|
|
| נשלח ב-27/2/2014 14:36 |
 |
| |
סיפור זה מקורו הוא מהרבי, ר' בונם מפשיסחא זי"ע. כששאלו אותו בימי מלחמת נפוליאון עם הרוסים מי ינצח, הוא סיפר משל זה. וכן היה לבסוף הרוסים נצחו כי היו עם אחד. אחדות. העשיר מופלג היה האיש. בעל עסקים חובקי עולם, אלפי פועלים עובדים למענו בעשרות מפעלים, ספינות עמוסות בסחורותיו משייטות במימי האוקיינוס בדרכן למדינות רחוקות. איש עסוק היה גם בטרם הפך העולם לכפר גלובלי. תמיד היה עסוק בקריאת מברקים ובכתיבתם. ביד רמה ניהל את מפעליו והרווחים היו בהתאם. תמיד היה טרוד, וכמעט לא מצא פנאי לעיסוק אחר מלבד עסקיו המסועפים. כמעט, אמרנו, שכן לעיסוק אחד היה לו פנאי תמיד, ועל חשבון כל דבר. החולשה שלו היתה נתונה לסוסים, מוכן היה לנסוע לקצה העולם, אם רק שמע שיש שם סוס מגזע משובח, סוס גזעי עם עבר מפואר. מעולם לא חסך בממון ובמאמצים, הכל היה כדאי כדי להאדיר ולהגדיל את אוסף הסוסים שלו. ביום מן הימים שמע האיש על יריד סוסים גדול המתקיים אי שם באחת הערים הרחוקות. שמע כי מדובר ביריד איכותי, וכי מארגני היריד הבטיחו הפתעות. מיודענו לא התמהמה, נטל שני סוסים משובחים ביותר, האחד מזן מצרי והשני סוס הודי, רתם אותם אל המרכבה ויצא לדרך. כל עוד השמש החמימה שלחה את קרניה ורוח נעימה הרעידה קלות את רעמות הסוסים, היו הללו שועטים קדימה בהרמוניה מלאה ומסיבים מנה גדושה של נחת לבעליהם, אולם אך נעלמה השמש, נתכסתה בעננים ורוח חזקה החלה נושבת ומורידה גשמי זלעפות, החלו הסוסים מתמרדים, זה פנה לימין וזה לשמאל. לא ארכה השעה והעשיר מצא את עצמו שקוע עם צמד סוסיו היקרים בשלולית מים. בחמת זעם נטל את השוט והחל מכה על ימין ועל שמאל, אך לשווא. הסוסים לא הצליחו לחלץ את העגלה מן הבוץ. התיישב האיש על מושבו והמתין בייאוש לפתרון כל שהוא, והנה הוא רואה איש זקן, לבוש בגדים בלואים, ישוב על עגלת קרשים עלובה, שאליה רתומים שני סוסים דלים וכחושים, שבקושי נושאים את עצמם. ולמרבה הפלא השניים נושאים את עגלת הקרשים בזריזות, מדשדשים קלות בבוץ וממהרים להחלץ ולהתקדם הלאה בקלילות. האיש מביט ומשתאה, עומד הוא וקורא: "עצור!" הזקן עוצר וניגש לראות מה מבוקשו של האיש. סיפר לו העשיר על סרבנותם של סוסיו, על הבוץ ועל התקלות שבדרך, עד כדי שסוסיו הכחושים והדלים של הזקן נראים בעיניו שווים יותר מסוסים עצלים וסרבנים אלו. חייך הזקן ושאל: "מה מקורו של הסוס האפור?", "מהודו!" השיב האיש. "ומה מקורו של הסוס השחור?", "ממצרים!" באה התשובה. "עכשיו הכל ברור", אמר הזקן, "הסוסים שלך משובחים וטובים כל אחד כשלעצמו, אך שניהם יחד לא יצלחו למלאכה. שכן בעוד סוסי שלי, אחים הם, שגדלו באותה אורווה ואכלו מאותו איבוס, כך שבכל מכה שאני מכה את האחד, מתגייס השני לעזרתו, למען לא יסבול אחיו. לכן, צולחים הם מסלולים ארוכים ומצליחים לצאת מביצות טובעניות. כל אחד מגייס את כל כוחותיו כדי למנוע סבל מיותר ממשנהו. לעומת זאת סוסיך זרים הם זה לזה, אין האחד כואב את כאב זולתו, כך שכל אחד מוביל לכיוון אחר וכל אחד דואג לעצמו. כל אחד מוכן לעשות הכל כדי שלאחיו לא יכאב. יחד עם זאת, האחוה מסוגלת להתפשט, ולכלול לאו דוקא אחים בני אם אחת. ידידות אמת כמוה כאחווה. ידיד אמת בעל לב רחב ועמוק מסוגל לחוש היטב בצער של אחד מידידיו. נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2014 14:48 |
|
| |
כתוב בתורה: "בצדק תשפוט עמיתך": כלומר, כאשר אדם שופט את חברו עליו לעשות זאת "בצדק", והיינו שינסה להצדיקו ולא להרשיעו, לדון אותו לכף זכות ולא לכף חובה, ומכאן אמרו חז"ל: "הוי דן את כל האדם לכף זכות": כלומר שאם ראית את חברך עושה דבר שלא כהוגן תנסה למצוא הצדקה למעשיו שמא לא התכוון, או לא ידע את חומרת הדבר, או נדחק לעשותו בלהט הרגע, ואולי בכלל המעשה הזה הוא לא באמת כפי שהוא נראה מהצד. ומעשה שהיה כך היה: היה זה יום חם, את הדרך לקופת החולים עשיתי כשאני סוחבת את עגלת בני הפעוט שזה עתה נולד, כאשר כבר הגעתי למחוז חפצי הייתי סחוטה ועייפה. כל זה רק בשביל חתימה קטנה של רופא המשפחה. מה לעשות? זה הכרחי. הגעתי אל המזכירות וביקשתי מהפקידה שתעלה להחתים את הרופא עבורי מאחר ואיני רוצה להמתין במקום רווי חיידקים שכזה עם תינוק רך כל כך, אך היא סירבה בטענה שאינה יכולה לעלות. אמרתי לה "אנא ממך, הרי הרופא נמצא בסך הכל בקומה מעל", אך היא ישבה על הכיסא בתנוחה עצלנית משהו וסירבה לזוז ממקומה. הפצרתי בה שוב והיא שוב סירבה. בשלב זה ממש התרגזתי, לא ידעתי את נפשי מרוב