נשים המניחות תפילין - סערה בארה"ב ודעת הר' שכטר

[ספקן,

א. אבל הוא לא מכיל דבר והיפוכו, כיוון שבכל רגע פרשני נתון, הוא מכיל רק את מה שהמציאות מראה.
כתבת שחז"ל "היו בטוחים שפרשנותם היחידה מאז ומעולם וכל מי שפירש אחרת טעה"? 
לשיטה שהצגתי כאן, דברים אלה מתאימים גם היום - כל פרשן יודע שמה שהוא מפרש הוא האמת, ומי שקדם לו ופירש אחרת, לא באמת פירש אחרת... לשיטתך שלך זו אמירה מאוד בעייתית: כיצד תסביר דיונים תלמודיים רבים, המורכבים ממשנה שאומרת X, אמוראים שטוענים שהיא אומרת X+1 (אם לא Y...), "סתם" שטוען שהאמוראים אומרים X+1-2 (אם לא Z...) וכו'? בודאי שכל אחד מהם ראה עצמו כפרשן האמיתי, ובודאי שכל אחד מהם היה בטוח שהאופן בו הוא קורא את המקורות שקדמו לו הוא האופן הנכון להבינם, אבל המניע הראשוני לכל זאת, הוא שהמציאות של הפרשן הספציפי "דורשת" ממנו הנחות יסוד ערכיות/אידיאולוגיות/הלכתיות מסוימות, מחד גיסא, ומאידך גיסא הוא אינו חש שיש לו הרשות "לזרוק" לפח את דברי קודמיו. המחויבות הסותרת (כביכול) הזו היא זו שמניעה את הדרשנות בכל דור. זה היה נכון אז וזה נכון גם היום. כך השיטה שהצגתי כאן תסביר זאת, אולם כיצד אתה תסביר זאת?

ב. לא. זו הייתה הערת שוליים...

ג. אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שגויה מהותית - כל מה שתיארתי עד כה (למעט מקומות ספציפיים אותם "סימנתי" והגדרתי במילים ברורות) אינה "אמונתי" או "דרכי הדתית". כל מה שתיארתי הוא מה שאני מזהה כמציאות הדתית היהודית מאז חז"ל ובמידה רבה עד ימינו, בכל הזרמים והעדות (ובמיוחד בעולם האורתודוקסי, כיוון שהוא זה שעלה כאן לדיון בתחילה). דרכי הדתית האישית לא נדונה כאן, וכך זה גם יישאר.
"אמונה" היא בהכרח משהו שמעבר לתבונה, וזו אינה חלה עליו. לכן, באופן מובנה, אדם ש"מודה" שהוא מאמין, מודה שאינו רק תבוני, או שאינו כל הזמן תבוני... 
האירוניה שכיוונת אליי אינה במקומה (כאמור, כי אין מדובר בדרכי האישית), אבל כחובבת אירוניה אני מציעה לך לבחון את מה שכתבת באשכול זה (במיוחד בדפים האחרונים). ולראות האם אין היא מתאימה שם.
לשון אחרת: אתה מסכים שהפרשנות התחדשה בדורות עבר על בסיס המציאות המנטלית של הפרשנים/פוסקים (דוגמת הרמב"ם), אתה מסכים שבדורנו יש מורכבות הנובעת ממודעות להתפתחות וכו' - אז איך אמורים לדעתך לפסוק הלכה (או לפרש את התורה) בימינו? האם רק תוך התעלמות מהמורכבות ומהתובנות שלנו, ובכך (להבנתי) להפוך את התורה למעשה פלסתר, סוג של "משחק" שקשה מאוד לקחת אותו ברצינות? האם זה פיתרון יהודי לדעתך? האם אין זה אירוני בעיניך שמי שרואים עצמם מחוייבים לתורה ינהגו כך?]

תוקן על ידי אמשלום ב- 12/03/2014 14:22:19

ביותר הדגשה
המודעות, המודעות זה כל החילוק, אילו היית אומרת, אני משוכנעת שהפרשנות שלי היא היחידה הנכונה, וכולם לפני טעו (הרי המוסכמה שלא ניתן לחלוק על התלמוד די חסרת בסיס), והיית יוצרת מערכת של כללי פרשנות חדשים שיהיו קוהרנטיים בכל התורה כולה, כמו שטוענים חז"ל לגבי פרשנותם, והפרשנות הזו היתה מתאימה לטקסט מתוך לימודו עצמו ולא ככפוי על ידי ערכים חיצוניים אליו, אז לא היתה שום בעיה.

אבל הרי מעצם טבעה של נאיביות שכאשר היא נאבדה גם אם היא מעוררת געגועים היא אינה יכולה לשוב עוד, ואת הנאיביות הזאת איבדנו, כמו שציינת בעצמך, נשארנו עם טקסט שמסוגל להכיל הכל שאינו אומר עוד כלום.  

תוקן על ידי oפקן ב- 12/03/2014 14:28:04

[ספקן,

כאמור, איני חושבת שאנו חולקים על תיאור המציאות (אם הבנתי נכון את דבריך), אלא רק על המסקנה הנובעת ממנה. לכן אשאל שוב - מה הפיתרון שלך? 
בלשון אחרת: אתה טוען שמן המציאות הזו ניתן להגיע למסקנה פרקטית א' (אני חולקת על כך ונתתי לעיל שתי אופציות - ובודאי יש עוד - למסקנות פרקטיות אפשריות אחרות); כיוון שמסקנה זו אינה מקובלת עליך (מבחינה דתית, אני משערת), מה אתה מציע במקומה?]

אמש אני רק רוצה להיות בטוח שהבנתי נכון - המחוייבות אינה נובעת מהשערה על "אמת" אלא מטעמים פסיכולוגיים וםוליטיים?

