|
|
| נשלח ב-3/3/2014 19:58 |
 |
| |
לגבי הרומנטיקה. הפרק הראשון של ״אמונה ובטחון״ מדבר על הפליאה שאמור כל אדם להרגיש (אם רק ישתחרר מן ההרגל) מן הסדר וההרמוניה שבמציאות. הדוגמאות שמביא החזו״א הן בעיקר מן הסדר וההרמוניה שבגוף האדם: העיניים, ידיים ורגליים, פה ואזניים, הלב, מערכת העיכול, המערכת החיסונית. הרעיון הוא עתיק. הוא תפס, בין השאר, מקום חשוב בשיטתו של אפלטון.
הפליאה מן הסדר וההרמוניה שבמציאות אמורה להוביל את האדם לאמונה בבורא עולם. זו אחת ההוכחות המוכרות לקיום הבורא. עם זאת, הפרק הראשון איננו ערוך כהוכחה, אלא יותר כטענה, והמלצה, פסיכולוגית. הטענה היא שכאשר אדם מתגבר על התאווה מצד אחד, ועל ההרגל מצד שני, השכל והדמיון שלו מתלכדים במסקנה אחת: הפתרון לחידת ההוויה, חידת ההרמוניה בהוויה, היא בנוכחותו ובטובו של הבורא. זה בסיס האמונה. והאמונה היא הבסיס שעליו על האדם להיבנות.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2014 21:52 |
|
| |
תלמיד
צריך ביאור, אם יש מכנה משותף לשני סוגי כבוד הללו אז מובן, אבל אם הם שני דברים שונים אז א"כ נמצא שהחזו"א מסכים עם אותם חכמי מוסר שאת הכבוד הלא נכון ראוי להרוס, ואין כאן אלא משחק מילים.
מעתה מה שצריך להבין, מה המכנה המשותף בין שני סוגי כבוד הללו, ובאופן כללי מה יוצא לגבי ה"אגו" באדם האם הוא חיובי או שלילי.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2014 22:22 |
|
| |
ספקן
כוונתי לדברי השפ"א המפורסמים על אותו חסיד שכבש תמיד את רצונותיו וכבודו ולפני מותו אמר על ערש דוי שהצליח בחייו - אמר השפ"א שזהו הכשלון. החזו"א חלק. שביעות הרצון והערכה להישגים הם הכבוד, מאחרים או מעצמך.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2014 09:32 |
|
| |
כשם שאתה יכול להשתמש בתכונת האומץ לטוב ולרע, כך סבור החזו"א שיש להשתמש בתכונת הכבוד היינו ליקר את עצמך ואת מעשיך ולהעריך את משמעותם בשדה מפעלות החברה. .ובא לאפוקי מדרך ההפקרות של נובארדוק.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2014 20:50 |
|
| |
לגבי תועלת אישית, נגיעה, אגואיזם. זה נראה לי נושא חשוב של ״אמונה ובטחון״. הגם שלנושא זה לא מוקדש פרק מיוחד משלו, הוא תופס חלק חשוב בספר, בפרק השלישי (על מוסר והלכה). אנסה להסביר איך הנושא נכנס לשם.
בפרקים הראשון והשני החזו״א דן באמונה ובבטחון. זה עיקרה של עבודת ה-״מוסר״. בפרק השלישי הוא עובר לדון במקומה של ההלכה, ושל לימוד ההלכה. הטענה המרכזית בפרק השלישי היא כדלקמן: לימוד התורה של יהודי חייב לכלול הן מוסר והן הלכה. אבל בעיקר הלכה. החזו״א מביע דאגה מן התופעה ההפוכה: יהודים שמקדישים את עיקר זמן הלימוד למוסר, וממעטים בהלכה. הפרק השלישי בא להבהיר ולתקן את התקלה הזו.
החזו״א מביא בפרק השלישי שני סוגים של נימוקים בעד חשיבות לימוד ההלכה. בחצי הראשון של הפרק מובא נימוק הגיוני. בחצי השני מובא נימוק מסורתי, כלומר ראיות שהדברים אינם חדשים אלא נוכחים ומעוגנים בדברי חז״ל.
הנימוק ההגיוני לחשיבות לימוד ההלכה, בנוסף ללימוד המוסר, הוא זה: מי שהשתלם במוסר, אך לא למד הלכה, לא יכול להיות צדיק. הוא בהכרח עושה עוול. המוסר מתבטא בכוונה כללית, אך רק ידיעת ההלכה מאפשר ליישם את הכוונה הכללית במעשים פרטיים.
הדוגמאות שמביא החזו״א, כיצד מי שהשתלם במוסר אך לא בהלכה מועד לכשלון ולעוול, נוגעות לתועלת אישית, לנגיעה, לאגואיזם. הטענה היא שמי שהשתלם במוסר אך לא בהלכה, יחזיק את עצמו לצדיק, אבל הוא מועד לנגיעה. בכל מקרה של מחלוקת והתדיינות בינו ובין אחר, הוא מועד לדון את עצמו לכף זכות, ואת האחר לכף חובה. ואף אם יבחין בבעיה הזו, וירצה לאזן את משפטו, לא יידע כיצד. שכן רק ההלכה מלמדת את נקודת האיזון הזו (ההלכות שמוזכרות בחלק הזה של הפרק הן מחושן המשפט).