כעס, ואותו כעס לא הרפה ממני, עד שעזבתי את המקום תוך מבט מאשים שנעצתי בתוך עיניה וקריאה קולנית: "זה שירות לא ראוי, תתביישי לך". היום ביקרתי שוב בקופת החולים, הפעם ראיתי את אותה פקידה פונה לקום מן הכיסא, ובדיוק ברגע שעברה בי מחשבה: "הנה, כעת היא מסוגלת לקום", בדיוק באותה שניה היא נעמדה, נתמכה בהליכון והחלה לדדות בצעדים איטיים. רק אז הבנתי שאותה פקידה היא משותקת בפלג גופה התחתון, וזו הסיבה שהיא לא הסכימה לעלות בעצמה אל הרופא. כנראה שהיא התביישה באותו זמן לומר לי את הסיבה האמיתית, אבל הנה עכשיו אני זו שמתביישת על שדחקתי בה על אף מצבה הגופני הקשה. המקרה הזה לימד אותי שלפעמים אנחנו מתרגזים על אדם אחר- אבל אנחנו לא רואים את כל התמונה, אנחנו לא יודעים את כל המציאות, אולי בכלל המעשה הזה הוא לא באמת כפי שהוא נראה מהצד! אם רק נחשוב על זה לפני שאנחנו מתרגזים, נחסוך לעצמנו הרבה התרגזויות מיותרות, נחסוך הרבה מריבות, ונעשה הרבה שלום בעולם. אמן כן יהי רצון. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2014 23:48 |
|
| |
זלמן, תודה רבה!!על הסיפורים והמאמרים היפים!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2014 23:49 |
|
| |
זלמן, תודה רבה!!על הסיפורים והמאמרים היפים!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-27/2/2014 23:50 |
|
| |
טעות
|
|
|
|
| נשלח ב-28/2/2014 01:39 |
|
| |
מסופר על אדם "תם" שעבר ברחוב במרכז העיר, ולפתע הבחין במסעדה שהיה תלוי בכניסה שלה "שלט", ובו כתוב: "היום תשלם ומחר בחינם,,,"! נכנס האיש למסעדה והזמין ארוחה "קלה" ושילם עליה. ולמחרת בא והזמין מאכלים "יקרים" ויינות משובחים, אכל לשבעה ושתה יין כאוות נפשו, והנה לבסוף בא המלצר והגיש לו את "החשבונית" בעבור הארוחה,,! אך האורח סירב לשלם בטענה שאתמול שילם, ולכן היום עליו לאכול "בחינם",,,! כששמע בעל המסעדה את דבריו, השיב לו: תצא בחוץ ותסתכל עכשיו מה כתוב בשלט,,,? יצא האיש וראה שכתוב: "היום תשלם ומחר בחינם,,,"! חייך בעל המסעדה ואמר לו: "השלט" אינו משתנה, תמיד אותו השלט תלוי, לכן בכל יום זה "היום",,, ועל כן עליך לשלם את מה שאכלת,,,! והנמשל: כך היא דרכו של "יצר הרע" להחטיא את האדם בטענה שהיום הכל זה "בחינם" ורק מחר צריך לשלם,,, לכן עלינו לזכור "בכל יום" את דברי המשנה במסכת אבות: "עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים,,,"! בכל יום הקב"ה מביט בנו ורואה את מעשינו, ולכן עלינו להרבות בתורה ובמצוות ובעשיית חסד עם הבריות וכך נזכה בקרוב לגאולה שלימה ברחמים אמן! לילה נפלא ובשורות טובות!! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/2/2014 02:04 |
|
| |
הזקיפים עמדו דום, להב החרבות הבזיק באורה של השמש ותרועת החצוצרות נשמעה למרחוק. על השטיח האדום פסע בגאווה המלך סיזיפוס, ואחריו פמליה של בכירי החצר ושומרי הארמון. עשרות אצילים ונכבדים מרחבי הממלכה הוזמנו לטקס חנוכת הארמון החדש. עושרו הרב של המלך סיזיפוס, הביא אותו לביצוע מדהים של תכנון ארמון מרהיב ביופיו הבנוי כולו משיש אדום. הארמון נבנה על גבעה ששכנה במרכז עיר הבירה, ומחזיתו יכל המלך להשקיף על העיר. גדר אבן אומנותית הוקמה סביב החצר, ושני עמודי שיש גבוהים נצבו בפתח השער. לאחר עבודה של שלוש שנים, הושלמה בניית היצירה הארכיטקטונית המפוארת והמלך חגג את סיומה, החגיגה נפתחה במשתה מפואר לשרי הממלכה ואציליה ולפקידי החצר. בשמחתו הורה המלך, על סעודה מפוארת שתיערך בכיכר העיר עבור עניי עיר הבירה, והצהלות על סיום בניית הארמון נשמעו מכל עבר. המלך סיזיפוס נודע כמלך רב חסד, אשר דאג לנתיניו ונהג בהם בכבוד ובהגינות. עם זאת, הקפיד המלך מאוד על מילוי חובותיהם של האזרחים, ואדם אשר לא העלה את המס השנתי, או שנתפס בעבירה כלשהי, נענש בכל חומרת הדין. לאחר ימי החגיגות התפזרו האורחים לבתיהם, והמלך יכול היה להתחיל ליהנות כראוי מארמונו המפואר. מדי יום בשעות אחרי הצהריים נהג המלך להתיישב במרפסת הענקית שבחזית הארמון, ולהביט בשקיעה הקסומה שנפרשה על הרקיע כציור מושלם. בשעות אלו נהג המלך לפזר את מחשבותיו, ולתכנן רעיונות חדשים שיקדמו את הממלכה ויצעידו אותה אל השורה הראשונה. באחד הימים, ישב המלך בשלווה שקוע ברעיונותיו, כשמהומה זוטא שנשמעה מכיוון שער הארמון משכה את תשומת לבו. הוא הזדקף והאהיל על עיניו, כשהבחין בנווד לבוש קרעים מתחכך לו בעמודי השיש הגבוהים שבשער הארמון. השומרים ניסו לסלק אותו והבהירו לו שעליו לעזוב את המקום. והוא בשלו, עוצם את עיניו ומחכך את גבו בנחת בעמוד השיש. חמתו של המלך בערה בו והוא ציווה את הזקיפים להביא לפניו את הנווד, שהובא בברכיים נוקשות מאימה לפני המלך. 