עיונים ב"אמונה וביטחון" לחזו"א

אפרים
קבלתי את הנזיפה, אך כפי שאתה בוודאי יודע כשלונות שלהם בחינוך הם בגלל החינוך שלהם, ושלנו, למרות.

אפרים בן יקירי

א. כבר כתבתי שאין לי נתונים אלא השערות שאמנם אני מחיל על נתונים חלקיים.

ביניהם:

אינטרוספקציה. הכלי הזה, התבוננות עצמית, שרת וממשיך לשרת במחקר.

ספרות. אפשר לקרוא תיאורים בספרות שמציגים כיצד בני אדם עוסקים בשאלות אלו. גם אם התיאורים דמיוניים, הם עדיין לקוחים מעולמו של הסופר ומשקפים את תפיסת העולם שמתבססת בתורה על מודעותו וחוויותיו האישיות, ועל מה שראה מסביב. אם הסופר עסק בשאלות כאלו והגיע לתשובות כאלו, זה עשוי להיות מדגם מייצג. עד כמה מייצג זו באמת שאלה. אבל אין זו המצאה גרידא.

תיאורים במקומות אחרים.

סיפורים אישיים שאדם נתקל בהם במהלך חייו.

ב. כתבתי לך לעיל שאני מציע להפריד בין כמה רכיבים:

1. השאלה על המשמעות.

2. התשובות האפשריות והקיימות.

כתבתי לך שעצם העמדת השאלה מעיד משהו או יותר ממשהו על האדם השואל.

הוספתי וכתבתי לך שיש תשובות שעשויות להיות לקוחות מן הטבע האנושי, הפסיכולוגיה שלנו, ואז הן עשויות לשקף אינטואיציה אמיתית. זה מה שהחזו"א היה קורא "לב ישר" ואולי מיכי שלנו, "שכל ישר".

למשל, האמונה שיש גורם יחיד ועוצמתי שאחראי לכלל המציאות. ושגורם זה מתעניין בנו בני האדם. כוונתי לעמדה הדאיסטית.

3. העיבוד הנוסף של תחושת התשובה.

לדעתי התשובות שניתנות לשאלות הפילוסופיות היסודיות עוברות עיבוד לפי הרקע התרבותי.

זה עשוי להסביר כיצד בני אדם בעולם העתיק עסקו בשאלות כאלו - כפי שרואים מהשאלות שעמדו בפני ראשוני הפילוסופים ביוון ומחברי הוודות במזרח - בגלל מה שמניע אותנו כבני אדם לפי דעתי (השערה, כן, אבל במדע תמיד מעלים השערות) - ואילו התשובות הן פרי המיתוסים שמאמינים בהם וגדלים עליהם.

בה במידה, לתרבות אתאיסטית יש תשובות אתאיסטיות שהילדים מפנימים.

ג. על סמך כל אלו, התשובה שלי לראיה הנגדית שלך מן התרבות הקומוניסטית וכיו"ב היא שהנתונים שתוכל להציג, אם יש ברשותך כאלו, מבוססים על תוצאות של אמונות שהוקנו בתהליך חינוך ותירבות ולא על סמך מה שהילד היה יכול להגיע אליו אילולא השפעה חיצונית זו.

נכון שכל הזמן אנו עוסקים בהשערות. אבל שים לב שגם טענתך שלך (שפיתחתי מתוך דבריך) שהתשובה לשאלה על "מה המשמעות" ו"מדוע אני כאן" תהיה "מקרה" ושאין משגיח "מלמעלה" (במובן המטאפורי) - טענה זו היא עצמה היא השערה. הרי "לא ראינו" או "לא חוינו" אינה ראיה.

ניתן לטעון שמתודולוגית עדיף להניח מה שפחות הנחות. וכנגד זה אני מפנה אותך לטיעון של מיכי שלנו שייחוס בריאה או אפילו השגחה בכללים על כדור הארץ ועל האנושות - יכולה להחשב לטענה מדעית שיש לה סימוכין עקב היעילות שלה בהסברת הנתונים שאנו מכירים. איני בא לייצג את הטיעון שלו במדוייק כי לא השקעתי מספיק בדבר, אבל ממה שהבנתי אני מסכים לדבריו.

בנוסף עלי להזכיר שהעדפתי לתשובה הפילוסופית של אמונה והשגחה מבוססת גם על שיקולים נוספים כפי שכתבתי בעבר.