אמשלום,

[ייתכן,

דברים אלה שכתבת כעת נאמרו באופן מפורש על ידי כמה וכמה פעמים. אין לנו מחלוקת.
לא הבנתי את שאלתך בסוף, ואשמח אם תנסה לשאול אותה שוב...



ת"ט,

זו פרשנות (נכונה בעיניי אבל) "מבחוץ"...
אני חושבת שמי ש"מבפנים" אכן מאמין שבחירותיו נעשות על בסיס "השערה של אמת".]

המובן הפשוט של מחויבות, אינו עולה בקנה אחד עם גמישות פרשנית כבקשתך.

ייתכן
ברוך שכיוונתי. להערכתי חז"ל וחכמי ישראל במשך הדורות ראו את עצמם כממשיכי המסורת והקפידו להדגיש שהם אומרים דברים על דעת אומריהם.

גם כשהרא"ש כתב (בקיצור הל נדה בסוף פירושו לנידה) שנדה אסורה ביחוד דבר תורה וחז"ל ראו שאי אפשי ובתירו הוא ראה אותם כממשיכים

ת"א
הא כיצד?

[ייתכן ובע"ב,

כל מה שכתבתם אף אני כתבתי. למרות שאתם מאוד מתעקשים - אין בינינו מחלוקת...
ברור שכל פוסק/פרשן/דרשן עושה זאת מתוך מחוייבות לתורה. ברור שהוא עושה זאת מתוך מחוייבות לקודמיו (שמבחינתו הם חלק מהתורה). הדגשתי נקודה זו כמה וכמה פעמים. 
כשקודמיו פסקו שX אסור לחלוטין, הוא מחוייב לכך. כשבימיו ברור וידוע לכל שההשפעות של X הן טובות לנפש וזה בכלל אחד הדברים המוסריים ביותר האפשריים לאדם להיות, הוא עדיין מחוייב לקודמיו. המחוייבות הזו גורמת לכך שלא יעלה על דעתו לטעון שהתורה (כולל הפרשנים/הפוסקים וכו' לאורך הדורות) אינה הגיונית, או שהיא בלתי מוסרית, או שהיא שקרית. זו לא אופציה. הוא חייב לגשר בין שתי נקודות שכנוע עמוק עלה, שאין לו אפשרות להמשיך בדרכו מבלי להחזיק בשתיהן יחד (מחוייבות לתורה - בלעדיה, מה בדיוק הוא עושה כאן? מחויבות למציאות - בלעדיה, מי בדיוק יקשיב לו, וחמור מכך, התורה עצמה תישאר בלתי-מציאותית ובלתי רלוונטית ותדעך במהירות אל ניוון ומוות).
מה הוא יעשה? (אומר הצופה "מן הצד"): הוא יחפש וימצא סימוכין תורניים למציאות כפי שהוא חווה אותה: בודאי שנמותר לנשים לצאת מהבית יותר מרק פעם בחודש, וכי שרה/אסתר/אביגיל/... יצאה מן הבית רק פעם בחודש?! בודאי שנשים יותר רוחניות מגברים, ראו את שרה/לאה/דבורה/... וכו' וכו'. וברור מאליו, יאמר הפוסק/דרשן/פרשן שגם הרמב"ם/השו"ע/התלמוד חשב כך, ואם פסק באופן שנראה שונה, זה בגלל נסיבות מיוחדות (היסטוריות, סוציולוגיות, קוסמיות, רוחניות...) ולו היה כאן במקומי היה פוסק בדיוק כמוני.

כאמור, דווקא המחוייבות היא זו שמצריכה יצירתיות. מי שלא מחוייב, יכול - בקלות רבה למדי, ואנו רואים זאת כל הזמן! - לומר: "התורה נכתבה לפני X שנים בהתאם לזמנה והיום היא לא רלוונטית, אז למה להתעסק איתה בכלל?!" גישה זו מניחה את התורה על מדף במוזיאון (במקרה הטוב) לצד חוקי חמורבי... 
הפוסק/הדרשן/הפרשן אינו גמיש כלל. הוא טוען בדיוק ובאמת את מה שהתורה מנסה להגיד.

ועוד נקודה חשובה, שאיני זוכרת אם ציינתי לעיל, אבל היא מהותית - 
הרלוונטיות של הפוסק/דרשן/פרשן ושל פסיקתו/דרשתו/פרשנותו היא תלויית-קהילה. 
לא רק שהקהילה היא המעצבת את מה שמוסרי/אמיתי בעינינו (ובעיני הפוסק/דרשן) היא גם קהל היעד של הפסיקה/דרישה. לכן, שאלת הרלוונטיות נוגעת רק לקהילת הפוסק (קהילה פיזית או "מדומיינת" - קרי, "וירטואלית" במידה רבה). מה שיהיה רלוונטי ולכן יהפוך את התורה לחיה ונוכחת בקהילה X, ייתפס כמוקצה מחמת מיאוס בקהילה Y ואולי אפילו ייראה בעיניהם כניסיון מכוון כנגד התורה (צריכים דוגמאות?...).
אולי אחת הבעיות בימינו היא שלמרות שעדיין יש גבולות בין קהילות, התקשורת ביניהן גדולה יותר - כולם יודעים מה פוסקים כל הפוסקים, יכולים "להשוות" ביניהם ולהגיב עליהם (בח"ח כמשל). עדיין יש הבדלים גדולים באשר לתחולת ולתכולת "רלוונטיות" בין קהילות שונות, אבל יש גם אופציה לבדוק מה קורה אצל השכנים...]

בעל
אתה הערכת שהראשונים ראו עצמם כננשיכי המסורת וחושבני שאתה צודק והראש אינו חריג