'באיזו רשות העזת להתגרד בעמודי הארמון?!' הרעים עליו המלך בקולו. 'אינך יודע שמעשה אווילי שכזה, נחשב כפגיעה בכבוד המלך?!' 'סלח לי, מלכי הנערץ' נפל הנווד לרגליו בתחנונים. 'זה לי שבוע תמים, שלא בא אוכל לפי מלבד שאריות מזון מועטות. יתירה מזאת, כבר שבועיים שלא רחצתי את גופי במי הנהר ועל כן התגרדתי בעמודי הארמון. סלח לי! מבטיח אני כי לא אעשה זאת שוב לעולם!' מבטו של המלך התרכך, הוא הביט בלבושו הבלוי ובפניו מזי הרעב של הנווד האומלל, וציווה: 'עמוד על רגליך!' הנווד נעמד בפחד על רגליו, והמלך פנה אליו: 'אתה רוצה לומר לי ששבוע ימים, לא בא אוכל ראוי לשמו אל פיך?' 'לא אדוני המלך' ענה הנווד. 'כבר תקופה ארוכה שאני מלקט את מאכלי משיירי סעודות האנשים, ועוברי אורח רחמנים מעניקים לי מדי פעם פרוסת לחם שעוזרת לי להעביר את הרעב בימים קשים...' 'תנו לו מאה דינרי זהב' ציווה המלך את השליש. 'קח את הכסף, קנה לך בגדים ראויים ומזון להשביע את נפשך. אך זכור! אל תדאג רק לעצמך, אלא עזור גם לסובבים אותך...' הנווד נפל לרגלי המלך והודה לו בהתרגשות על רחמיו, השליש שקל לידיו את דינרי הזהב והוא יצא מן הארמון כששפתיו מביעות דברי ברכה בשבחו של המלך. חזר הנווד לכפרו כעשיר, קנה לו בגדים מכובדים ומזון בשפע, שלח את ידיו במסחר והחל להתפרנס בכבוד. כאשר תהו בני כפרו וידידיו על סוד הצלחתו, מילא את פיו מים. רק לשני ידידיו הקרובים ביותר, שהיו אף הם נוודים שכמותו גילה את הסוד: 'דעו לכם, שהמלך ברוב חסדו העניק לי את הכסף. עליכם לעבור ליד הארמון בשעות שבהן יושב המלך בחזית הארמון ומשקיף על עיר הבירה, ולהתחכך בעמודי הארמון. אל תירתעו מזעמם של השומרים ובטוחני כי יעניק לכם המלך מתת יד הגונה...' שמחו השניים על העצה, ועשו את דרכם אל הארמון. בשעות אחר הצהריים כאשר וידאו מרחוק שהמלך יושב בחזית הארמון, נעמדו השניים ליד עמודי השיש הבוהקים והחלו להתחכך בהם. השומרים גירשו אותם מן המקום, אבל הם חזרו שוב ושוב, עד שהמהומה שנוצרה תפסה את תשומת ליבו של המלך והוא ציווה להביא לפניו את זוג הנוודים. 'מדוע אתם מתחככים בעמודי הארמון?!' זעם המלך. הנוודים נפלו לרגליו בתזמון מראש: 'רחם עלינו אדוני המלך, זה שבוע תמים שלא בא אוכל לפינו. תקופה ארוכה לא רחצנו את גופנו כראוי, זו הסיבה שהתגרדנו בעמודי הארמון...' 'הלקו אותם עשרים מלקות כל אחד!' ציווה המלך בכעס. השומרים מילאו את פקודתו ללא אומר ודברים והלקו את הנוודים, לאחר ההלקאה קמו על רגליהם צמד הנוודים חבולים וכואבים וביקשו את סליחת המלך. 'אנחנו מבקשים את סליחת המלך על שפגענו בכבודו, ובכבוד ארמונו' אמר הגבוה מבניהם: 'האם הוד מלכותו, מרשה לנו לשאול שאלה אחת?!' 'שאל' השיב המלך בזעף. 'רצינו לשאול: מדוע ידידנו אשר התחכך וגירד את גבו בעמודי הארמון זכה למתנת יד הגונה מאת מלכנו הנערץ, ואילו אנו ספגנו מלקות על שפגענו בכבוד ארמונו של המלך...?!' 'אסביר לכם' אמר המלך. 'ידידכם, היה לבוש קרעים, וכשהתחכך בגבו בעמודי השיש, ריחמתי עליו ולכן הוא קיבל ממני מתנה הגונה, אבל אתם באתם מלכתחילה רק כדי לקבל את הכסף. שהרי יכולתם לגרד את הגב אחד לשני...' לפעמים בשיטפון החיים, אנחנו מפספסים נקודות שיכולנו לחשוב עליהם קצת אחרת. העשייה למען האחר לפעמים נראית לנו מובנת מאליה, ולפעמים אנחנו פשוט מפספסים אותה בחוסר מחשבה ושימת לב כראוי. בפרשתנו אנו רואים כיצד מסיימים את איסוף מחצית השקל, מכל העם ומשתמשים בו להקמת המשכן. ברגע שאתה נותן מעצמך לאחרים, אתה נקשר אליהם. אם נתרגל לתת מעצמנו לסובבים באופן תמידי, לא נצטרך לעצור ולחשוב מדוע לא עזרנו לאחר, בשעה מצוקתו. כי כשאתה נותן מעצמך, אתה בונה את אישיותך ואת מידותיך. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/2/2014 02:31 |
|
| |
