סיפורי אמונה והשגחה..

"בטח בה לב בעלה"
סיפור מדהים...
למדתי באחת הישיבות הטובות ביותר בארץ, היו לי הצעות טובות בשידוכים ולאחר תקופה קצרה נמצאה האחת שהתאימה, ובאנו בשעטו'מ בברית האירוסין.
שבועיים לאחר האירוסין היא החלה להתלונן על כאבי ראש וסחרחורות.
חשבנו שאולי מדובר בהתרגשות, אך באחד הביקורים בביתנו היא לא חשה בטוב ונראתה רע, היא החלה לעבור בדיקות, היינו משוחחים בטלפון והיא נשמעה סובלת מאוד, ואני דאגתי מאוד.
חודש לאחר האירוסין היא ביקשה להפגש ומיד בתחילת הפגישה היא אמרה לי: "יש לי משהו לספר לך", תכף ומיד ידעתי שלא מדובר בבשורות טובות, "גילו אצלי את המחלה בראש".
חשתי שעולמי מתמוטט עלי, חודש לאחר האירוסין לשמוע בשורה כזו, מה אני אמור לעשות?
"אני אבין אם תחליט לבטל את השידוך" אמרה.
"על מה את מדברת? מי מדבר על זה בכלל? ספרי לי מה אומרים הרופאים, מה את צריכה לעבור??", "איני יודעת כלום, אני רק רוצה שתספר להוריך, אני חושבת שהם יעזרו לך לקבל את ההחלטה הנכונה" אמרה וקטעה את הפגישה תוך כדי שהיא אומרת מילות פרידה.
הלכתי הביתה, המום כולי והסתגרתי בחדרי.
הורי חשו שמשהו עובר עלי, הם נכנסו לחדרי והחלו לדובב אותי, בתחילה סירבתי אך אח'כ סיפרתי: "ארוסתי קיבלה את המחלה הנוראה".
הם ישבו המומים לגמרי, אימי החלה לבכות, אבי אחז בכתפיי ולא אמר דבר, ישבנו כך זמן רב הורי חיבקו אותי וחיזקו אותי ואח'כ יצאו מהחדר והניחו לי להתבודד עם מחשבותיי.
ישבתי בחושך ולא ידעתי מה לחשוב אפילו...
נרדמתי לשעתיים וכשהתעוררתי יצאתי אל המטבח.
הורי היו שם, הם החליפו ביניהם מבטים ואז אבי אמר לי: "לא בטוח שאנחנו ממשיכים עם השידוך הזה...", "מה?? אני לא מבין, אתם חושבים שאני אעזוב אותה במצב שכזה?"
"אנו חושבים על טובתך, שהיה כאן מקח טעות בעצם, אתה מאורס רק חודש ואין שום סיבה להמשיך...".
הבטתי בהם המום ושתקתי, אך בליבי ידעתי שאני רחוק מאוד מהחלטה נוראה שכזו.
שקעתי בלימוד בישיבה בנסיון להתנתק, בכל יום התקשרתי לארוסתי כדי להתעניין בשלומה, הוריה דיווחו לי מה שלומה.
ערב אחד כשהתקשרתי אמה ענתה וכשביקשתי לדבר עם ארוסתי היא אמרה: "אני לא מבינה, הרי הודעתם שביטלתם". "ביטלנו?", "כן, השדכן התקשר והודיע בשם הוריך שהחלטתם לבטל את השידוך", "לשדכן אין שום סמכות לבטל שידוך, רק לי, ואני לא ביטלתי שום שידוך".
לאחר שכנוע כבד היא הסכימה לתת לי לשוחח עימה ואני אמרתי לה: "אם לא החלטתי עד לרגע זה, אז כעת החלטתי, אני התארסתי איתך ואני אנשא לך ולא משנה אלו קשיים יהיו לנו בדרך".
אח'כ נסעתי הביתה והודעתי להורי כי איני מסכים לבטל וכי אנשא לארוסתי ברגע שהדבר יתאפשר.
מרגע זה החל מסע הלחצים, כולם הסבירו לי שלא נכון להכניס ראש בריא למיטה חולה וכו', אך אני לא נכנעתי ללחצים שהופעלו עלי.
הורי ביקשו ממני ללכת איתם לסמכות רבנית שתכריע כיצד לנהוג ונקבו בשמו של הרב עובדיה יוסף זצוק'ל.