כאן קו הפתרון שמציג החזו״א לבעיית המידה הנכונה של התועלת האישית. המידה הנכונה של התועלת היא פשוט זו שקובעת ההלכה. הדרך האמיתית היא ללמוד את ההלכה לשמה, לשם שמים, פשוט על מנת לקיים אותה, ללא שיקולי תועלת. ההלכה עצמה כבר תכתיב מהי מידת התועלת שראוי לאדם לקבל בכל מצב.
בסעיף האחרון של הפרק השלישי, החזו״א דן בבעיית הנגיעה עבור הדיינים. הוא מראה שם איך ההלכה סומכת על הדיינים, בדרך כלל, לשפוט ביושר גם במקרים שבהם יש להם נגיעה. הדיינים השתלמו בהלכה והוסמכו, ולכן סומכים עליהם שהאמת של ההלכה מכוונת את שיקול דעתם, לפני התועלת האישית.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2014 10:48 |
|
| |
נראה שגם בנושא ה"נגיעה" הוא מתפלמס עם שיטת נובארדוק שעל אדם כל הזמן לפשפש בעצמו ולחשוד בכל מעשה שהוא נובע מאגו והחזו"א נותן קצת יותר קרדיט לאדם. ובעיקר חשש שאם נחשוד בדיינים ובמוסרי התורה זה יכול להביא לקריסת האמון במסורת. [וגם מהתבוננות בעצמו הוא ראה שהאדם לא חייב להיות מושתת על אגו אלא יכול להיות מתמסר לאמת שמחוץ לו]
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2014 21:55 |
|
| |
עדיין לא הבנתי, בפרק א' של אמונה וביטחון מדובר על מה שהאדם אמור להרגיש ברגע שהוא רואה את העולם? האם אתם מכירים אדם שנבחר לו לעבור באש ובמים כדי להבין את החידה שנקראת "העולם הזה"??? אינני חושב.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2014 22:18 |
|
| |
ספקן
(עכשו אני רואה מקצת משפע ידיעותיך בתחום התורני והפילוסופי... אם צריך, אני מתנצל על שחשדתיך שאין בך).
אני מבין שאחד הנידונים כאן הוא למה התכוון החזו"א בדרישה של "היות האדם בשעת השקט" על מנת שיוכל להגיע לעיון תאולוגי המביא לאמונה.
אני הבנתיו כך: אדם שיש לו מניעים נוספים ומטרידים נוספים (ואני משער שהכוונה היא גם לרצונות הטבעיים המתעוררים בגיל ההתבגרות, שהוא גם גיל ההתעוררות הפילוסופית), יתקשה לעסוק בהתבוננות שאמורה להוליך באופן טבעי לאמונה.
דברי החזו"א הצטיירו לי כך: אם אדם יוצא להתבודדות והוא אינו מוטרד בחשבונות אחרים (למשל, מעמדו בחברה או הסיכוי שלו לקשר עם בחירת לבו או האהובה בעיניו) אזי ליבו יתפנה לחשוב על המציאות כולה כחידה התובעת תשובה פילוסופית או מעין פילוסופית. מדוע אני כאן? איך זה שיש עולם במקום שלא יהיה כלום? שאלות אלו הן הזמנה לפילוסופיה. והלב הישר, לפחות מה שהחזו"א היה קורא "לב ישר" יגיע לכך (אולי על סמך הנחות יסוד שהחזו"א היה מאשר כטבעיות ומתבקשות, ואנו יכולים להקשות עליהן אם כי אני סבור בזה כמוהו, כפי שהצגתיו כאן).
***
קדיש
הצגתי כאן איך קראתי את החזו"א. האם אתה מימיך לא חשת את הפליאה הזו של "איך זה שאני הייחודי קיים כאן, כאשר לא הייתי פעם ואולי לא אהיה עוד"? וכן "איך זה שיש משהו במקום לא כלום"? הפליאה הזו היא ראשית הפילוסופיה. או החיפוש שיכול להוביל גם לפילוסופיה. סלח לי על הפלישה לארבע אמות פרטיות שלך, אולם אני מאמין, אולי שלא בצדק, שכל מי שמגיע לפורום שלנו בוודאי חווה זאת אי פעם. (הייתי כותב: בגיל ההתבגרות, אבל אולי גיל ההתבגרות הפילוסופי פוקד כל אדם בזמנים אחרים?).
האם אדם יסכים לעבור באש ובמים כדי למצוא תשובה לחידה? זו שאלה מעניינת. אני הייתי עונה בקלות שכן, אבל האם הייתי מכניס את ידי באש כדי לקבל תשובה (זו לא דרישה אז זו לא שאלה אמיתית)? איני יודע. מספרים על ניטשה שעשה זאת, אבל ממניעים אחרים ומלבד זאת - הוא היה משוגע באמת.