השעון המעורר טרטר בקול רם והעיר את שוכני החדר. תומס הצעיר ניסה להתהפך על מיטתו בשנית ולהירדם, הוא ניסה להתעלם מן הצלצול הטורדני שחדר לתודעתו בשעת בוקר מוקדמת. 'אוף' חשב לעצמו 'כל ילד רגיל יכול להמשיך ולישון, רק אני צריך לקום בשעות כאלו לעבודה כשיש עוד חושך בחוץ...' הוא רטן בשקט ומיהר לקום מן המיטה החמה, ליאו המדריך לא אהב מעולם את האיחורים לארוחת הבוקר. בית היתומים 'סנט ליאו' ששכן ממערב לווירג'יניה היה מקום קטן, אבל שונה באיכותו מבתי היתומים ההמוניים. הילדים הצעירים זכו ליחס חם, ולדאגה לכל צורכיהם. אבל בתמורה הם נאלצו לעבוד בחווה ולדאוג לטיפוחה וניקיונה משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הצהריים. בימים שבהם היה תומס הקטן עייף הוא היה מטפס בשעת הזריחה על הגדר, ובמשך דקות ארוכות צפה לעבר האופק הרחוק שם הוא ראה בית עם חלונות מזהב. תומס הפליג בדמיונות עד כמה נפלא לגור בבית עם חלונות מזהב 'אם הם יכולים להרשות לעצמם חלונות מזהב, בטח יש להם בבית דברים נפלאים! ובוודאי הבית נראה כטירה מלכותית, מלא בחפצים וברהיטים מדהימים ביופיים...' וכל פעם היה מבטיח לעצמו מחדש, כי יום אחד ילך לראות מקרוב את הבית הנפלא. באחד הימים פנה ליאו המדריך אל תומס וביקש ממנו לבצע שליחות עבורו, לנסוע אל העיר הקרובה ולהביא עבורו מספר מסמכים חשובים. תומס הבין כי כעת זו ההזדמנות שלו לצאת למסע, הוא ארז עבורו אוכל למשך היום ויצא לדרך, בתקווה שיספיק לחזור בהקדם מן העיר וללכת לראות מקרוב את בית החלומות הנוצץ. השעות חלפו ובשעות אחרי הצהריים הצליח תומס להגיע אל הדרך המובילה לחווה. במקום לפנות לעבר בית היתומים, הוא חלף בריצה על פני אורוות הסוסים, חצה את שדה החיטה, וטיפס בנחישות על הגבעות שהפרידו בינו לעבר הבית עם חלונות הזהב. הדרך הייתה ארוכה משחשב והשעות שבהן התעכב בעיר לא הותירו לו די זמן כדי ללכת אל הבית המוזהב, אבל הוא היה נחוש להגיע אל היעד. כשהגיע, הבין שלא העריך נכונה את המרחק וכנראה הלך לאיבוד בדרכו. 'זה לא יתכן שהגעתי אל היעד' חשב תומס, שהרי מה שנראה מרחוק כבית עם החלונות מזהב, לא היה נוצץ ומפואר אלא בית רעוע עם גדר שבורה וקירות מקולפים. השמש החלה לשקוע ותומס התלבט מה לעשות. הוא ניגש אל דלת הבית ודפק, ילד שנראה כבין גילו פתח את הדלת בהיסוס, כשהבחין בתומס הוא פתח את הדלת לרווחה. 'בא תיכנס' הזמין את תומס פנימה. 'שמי סמית, מה השם שלך?' שאל הילד בעוד תומס צועד אחריו בהיסוס אל תוך הבית. 'שמי תומס, ואני מתגורר בבית היתומים הסמוך לכאן...' הציג תומס את עצמו, בעוד הילד הביט בו בקנאה. 'איזה כיף לך! בטח אתה שמח ומאושר, יש לך חברים שאתה משחק איתם כל היום. רק אני נמצא כאן בבית, לבד, לבד! אין לי עם מי להיות והחברים בבית הספר, לא אוהבים אותי...' תומס הביט בו בתדהמה. לפניו עומד ילד שהוא ילד רגיל לחלוטין, ילד שגדל בבית משלו עם אחים ואחיות, עם אבא ואימא והילד הזה מקנא בו! בתומס הקטן, שמגיל ארבע נמצא בבית היתומים. 'אני לא שמח להיות בבית היתומים' אמר תומס: 'לך יש בית רגיל כמו כל ילד, יש לך הורים אתה צריך לשמוח על מה שיש לך! לנו אין את החיים המאושרים שיש לך...' אמר בנימת תוכחה. אבל סמית התפרץ לדבריו: 'מה זה שווה לחיות בבית רגיל אם אתה כבול למסגרת חונקת, אני רוצה לברוח מכאן אל החופש!' 'אתה מדבר שטויות, אתה צריך לשמוח בחיים שלך' אמר תומס, 'החופש שאתה חולם עליו הוא כלום, תשמח שאתה חי חיים רגילים ולא כמו החיים שלי...' 'רגע אחד, איך אתה הגעת לכאן?' התעוררה סקרנותו של סמית. 'לא ברחת מבית היתומים?' תומס חייך ונזכר לשם מה הגיע אל הבית הקטן והרעוע. 'אתה יודע היכן נמצא הבית עם החלונות מזהב?' סמית הביט בו בפליאה, הוא אחז בזרועו של תומס והשיב 'כמובן!' והוביל אותו לעבר המרפסת. מיד כשנכנסו אל המרפסת, הסתנוור תומס ממראה ענקית שעמדה במרפסת, והראתה את הנוף שממול לבית. דרך המראה הביט תומס אל המקום ממנו בא, הרחק באופק הוא זיהה את החווה ובמרכזה את בית היתומים. קרני השמש השוקעת צבעו את חלונות הבית הגדול בזהב, הוא עמד נפעם והבין כי הוא רק חלם כל הזמן על מציאות יפה וטובה יותר ועליו לשמוח בחלקו... לפעמים דברים רחוקים ומסתוריים קוסמים לנו ואנו שוגים בחלומות על מציאות דמיונית שנראית טוב יותר. פתגם עתיק אומר: 'לא כל מה שנוצץ זהב' – לא כל מה שנראה לנו כיקר, מבריק ונפלא, הוא אכן כזה. פרשתנו פותחת בתיאור גורלו של העבד העברי שנמכר בגנבתו. העבד שחלם על מציאות כלכלית טובה יותר, נתפס ונמכר בגניבתו. אותו אדם, אם רק יכול היה להבין שישנם דברים שנראים נוצצים רק למרחוק, ואינו צריך להסתכל רחוק אלא לשמוח במה שכבר יש לו- לא היה מגיע למצב שבו הוא נמכר לעבד כדי לשלם את גנבתו. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2014 15:15 |
|
| |
