחוויה האישית של היחיד דרך להכרת המציאות, בדרך זו הלך גם השל בספרו אלהים מבקש את האדם שראה בתחושת הפליאה מהנשגב רת הבסיס לאמונה.
אלא שבעוד שהאסכולה הרומנטית לא  ראתה בדרך זו אמת אובייקטיבית שראויה להיכפות על האנושות כולה, אלא כתגובה לתפיסת התבונה הרציונלית של עידן האורות שהתיימרה להעמיד אמת אובייקטיבית אוניברסלית שנכונה לאנושות כולה הם סברו שיש עוד דרך להכרה שעוברת דרך החוויה שהיא סובייקטיבית לגמרי ובודאי לא אוניברסלית, החזו"א הוא רואה בדרך זו בסיס לאמונה שראויה להיכפות על בני האדם, וזה תמוה מאוד כמובן כדברי בעל, שמא זה קשור גם לרפורמה שלו בדין מורידין ולא מעלין שהיום בעדן הסתר פנים האמונה אינה מוכחת ואין ראוי להיענש עליה.
אבל באות ט' שם הוא מביא את הטיעון הקוסמולוגי "לא מצויר בשכל מציאות בלא הויה" משמע שסבר שיש גם הוכחה שכלית פילוסופית לקיום האל, אלא שכיון שאין הוא גלוי לכולם כמו הניסים בשעתם לכן אין דין מורידין.  

בעל
כמובן שמאוד קשה לעמוד על התפיסה התאולוגית השלימה של החזו"א מתוך כתביו המועטים בנושאים אלו, כאשר ספק גדול אם הוא עצמו עסק בעיון בזה כמו בעניני הלכה.
אבל בעיקר השאלה, החזו"א אמנם מעמיד את האמונה על החוויה הרומנטית הזו, אבל זה רק אמור להביא את האדם לאמונה, ומכאן ואילך הוא חוזר לתפיסה הפשוטה של העבדות בפני האל, כמו בריסק או ליבוביץ, אחרי ההכרה שהאל קיים ראוי להשתעבד אליו ולעשות רצונו, וזהו כל תכלית האדם, כמו שכתב באיגרת "העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני ואין לי צער יותר גמור מכשלון בעון", זה מביא להעמדת דקדוק ההלכה במרכז חיי הדת, וזה די מתאים לדברי המשנה "כל העולם לא נברא אלא לכבודו" האדם נברא לכבוד האל בקיום רצונו, וזה מתקיים על ידי דקדוק ההלכה.
 כמובן שלפי השיטות שהתורה היא תכנית לבנין האדם ושלימותו כמו הרמב"ם או אולי הקבלה (עבודה צורך גבוה וכו') יש לדון האם דרך דקדוק ההלכה בצורה אובססיבית היא הדרך הנכונה.
באמונה ובטחון שם בפרק ג' הוא כותב עוד שקנין האהבה של הלכה והשלמת הנפש בה היא תכלית השלימות האהובה לפניו יתברך, וכבר הפליג ביסוד זה הגר"ח מוואלוזין באמרו כל תפילותי מעודי הייתי נותן בעד דין אחד מחודש מן הגמ' עיי"ש.
כמובן שכמו הרבה גדולי תורה שלא עסקו במחשבת ישראל בצורה מסודרת אפשר למצוא הרבה סתירות בדבריהם, ובעיקר בנוגע לשאלה המרכזית הזו של מה תכלית התורה והמצוות, האם עבדות וקיום רצון האל או שלימות האדם, זאת גם שאילה שקשה למצוא לה פתרון ברור גם בתורה ובדברי חז"ל וגדולי המחשבה עצמם.
  
עוד הערה בנוגע לדקדוק ההלכה, האם אין שאלה זו נשאלת כבר אצל חז"ל והגמרא שעסקו בדקדקנות כמעט אובססיבית בפרטי ההלכה בלי להשאיר שום מקום לספונטניות ורגש בעבודת האל ?