אני לא מתיימרת להיות משוררת....
מנסה את כוחי בפעם הראשונה...
קצת לפרוק מעלי....
לא יותר מזה.
שנתיים פלוס ....ימים,
פוסעצ ביינות להרים.
טיפוס מייגע בשבילי החיים.
לא רואה את הסוף,
את האור בקצה.
תקוות מתנפצות
חדשות מפציעות.
תשושה, חלשה,
כבר חולה מהמסע!!!
דייי!
כמה אפשר לקוות, לצפות
ולחלום חלומות???
דאגות,חששות והרהה אכזבות.
נ-מ-א-ס לי לרקוד בחתונות של אחרים
(שקטנים ממני בכמה שנים..:-()
לדפוק חיוכים מרוחים,
לאחל מזל"ט ענק על הילדים....
לא יכולה יותר!!!
בקרוב אצלי???
חה. הצחקתם אותי.
נשמע חלום...
זה אמיתי?
גם אצלי זה יקרה???
המבט בעיניים,
ואדע ש"זה -זה"???
נראה מעבר להרי החושך....
קצת לפרוק את רגשותי הטעונים של החודש האחרון.....
)