בפאתי העיירה מקדולן ניצב בית המלון הקטן 'דאנרייז', מקדולן הייתה עירה אמריקאית קטנה שמרוחקת מהערים המרכזיות שבמדינה, אבל בזכות ריחוקה משאון העיר פקדו אותה מדי שנה אלפי תיירים. עונת התיירות כבר הייתה בפתח, אבל לטום קווין שניהל את בית המלון לא היה חשק או מרץ להוציא אף דולר אחד עבור הקמפיין הפרסומי של המלון ועל האטרקציות הרבות שנמצאות סביבות העיירה הטובלת בנופים מרהיבים. בשנה האחרונה, מאז המשבר הכלכלי ירד מצב העסקים בעיירה באופן דרסטי עקב מיעוט המבקרים בעיירה, גם בעלי העסקים נקלעו לקשיים וחובות ואף המלון בקושי החזיק את עצמו ושרד את תקופת החורף. החוב שהכי העיק על טום היה, חוב גדול בסך 50,000$ שהיה חייב לבעל האטליז המקומי המספק לו את הבשרים, הזמן עבר וטום הרגיש כי הוא מתבייש לבצע אצלו הזמנות נוספות. חובות שנצברו אצל בעלי העסקים המקומיים, שהיו חייבים למלון ולא יכלו לשלם את חובם אף הם העיקו וגרמו לעיכוב הפרסום לעונת התיירות. ביום בהיר נכנס אל פתח בית המלון מיסטר אנדרסון הידוע כאיש עסקים עשיר שיש לו השקעות רבות בתחום התיירות. וביקש להיפגש בדחיפות עם מנהל המלון, ללא הקדמות מיותרות הוא שטח את מטרת בואו והודיע חגיגית כי הגיע לבית המלון 'דאנרייז' כדי לעשות עסקים ולהשקיע כסף רב בפרסום בית המלון, בנוסף הוא מעוניין לשפץ אותו ולהפוך אותו לאבן שואבת עבור התיירים הרבים. לפני שמנהל המלון הצליח להשחיל מילה לשטף דיבורו של מיסטר אנדרסון, הניח איש העסקים חבילת שטרות בסך 50,000$ על השולחן כמקדמה ולחץ את ידו של המנהל ההמום. טום רק הניד בראשו לאישור ולא יכל לפתוח את פיו מרוב תדהמה, מיסטר אנדרסון פירט במשך שעה ארוכה את חזונו לפיתוח בית המלון והסביבה, אבל ראשו של טום ההמום היה במקום אחר לחלוטין. כאשר איש העסקים יצא מפתח בית המלון, מיהר טום אל רכבו כשהכסף בידו ופתח בנסיעה מהירה אל עבר משרדי מפעל הבשר לו היה חייב את החוב הגדול ביותר. הוא הניח את חבילת השטרות על שולחנו של מנהל האטליז ההמום, ואמר בטון מנצח: 'אמרתי לך שמילה שלי זו מילה, ואת חובי אשלם לך עד הסנט האחרון!' מה שטום לא ידע, שרגע לאחר שהוא יצא מפתח המשרד, פצח מנהל האטליז בריקוד סוער כשחבילת הכסף בידו, סוף סוף לאחר כחצי שנה הוא יוכל לשלם את השכירות לבעל המקום שממנו הוא שוכר את האטליז, רק אתמול הודיע לו האחרון בדואר רשום שאם הוא לא מסדיר את החוב במשך השבוע הקרוב הוא מפסיק את ההסדר עמו ומחפש שוכרים חדשים. עוד באותו הרגע הוא הרים טלפון לבעל המקום וסיפר לו ש'לאחר מאמצים רבים' הוא הצליח להשיג עבורו את הכסף שהוא חייב לו והוא ישלח לו אותו בהקדם, הבעלים סיים את השיחה תוך שהוא מתנצל על המכתב המאיים ששלח בדואר והביע את הערכתו על המאמצים להשגת הכסף בהקדם. הכסף שהגיע אל בעל שטח האטליז היה כמתנת שמים אמיתית שהוטלה על ראשו, הוא היה חייב לספק מוצרי המזון של חנותו סכום של 50,000$ ולא היה לו איך לשלם עבור סחורה חדשה, כעת תודה לקל הוא יכול להזמין כמות גדולה של סחורה עבור החודשים הבאים. הוא לא התמהמה וכבר באותו הרגע רץ אל משרדו של ספק מוצרי המזון כשבידיו חבילת השטרות הגדולה, הלה קיבל את פניו בהתרגשות ושמחתו הרקיעה שחקים, זה כבר תקופה ארוכה שהוא חייב כסף למנהל בית המלון בו הוא ערך את חתונת ביתו לפני כחצי שנה, אבל עד עכשיו הוא לא השלים את חובו לבית המלון. הוא נטל את חבילת השטרות בידו ואץ רץ אל עבר בית המלון כשהכסף בידו, הוא פרץ אל חדר המנהל והניח את הכסף על שולחנו כשחיוך גדול מעטר את פניו מאוזן לאוזן. טום ההמום לא הספיק להבין איך הכסף עשה את דרכו אליו בחזרה, כאשר לפתע נשמעה דפיקה נמרצת על דלתו. בפתח עמד איש העסקים מיסטר אנדרסון בפנים חתומות, הוא ניגש אל השולחן ונטל את ה- 50,000$ לידיו, 'צר לי' אמר 'אבל בשיחה שקיימתי כעת עם ידידי מעבר לים הוא הזהיר אותי לבל אשקיע באזור הזה, עקב כך אני נאלץ ליטול את כספי בחזרה עוד בטרם שנחתם חוזה בינינו' וכך פתר מיסטר אנדרסון את בעיית החובות של העיירה כולה בלי ידיעתו, וללא שהוציא דולר... לעיתים, דברים הנראים לנו כאסונות וכחסרי פתרון, נפתרים בצורה פשוטה וקלה. בפרשתנו אנו נפגשים עם הניסיונות הגדולים עימם מתמודד אברהם אבינו, הוא גולה מארצו וממולדתו, הוא מגיע אל ארץ מדברית ומוכת רעב, אשתו נחטפת אל בית המלוכה, הוא לא זוכה לפרי בטן, והוא גם נגרר אל מלחמות המלכים השולטים באזור. אבל בסופו של דבר מתברר, כי אלו היו ניסיונות מדומים מאת ה' וברגע שאברהם עמד בהם, הם נהפכו לברכה והסתיימו על הצד הטוב ביותר. עלינו ללמוד מכך לבטוח כאברהם בשעתו, באמונתנו בקב'ה ולראות כיצד הכול מתהפך לטובה ומסתדר בצורה הפשוטה ביותר. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2014 15:21 |
|
| |