הגענו בשעת בוקר, התפללנו.
הורי נכנסו לדבר עם הרב ואח'כ נכנסתי אני, בתחילה התעניין היכן אני לומד ומה, אח'כ שאל לשם ארוסתי ובירך אותה ואחר אמר לי: "אביך ת'ח גדול והוא נמצא בצער, יש לו הרבה נחת ממך ותקוות גדולות והוא מרגיש שכעת נפלת... אתה יודע שאצלנו הספרדים אין שטר אירוסין ואין למסיבה הזו שום משמעות הלכתית..." אמרתי שאני יודע, "ומדוע אתה מתעקש?", אמרתי לו שמדובר בבחורה טובה שכמותה חיפשתי זמן רב ואיני מוכן לוותר עליה בגלל שחלתה ואני מרגיש שהקב'ה מביט בי ובוחן את מעשיי", הוא אחז בראשי בשתי ידיו והביט בי, שאל שאלה נוספת וכשעניתי את התשובה פרצתי בבכי קורע לב, גם הרב בכה איתי... ואז נשק לי על ראשי ונתן לי את הסטירות הידועות שלו ואמר: "אתה תינשא לה, וה' ישלח לה רפואה שלמה, אתם תקימו דור ישרים מבורך ואם ירצה ה' היא תהיה אישה יראת שמים ואשת חיל וכמו שבטח בה לב בעלה כך היא תבטח בך ותגמול לך עשרת מונים על נאמנותך, ועכשיו תקרא להוריך ואני אורה להם להסכים עם החלטתך בלב שמח". הוא ברך את ארוסתי שוב בברכות רבות להחלמה שלמה ולהצלחת הזיווג.
הורי כיבדו את דברי הרב ויצאנו משם נרגשים ומופתעים, הם הגיעו לבית ארוסתי והתנצלו וההדורים התיישרו.
ליווינו את ארוסתי במחלתה, היא עברה ניתוח מסובך שהצליח בחסדי ה' ובשלב זה החלה להחלים כשבכל מחלתה ובאשפוזים הקפידה לאכול אוכל כשר למהדרין.
לאחר שנה זכינו להינשא לשמחת כולם ברוב פאר והדר כשהגאון הרב עובדיה יוסף זצוק'ל סידר לנו חופה וקידושין כשהוא מברך את רעייתי שתזכה לבריאות מושלמת ושתצליח בכל אשר תעשה וכל הקהל ענה אמן, ואז הוסיף בבדיחות: "זה החתן שלך עקשן גדול, לא הסכים לוותר עליך והוא עמד במבחן שעשיתי לו, שזה מבחן יותר קשה מהסמכה לרבנות וכעת את חייבת לו טובה וכל חייך תגמלי לו טובה תחת טובה".
הברכות התקיימו במלואן... בנינו בית לתפארת, וזכינו לשמונה ילדים טובים, מחונכים וצדיקים. אשתי נרפאה לחלוטין מהמחלה ואני נעשתי לר'מ בישיבה חשובה והצלחתי בה מאוד. השאנו את רוב ילדינו ויש לנו נכדים.
אלא שאני חליתי במחלת הטרשת, מחלה של'ע לוקחת מהאדם בכל יום את השליטה על אברי גופו, 4 שנים אחרי פרוץ המחלה שותקו שתי רגלי ומאז אני נזקק לכסא גלגלים, אך המחלה עברה לידיים ג'כ וכיום, 12 שנים אחרי אני מניע את אצבעות ידי וראשי ב'ה.
אשתי התפטרה מעבודתה וצמודה אלי במסירות נפש שלא ניתן לתאר... היא השיבה לי פי מאה.
גם ילדי וחתני מתמסרים אלי, אך כולם יודעים שאת מסירותה של אשתי לא ניתן לתאר במילים.
הרב עובדיה זצ'ל היה מגיע לשמחות מברך אותי ובוכה.. ומברך את אשתי שיהיה לה הרבה כוחות ומעודד אותה בהצביעו על המשפחה הנפלאה שבנינו.
כשהרב נפטר חשתי שהתייתמתי ו למרות מצבי הגעתי ולהלוויתו על כסא גלגלים כי בזכותו זכיתי לאשת חיל בכל המובנים.
(הסיפור הועתק מאיזה ספר)