מקוה שהבהרתי יותר. (איקון פורש ידים לשמים בתקוה).

***

טענת נגד הציבור החרדי שיש בו חסרונות כמו הימנעות מעבודה ולקיחת משאבים מתורמים או מהממשלה. אני מסכים שיש אצלנו חסרונות וגם אני מצטער עליהם. למרות שהחזו"א נחשב לאבי "חברת הלומדים" יש להסתפק אם היה רואה באור חיובי את "איסור העבודה" שרווח אצלנו ומעסיק הרבה מאד את הפורום השכן ואת החברה החרדית בכללה. אבל האם זה הנושא של האשכול?

כמדומה ש"לב ישר" היה פוסל את הגישה של הרחקת ליב"ה (מועילה) ושל חינוך לעבודה יצרנית שמעמיד אנשים לומדים ועובדים או עובדים ולומדים. לפחות כך אומר לי לבי שלי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

בזמן האחרון עיינתי בספרו של החזון איש אמונה ובטחון. אי"ה אעלה מספר נקודות שעלו לי תוך כדי קריאה, ואני מניח שחלקם כבר הועלו באשכול. הספר הוא ליקוטים מכת"י של החזון איש ולכאורה אין קשר בין פרק לפרק. למרות זאת, אנסה לבדוק האם קיים קשר בין הפרקים, והאם הפרקים אכן מהווים יחידת מחשבה אחת.

פרק א

החזון איש פותח בביטוי שזכה לתפוצה רבה
<
מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרצון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזו מלפפת את לבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו, נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו.
>

ההבנה המקובלת היא שהאמונה היא נטיה דקה אישית של בעל נפש עדינה, שלא ניתן להוכיחה, אלא היא תחושה סובייקטיבית שאינה ניתנת להוכחה. לדעתי, מחשבה זו הייתה רחוקה מהחזון איש כרחוק מזרח ממערב. החזון איש יורה דעה הלכות שחיטה - סימן ב אות טז ד"ה ונראה דאין דין כתב
<
ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלוי' כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהי' בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.
>

הנה החזו"א כותב בפירוש שהמצב הרצוי הוא שההשגחה גלויה ואז הכפירה היא רק בהטיה מיוחדת לתאוות והפקרות, כי בתקופה כזו, הגיונית אין מקום לכפירה. ואם הכופרים יקלקלו את בני דורם, אזי ביעור הרשעים הוא תיקון העולם, לא רק בגלל שהם רשעים, אלא אם הם ידיחו את דורם, הם יביאו רעה לעולם. אמונה בתקופה כזו אינה סובייקטיבית ואינה נטייה עדינה, היא כמעט אובייקטיבית ואין שום צורך בעדינות מיוחדת כדי להגיע אליה. הכל ברור ושקוף. לצערנו, אנחנו חיים בזמן שאין השגחה גלויה, ובזמן כזה צריך עדינות נפש. עדינות הנפש אינה נצרכת בשביל האמונה עצמה, שכן את האמונה עצמה ניתן לחוות גם בצורה ממשית יותר, היא נצרכת כדי שהאדם יתבונן בעולם ויתפעל, ושלא יסביר את התופעות המדהימות שהוא רואה בצורה מעוותת כדי להישאר בתאוותיו.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 14/01/2016 22:26:58

הוכחתו של החזון איש היא ההוכחה הטליאולוגית. הוא כמובן לא הראשון שהגה את ההוכחה הזו, וכל השאלות והקושיות שהועלו במשך הדורות, קשות גם על החזון איש. סיום הפרק הוא ארבעת 'אני מאמין' שבסידורים. המעיין עלול להישאר בשאלה, כיצד ההוכחה של החזון איש יכולה להביא לעיקרי האמונה האלו. היא יכולה להביא להכרה במתכנן תבוני, שעקרונית יכול להיות גם חייזר מהנדס על, אך מניין לנו להסיק שמתכנן זה עונה על הקריטריונים של הרמב"ם?

בעל בעמיו

חבל שלא פתחת אשכול חדש, ועדיין לא מאוחר להעתיק לחדש, לתת לו כותרת כמו "עיונים באמונה ובטחון" מחדש.

בינתים אפשר יהיה לארגן יותר את מה שכתבת. אני מבין שהקטע הלקוח מדבריו בהלכות שחיטה, שהינו  מפורסם בזכות עצמו, סותר לקודם?

בזה יש לדון.