סטנלי נורמן יצא מן המטבחון כשהוא מזמזם לעצמו מנגינה עליזה. הוא סיים להכין לעצמו את הקפה המהביל ממכונת האספרסו שבקפיטריית הבנק כשעיניו נתקלו במראה הזוי לכל הדעות. זר מסתורי, לבוש סחבות, אשר נדף ממנו ענן סירחון התקדם לו לאטו בקומת העסקים של הבנק. הלה לא התחשב במיוחד במבטיהם של הפקידים המופתעים, וכך לבוש בסחבותיו כשזקן פרא לפרצופו, עבר את שומר הבנק ונכנס פנימה היישר אל מחלקת העסקים שבקומה השנייה. לפתע כל תנועת העוברים ושבים בבנק כמו קפאה ונעמדה מלכת, כולם נעצו מבטים מופתעים בזר המסתורי שהיה נראה כעוד אחד מאלפי ההומלסים של מנהטן שבמקרה נקלע למקום הלא נכון, באשמת השומר הרשלן. סטנלי ההמום מיהר להתקדם עם כוס הקפה לעבר העמדה שלו, כאשר הוא שם לב שבמקביל גם הזר מתקדם בדיוק לאותו כיוון. סנטלי הגיע לעמדתו במהירות, הניח את כוס הקפה ולא הוריד את העיניים מהזר המסתורי שהתיישב מולו. סטנלי החל למשש בחשש את כפתור האזעקה השקטה שמחובר ישירות אל המטה המרכזי של משטרת ניו יורק. 'רק זה מה שחסר לי כעת' חשב לעצמו, לא היה לו חשק לסיים את היום כמו הפקידים חסרי המזל שהסניף שלהם נשדד ושזכו לריאיון של כמה שניות בכותרות החדשות. 'כן אדוני, איך אני יכול לעזור לך?' שאל סטנלי כשהוא מנסה לרמוז לחבריו הפקידים שיזעיקו את השומר שבכניסה שיתקרב אליהם ליתר ביטחון. 'אני רוצה למשוך מהחשבון שלי 5,000,000 דולר וכמה שיותר מהר, בבקשה'. סטנלי חשב שהוא לא שומע טוב, ושאל בשנית: 'לא הבנתי, מה אתה מעוניין לעשות?!' 'אני רוצה למשוך מחשבון הבנק שלי 5,000,000 דולר, ואני אשמח אם תמהר...' סטנלי חשב שההומלס הזה שהספיק כבר להסריח את כל הבנק, חומד לו לצון או שפשוט השתגע. הוא כבר שמע על כמה לקוחות משוגעים שסבלו מפיצול אישיות וחשבו שהם אנשים עשירים, רובם הורחקו על ידי השומרים ונאסר עליהם להתקרב לאזור הבנק. הוא לא יכול היה להתאפק וחיוך מזלזל החל להתפשט על פניו: 'ובכן אדוני, אתה רוצה למשוך את חמש מיליון הדולר מהחשבון שלך? האם הבנתי נכון, אדוני?' שאל סטנלי בלעג תוך שהוא מדגיש את ה'אדוני' במבטא מלגלג במיוחד. 'מדוע אתה מחייך?' שאל הלקוח בעלבון, 'אמרתי משהו מצחיק?' 'לא אדוני, ממש לא' התעשת סטנלי והרגיש שהוא מתחיל ליהנות מהסיטואציה המשעשעת שנקרתה בעיצומו של יום עבודה אפרורי ומשעמם: 'פשוט נזכרתי באיזה בדיחה ישנה, אדוני' אמר סטנלי ושוב הדגיש את המילה 'אדוני' בחיוך לועג. 'אוקי, זמני יקר מדיי' אמר הלה בקוצר סבלנות והכניס את היד לכיסו, סטנלי הרגיש כיצד ליבו קופא במהירות. האם הזר הולך לשלוף עכשיו אקדח? או אולי סכין? סטנלי החל להצמיד את ידו מתחת לשולחן לכפתור האזעקה, עוד תנועה קטנה של הזר והכוחות המיוחדים של משטרת ניו יורק ידהרו לעבר הבנק. ואז סיים הזר המסתורי את החיפוש בכיסו והציג בפני סנטלי את כרטיס ה'אמריקן אקספרס' המוזהב שברשותו - אחד מכרטיסי האשראי היוקרתיים ביותר בעולם, שרק אילי הון גדולים יכולים להשיג אותו לעצמם. סטנלי הרגיש כאילו נתקל הרגע בקיר בטון, עיניו נפערו בתדהמה. אבל מיד הוא התעשת, כנראה שמדובר בכרטיס גנוב או שהכרטיס אינו בתוקף. 'אפשר לראות את תעודת הזהות שלך, אדוני?' שאל סטנלי כשהפעם הלגלוג שהתלווה בפעמים הקודמות לתואר 'אדוני' נעלם מלשונו. 'בבקשה' השיב הזר ושלף מכיסו את תעודת הזהות שלו, סטנלי לקח ממנו את תעודת הזהות וראה לתדהמתו שהספרות תואמות את הספרות של כרטיס האשראי. כעת הוא העביר את הכרטיס במסוף של המחשב וחיכה לראות האם המחשב יאשר את משיכת הסכום האגדי. כעבור עשר שניות הופיעה במחשב ההודעה כי העסקה של הזר המסתורי שנקרא בשם ג'יימס גולפיני אושרה. סנטלי הרגיש את הבושה מציפה את פניו. הוא התנצל אלף פעם לפני ג'יימס גולפיני שנחשב לאחד האנשים העשירים ביותר במנהטן ולמטורף גדול שבין שלל התחביבים המוזרים שלו, היה מנהג להיכנס למקומות חשובים בלבוש של הומלס. 