עדיין, השאלה הפילוסופית על משמעות העולם וסיבתו היא כה חשובה וחמורה, במיוחד לאדם מסוג מסויים (לא אאפיין, אסתמך על האינטואיציה, ושוב, סבורני שכל חברינו - וחברותינו - כאן שייכים לחוג המעולה הזה), עד שכן, אש ומים לא יעצרונו. וגם אם זו מטאפורה, עדיין מוכנים לשלם מחיר כבד לא פחות בייסורי נפש. האמת אינה באה בקלות, והחיפוש אחריה גובה מחיר אם כי מי שחפץ בו יתן הרבה באהבתה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2014 22:20 |
|
| |
רם וכולם
אפשר שבכלל דבריכם דברי. עקב משהו משונה בדפדפן, ראיתי רק את סוף העמוד הקודם ואת הערתו של קדיש, ורק לאחר שכתבתי גיליתי שיש עוד תגובות באמצע.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2014 08:30 |
|
| |
מיימוני
סליחה על הציניות אבל ברצוני לחדד את השאלה.
מדוע שאדם יצא להתבודדות ויאמר מה נאה אילן זה, האם לא עדיף שילמד סוגיה קשה. הרי החיים קשים ובכל צעד בהתבודדות צריך להתיעץ עם ארבעת חלקי שולחן הערוך.
ושוב, כפי שהעליתי לעיל, מה הקשר בין חווית הבריאה לדקדוק הדין? מה הקשר בין ההכרה שיש בורא לעולם להחמרה בכזיתים?
איך שאני מבין, גישת דקדוק הדין נובעת מקבלת עול, וכפי שהאריך רבנו יונה שהעיקר הגדול הוא קבלת עול ותחושת העבדות. תחושה זו אינה נובעת מיפי הבריאה אלא מתחושות אחרות.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 23/04/2014 08:36:02
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2014 09:53 |
|
| |
גישת דקדוק הדין של החזו"א - שלי אישית קשה להזדהות עמה לגמרי - אינה נובעת מקבלת עול, אלא מתפיסה שרק ע"י קיום התורה האדם יגיע לשלמות אישית.
כפי שאני מבין את גישתו, החזו"א מזדהה עם המטרות של בעלי המוסר הרואים בתיקון האדם את המטרה המרכזית, אך חולק עליהם בעיקר בשני דברים. האחד, ביטול האני. החזו"א סבור שהניסיון לבטל את האני העצמי אינו רצוי, ואולי גם בלתי אפשרי, והדרך לתקן את האדם היא ע"י העצמת האני (לדוגמא ראייתו את השאיפה לכבוד כתכונה חיובית) והכוונתו להשיג את רצונותיו האנושיים בדרך גבוהה ולא בדרך נמוכה. השני, הוא סבור שהתורה היא המדריך לתיקון האדם, ולכן קיום ההלכה מביא את האדם לשלמות הרצויה. הוא מכיר בבעיית ה"נגיעה" שבעלי המוסר ראו אותה כבעיה מרכזית, ופותר אותה ע"י שהאדם יקיים את ההלכה שהיא היא זו שמאזנת בדיוק את האדם לפעול בדרך הנכונה בלי נגיעה יתרה או להיפך, מחיקת האני העצמי.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2014 09:57 |
|
| |
לגבי השאלה על הקפיצה מהאמונה הנשענת על רומנטיקה לדקדוק הדין, דומני שחסרה כאן חוליה של אמונה בתורה מן השמים, שהיא מיישבת את הפליאה.
אחרי שהאדם מאמין בבורא, שהוא השלמות המוחלטת, והוא מאמין בתורה מן השמים, הרי שהתורה היא השלמות, ולכן, כפי שכתבתי בתגובה הקודמת, היא זו שאמורה להביא את האדם אל השלמות הרצויה.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2014 11:24 |
|
| |
בעל
לדעתם התבודדות יכולה להיות בחדר חשוך.(ואף עדיף כך)
מטרתה התבודדות מחשבון הבלי העולם ופניה לחשבונו של עולם
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2014 11:57 |
|
| |
ת"ט
את סוד ההויה לא תמצא בחדר חשוך
חזק,
קיימת אם כן מערכת שסותרת את עצמה, רגשית ואולי אף לוגית.
חוויה -> הכרה בבורא.
הכרה בבורא -> תורה מן השמים
תורה מן השמים -> דקדוק הדין
דקדוק הדין בסתירה לתחושת החוויה.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2014 12:28 |
|
| |
בעל,
אני מסכים לגמרי לדבריך.
ולכן, או שזו משימה שאדם אמור להתמודד איתה - לחיות עם שני המצבים האלו יחד - חוויה ודקדוק הדין (אני מכיר בודדים שזכו לשני כתרים אלו), או שההליכה בדרך התורה אינה דווקא באמצעות דקדוק הדין.
|
|
|
|
|