הקטע בהלכות שחיטה טוען שיש מצב שבו ניתן לזהות השגחה. ואני תמה על הקטע הזה עצמו. איך רואים השגחה?

(היה למיכי אשכול גדול מאד על זה, וראוי ללנקקו לאשכול החדש).

השאלה הזו היא אולי מעין שאלתו של יום (ואולי של מישהו אחר שנעלם ממני)? איך מערך אירועים א' ב' ג' מוכיח מתוך עצמו שהוא מכוון? מכוון מגבוה? אולי מפני שהוא מספק גמול. לצדיקים ולרשעים?

לפי זה החזו"א אולי טוען שפעם היה גמול מיידי וברור וזה נפסק. זו תשובה אחרת עד כמה שאני מבין לשאלת הגמרא בשם אחר (אלישע בן אבויה) על האב שהורה לבנו לעלות לצמרת העץ ולשלח את הקן, והבן נפל ומת. אולי אלו שתי תקופות בהיסטוריה האנושית והיהודית?

כמובן צריך לבאר מדוע וכיצד היה השינוי הזה.

הסבר שנראה קל יותר לאימוץ יטען שזו שאלה תרבותית. כאשר אדם גדל על הציפיה לראות השגחה הוא יזהה אותה כי זו תהיה התיאוריה הראשונה שתעלה על דעתו (וראה תשובתי לעיל לאפרים בן - עכשו ראיתי אותה כאילו מעולם לא כתבתיה.... איך שוכחים).

דברי החזו"א ב"אמונה ובטחון" על העולם כחידה אכן מעוררים קושי. במיוחד לגבי הפרשנות התרבותית שהצעתי לדבריו. אם כי יתכן שכדבריך הוא מתייחס לשלוש תקופות, או לשתי תקופות ובשניה שני מקומות.

התקופה הראשונה, מעין תור זהב של השגחה, הדברים ברורים, אם מחמת סדר הזמנים והאירועים ואם מחמת התרבות.

התקופה השניה היא זו שלנו או דומה לשלנו, נניח זו שבה גדל החזו"א. בשנות העשרה יש לכל אדם (או לרובנו? או שזה גם כן תלוי תרבות?) תקופה פילוסופית, למרות שכפי שהחזו"א מתאר אותה זו תקופה ספרותית גם כן. ואקזיסטנציאליסטית.

למה אני כאן? מה זה העולם? זו תחושה נפלאה של עולם מרתק, אולי אפילו של תעלומה, כפי שהחזו"א מכנה זאת "חידה".

התחושה הזו יש לה הנחות יסוד, לה ולתשובות שהיא מקוה למצוא.

האם יש צורך בתחושה כזו שבה יש השגחה נראית או מוכרת דרך התרבות? כאן אני מסכים איתך.

הווה אומר: גם בתקופה של שינוי תרבותי שבו הנטיה היא לפרש את ההשגחה כבלתי קיימת, גם בה יכול אדם להתעורר לחפש אחרי האלוקים.

והכל כפי שכתבת, אם הבנתי, אליבא דהחזו"א.

איקון ירוק על הכל.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

לגבי התגובה השניה, הרשה לי לא להסכים.

יתכן שניתן לזהות אצל החזו"א את ההתחלה של הדיון הטלאולוגי. הראיה מן הסדר. אבל כמדומה שיש כאן יותר ואולי גם פחות.

עד כמה שידוע לי, הדיון הטלאולוגי מצביע על הסדר בעולם ושואל מנין הוא אם לא מידי מסדר.

סדר במובן של הסדר של עולם החי, ואולי גם הסדר הפיזיקלי, במקרו, בין הכוכבים (בתקופה בה נולד הטיעון לא ידעו על גלקסיות) ובמיקרו, בגוף החי והאדם.

אצל החזו"א האם הוא מדבר על הסדר? מתבקש לשער שהחזו"א מתייחס ל"כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך", אני רואה שמים ומסביר שזו בריאה. אבל, כפי שכתבתי לעיל, במחפש החש חידתיות יש מרכיב נוסף. מרכיב שהינו פסיכולוגי, התחושה של הפליאה. הפליאה הזו, האם היא חלק מן התשובה או חלק מן השאלה. כלומר, זה לא רק העולם המפליא, זה גם אני, האני המתפלא. זה מרחיב את הטיעון מעבר לטלאולוגי.

אולי אני מחיל בפרשנותי לחזו"א את גישתי שלי והוכחותי שלי?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");