'אדוני אני מצטער מקרב לב' אמר סנטלי בהתרגשות 'לא ידעתי מי אתה'. ג'יימס החל לקום מהעמדה של סנטלי, לא לפני שאמר לו: 'את הטעות שלך עשית ידידי, היחס הזה שלך כלפיי עבר את כל הגבולות. אני חושב באמת, שעם פקידים כמוך, אני צריך לסגור את החשבון שלי ולהעביר אותו למקום שבו נוהגים קצת יותר באדיבות...' סטנלי הרגיש כיצד הדם מתרוקן מראשו באחת. סגירת החשבון של ג'יימס גולפיני משמעותה פיטורין מידיים שלו מהבנק. הוא תפס בידו של ג'יימס ואמר בדמעות: 'רחם עליי אדוני, אני מבקש ממך סליחה מעומק לב שהתנהגתי כלפיך בזלזול שכזה. אני מבטיח שמכאן ואילך אשנה את דרכיי, אני מבקש ממך בדמעות שתשאיר את החשבון שלך בסניף שלנו...' ג'יימס הביט בו במבט מבין, ואמר: 'אני מקבל את התנצלותך הפעם, אבל דע לך! לעולם אל תניח הנחות ואל תתן לדעות הקדומות שלך, להשפיע על חוות דעתך כלפי מישהו, לפני שאתה מכיר אותו ויודע מיהו באמת...' אם נחשוב על זה, נגלה שגם אנחנו שופטים ומחווים דעות על אנשים אחרים רק בגלל מראה חיצוני. לפעמים אנחנו גם נוטים להניח הנחות מוקדמות שונות כלפי החיים שלנו, הנחות שמתבררות לאחר מכן כשגויות לחלוטין. אם נתרגל קודם כל להכיר את הדברים לעומק ורק אחר כך לחוות עליהם דעה, נוכל להימנע ממצבים לא נעימים ומטעויות קשות, שאנו עלולים להיתקל בהם כתוצאה מההנחות המוקדמות השגויות שלנו. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2014 15:24 |
|
| |
מפעל הפלדה של סטף וג'וליאן קנה את שמו כאחד מספקי הפלדה הגדולים באסיה. עסקיהם של סטף ואחיו התאום ג'וליאן התפרסו בארצות רבות. בסיסו של מפעל הפלדה שכן בארץ הולדתם, אנגליה, ועל התפעול השוטף שלו היה אחראי סטף. ג'וליאן אחיו, היה 'שר החוץ' של העסק והיה מעניין חברות וממשלות זרות בתוצרת המפעלים. סטף ואחיו היו צעירים חסונים במיטב שנותיהם, ולא נהגו לבקר לעיתים קרובות אצל הרופא. זו הייתה הסיבה, שכאשר חש סטף כאבים בבטנו לא מיהר למרפאה השכונתית אלא המתין שיחלוף הכאב. כשהכאב התחזק קבע לעצמו תור אצל הרופא ששלח אותו לבצע בדיקות דם. בחדר האחיות קיבלה את פניו אחות חדשה במקצועה, והיא לקחה ממנו מספר מבחנות דם. סטף חש שהאחות רוקנה ממנו כמעט את כל הדם שבגופו... הוא חפץ לספר לאחיו כי ייעדר מהמפעל כיוון שלא חש בטוב, אך ג'וליאן שהה באותה עת באחת ממדינות אפריקה הנידחות לרגל העסקים, ולא ניתן היה להשיגו בשום אופן. האחות רשמה את פרטיו של סטף על מבחנות הדם, מאחר שהייתה צריכה להעביר אותן למעבדה ששכנה ברחוב הסמוך למרפאה. היא הניחה את המבחנות בתיקה, עם בדיקות נוספות, ופנתה לצאת מהבניין. אולם היא לא הספיקה להתקדם יותר ממטרים אחדים, ורוכב אופנוע שעצר לידה דרש ממנה באיומי סכין להביא לו את התיק שצבעו הכתום בלט למרחוק. היא ניסתה להסביר לו כי אין בתיק כל דבר ערך, אך הלה לא הקשיב, חטף את התיק ונעלם בדהרה מן המקום. בינתיים, האח ג'וליאן שהה בזימבבואה הרחוקה ונפגש עם ראשי השלטון בניסיון לעניין אותם במוצרי הפלדה של החברה. העסקים באפריקה מעולם לא התנהלו בקלות וג'וליאן ידע שכדי לחתום על עסקאות מוצלחות עליו להתחבר לאנשים מסוימים ולעתים גם לשחד את מי שצריך. הוא עשה מאמצים רבים ולאחר שבועיים הוכתרו מאמציו בהצלחה. הוא רכש את אמונו של שר האוצר של זימבבואה, וחתם אתו על הסכם לרכישה ענקית. ג'וליאן חגג את החוזה בכוס יין משובח ועלה על מיטתו בחדר המלון המפואר כשחיוך נסוך על פניו. הוא לא ידע כי עד מהרה ייעלם החיוך מפניו לחלוטין. * השודד שחטף את תיקה של האחות, המשיך ישירות בנסיעתו לכיוון שדה התעופה. האיש תכנן לעזוב את המדינה לאחר שהרגיש כי אנשי ה'סקוטלנד יארד' החלו לעקוב אחריו. כשנכנס לשדה התעופה גילה שם עשרות אנשי משטרה, רופאים ופרמדיקים. 'מה קרה כאן?' שאל את אחד העובדים. 'התרחשה באפריקה רעידת אדמה קטלנית שגבתה את חייהם של אלפי אנשים, ביניהם גם לא מעט אזרחים אנגלים ששהו במקום. הממשלה החליטה לשלוח כוחות חילוץ והצלה...' מספרם הגדול של השוטרים, הטריד את מנוחתו של השודד ועצבנות תקפה אותו. הוא החליט להיפטר מהתיק שגם כך לא הכיל דבר בעל ערך, השליך אותו באחת הפינות ומיהר להסתלק מהמקום. דקות ספורות לאחר מכן צד התיק בעל הצבע הכתום העז את עיניה של אחת הנוסעות: 'אני מכירה את התיק הזה, הוא של חברה טובה שלי' אמרה בהפתעה, ומיהרה להרים אותו. חיפוש קצר בתיק העלה כי אכן התיק שייך לחברתה הטובה, היא הניחה אותו על עגלת הנסיעות שלה ומיהרה לעלות על המטוס. היא הייתה אחות במקצועה, ומיהרה להצטרף לחבריה במשלחת החילוץ שיצאה לסייע לכוחות ההצלה המקומיים שבאפריקה, לחלץ את הנפגעים. * ג'וליאן לא זכר כיצד התעורר, הוא זכר שבאמצע הלילה הרגיש שמיטתו רועדת ולאחר שניות ספורות נשמע רעש נוראי ובית המלון התמוטט והפך לעיי חרבות. למרבה ההפתעה, ג'וליאן שהתאכסן בקומה גבוהה לא איבד את חייו, אך נלכד בין שני אבנים גדולות שיצרו עבורו מעין מערה קטנה בתוך גל החרבות העצום, אך ללא כל יכולת להיחלץ ממנה. בדקות הראשונות היה ג'וליאן משוכנע כי כוחות החילוץ המקומיים יגיעו אליו במהירות, יחלצו אותו וישלחו אותו בחזרה לארצו השלווה והנינוחה. הוא שכח שהוא נמצא בארץ נחשלת שבה כוחות ההצלה פועלים בקצב שלהם והוא נאלץ להמתין שעות ארוכות. ג'וליאן ידע, שההמתנה עצמה אינה מסוכנת אלא שפצע שנפער ברגלו גרם לו לאבד דם באיטיות אך בעקביות. הוא הבין כי אם לא יגיעו כוחות החילוץ במהירות, הוא יסיים את חייו בזימבבואה הרחוקה. דקות ספורות לפני שאיבד את הכרתו שמע ג'וליאן את רעש המחלצים. הוא זעק לעברם, ודקות ספורות לאחר מכן הוא כבר שכב במיטת שדה כשמעליו ניצבים שני רופאים. הם הבחינו בפצע שברגלו והבינו שהוא מאבד דם במהירות. לאחר בדיקה קצרה התברר כי לג'וליאן יש סוג דם נדיר וייחודי, ואין אפשרות לבצע בו עירוי דם ממנות הדם הקיימות ברשותם. הם הביטו בעצב בפצוע שחייו נזלו ממנו במהירות, כשלפתע הופיעה לפניהם אחת האחיות וסיפרה להם בהשתאות כי היא מצאה בתיק שנשכח בשדה התעופה מבחנות דם רבות כאשר אין לה מושג מהיכן הגיעו. היא הציעה לנסות ולבדוק האם סוג הדם שבתיק, תואם לפצוע ששכב לפניהם. הרופאים משכו בכתפיהם, ובדקו את סוגו של הדם - ההתאמה הייתה מושלמת. כאילו שהדם היה שייך לאחיו התאום של הפצוע ששכב לפניהם... לעיתים עוברים עלינו משברים וקשיים, ואיננו מבינים מדוע עלינו לסבול בצורה שכזאת. אילו היינו מפנימים את הידיעה כי הכול מאת ה' היינו מבינים כי הסבל שעובר עלינו, לא הגיע לחינם והוא מיועד למטרה שנקבעה משמים. בפרשת השבוע העוסקת בענייני הקרבנות נאמר 'אדם כי יקריב מכם קרבן'. מסבירים חכמינו, כי התורה מבקשת להדגיש כי האדם לא פעם נתבע להקריב קרבנות, הפוגעים בו עצמו, אולם עליו לדעת כי בסופו של יום, כל משבר או סבל שעובר על האדם הנו 'קרבן לה', שסובב על ידי ההשגחה העליונה הרואה את ההקרבה של האדם ומיטיבה לו. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2014 23:10 |
|
| |
זה לא עוד סיפור
הגר"א אומר שבשידוכים אפשר לראות השגחה פרטית מיוחדת. וזה מחזק. ומסתבר שזהו המקור למנהג העולם לטעון שבשידוכים יש צורך בפחות השתדלות מאשר בכל מצווה אחרת
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2014 23:14 |
|
| |
במחילה חברי אבל היכן המקור של הגאון הזה?? יש מימרא ידועה שמופיעה בפאר הדור ובעוד ספרים שהחזו'א זצוק'ל אמר שגם בדור הזה של 'הסתר פנים' אפשר לראות סיעתא דשמיא מיוחדת בשידוכים... נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2014 23:36 |
|
| |
אני מקדים את דברי החזון איש שאמר, שאף על פי שיש הסתרה נוראה בעולם, אבל בעניין של שידוכים רואים השגחה נפלאה. וכעת לסיפור... ההורים שלי התחתנו לפני כ 28 שנים, ולאמא היו כמה חברות מורות רווקות, יום אחד אחרי השבע ברכות אבא שלי הלך ללמוד בכולל אני מדגיש שאבא היה רק יומיים בכולל הזה! [כי הוא חיפש רמה יותר גובה], אחרי יומיים אבא עזב את הכולל. כשאבא היה שם ביום הראשון ראה שם בחור לומד טוב, גבוה ונראה טוב, הבחור היה בוגר בסביבות 24 אבא שאל עליו ואמרו לו שהוא רווק, אבא דיבר איתו ואמר שלאמא שלי יש חברות, אני אשאל אותה היום ואם זה בסדר אז מחר נעשה פגישה אצלנו, הבחור ממש שמח. אבא התקשר ושאל את אמא וכמובן אמא אמרה לו בטח, "יש לי חברה ציפי, גבוהה, בחורה מיוחדת". אז אבא אמר לבחור נעשה מחר פגישה אצלנו בבית בשעה 7 בערב, למחרת אבא הלך לכולל [כאמור רק יומיים היה] אבא אמר לבחור שהיום בשעה 7 בערב יש לו פגישה עם בחורה שהיא מורה ושיבוא (הוא לא אמר לו את שמה). אבא חוזר מהכולל ושואל את אמא אם הכל בסדר עם הפגישה, אמא נבהלה ואמרה לאבא ממש שכחתי אני מתנצלת, אבא אמר לא נעים עוד חצי שעה הבחור מגיע בטח התכונן, מתרגש מה עושים?, אז אמא אמרה "אני ארוץ מהר לדירה של המורות ואגיד לציפי שתבוא, נכון זה מאוחר אבל נעשה השתדלות". אמא רצה מרחוב ראב"ד בבני ברק עד רחוב הרב מלצר, אמא מגיעה לדירה ממש מתנשפת דופקת בדלת, וכשפתחו הייתה שם רק בחורה בשם מרים, אמא שאלה "איפה ציפי" אז מרים ענתה "היא לא כאן נסעה להורים לירושלים", אמא לא ידעה מה לעשות וסיפרה למרים את העניין, ואמא התחננה למרים לבוא כי לא נעים שהבחור ככה יתאכזב, מרים אמרה "לא מה פתאום אני לא לבושה לא מסורקת איך אבוא ככה לפגישה??" אמא לא וויתרה, שכנעה אותה רק בשביל לא לצער את הבחור, אחרי שכנוע הסכימה מרים לבוא. מרים באה התרשמה מהבחור וככה עוד אותו ערב החליטו שזה השידוך שלהם. אחרי כמה פגישות החליטו שהם מתחתנים. אחרי החתונה עברו לגור באופקים והיום הם עם 7 ילדים ב'ה. רואים את ההשגחה הנפלאה שיש בשידוכים. (הסיפור מועתק עם שינויי עריכה...) נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
|
