פרוייקט ההגדה של פסח

כיצד מעבירים לילדים את התכנים של ליל הסדר.

ליל הסדר, כפי שכתבתי וכתבו לפני, הוא ליל החינוך הגדול של עם ישראל. זה הלילה שבו אנו מעניקים לילדים (ולאורחים, ולעצמנו) את המתנה של המסורת, סיפור בחירתנו לעם בידי ה', גאולתנו מן הגלות הראשונה בהיסטוריה. זו המסורת שעליה כותב ר' יהודה הלוי בספר ה"כוזרי" שהיא ההוכחה ההיסטורית למציאות האלוקים, להשגחה ולגמול, למתן תורה ולאמת של היהדות. מסתבר שהלילה הזה והסדר הזה, ולכן גם ההגדה הזו, הם הרכיבים החשובים ביותר שמושגים במעשה חינוך חד פעמי (כי החינוך נעשה במשך כל חיינו, יום יום ושעה ושעה, אבל זה לא שולל שיש פרוייקטים גדולים, וליל הסדר הוא הגדול שבהם).

אם יש לילה אחד שבו עלינו להשקיע בילדים, קטנים וגדולים, זה הלילה הזה.

התורה וחז"ל עיצבו עבורנו את ליל הסדר. על כך לקמן בפרק של הרקע. אולם חלק מן העיצוב הוא אותו ספרון קטן, במגוון עיצובים, ההגדה.

על ההיסטוריה של נוסח ההגדה אדון גם כן לקמן. כאן אני מבקש לתאר את עמידתי, דל וריק, מול הטקסט.

הטקסט, בעיני, אינו מושלם.

יש להוסיף עליו. ויש, לא פחות חשוב, לגרוע ממנו.

הוספות יש למכביר. אין שום איסור הלכתי או מנהגי על הוספות. אדרבה, צאו וראו את מגוון ההגדות העצום והמתחדש. להוסיף, בשולים, באותיות בגופן אחר, תמיד מותר ואף מומלץ.

אבל לגרוע? מאימתי מותר למחוק משהו מן המסורת?

ובכן, אישית אני חש בצורך העמוק מאד לעשות זאת.

שוב, אני מספר על עצמי. לי קשה. לדוגמא, לי קשה לקרוא רשימות של מספרים שאין בהם תוכן לכשעצמם (כמה מכות בדיוק ספגו המצרים ואיפה. מה זה חשוב אם היו 50 או 500, כאשר איני יודע מה אמור להיכלל ברשימה. אני משער שהיו תקופות ומקומות ואישים שעבורם המספר הגדל והולך היה מרגש. לא עבורי. וחוששני שגם לא עבור סביבתי, המושפעת מאופן החשיבה שלי). אין צורך לומר שהטקסט המסויים הזה הוא פחות חובה, מפני שהוא מאוחר (אינו מופיע בנוסח ההגדה של הרמב"ם, למשל). אבל זו רק דוגמא.

יש מדרשים. הם חשובים מאד, מפני שהם ממחישים את הנסים, מספקים רקע חי למשפטים קצרים מדי. אבל הנסים המתוארים במדרשים, שנלמדים גם בבתי הספר, מוצגים בצורה שלטעמי – מודרני, מעודן, פילוסופי, מיימוני – הם מכילים צרימות.

ויש מנהגים שונים שמפריעים לי. איני מתכוון רק למנהגים מאוחרים כמו הטפת היין ברשימת המכות (מסיבות קבליות ולכן היא מפריעה לי, כפי שיש כאלו שישמחו עליה גם כדי להראות לילדיהם שיש מצוה בעשיה קבלית. בררר...). אני מתכוון למשל לחיוב ההסבה, שהיה מתאים לסעודה הנערכת באופן רומי, על מזרונים, אבל לא נוחה למי שאין סלון ענק ובו מקום לכורסאות עם משענות רחבות וכרים... האם ניתן להסתמך על הראבי"ה כדי לבטל את חובת ההסבה המעיקה (סליחה שאני כותב "מעיקה" על תקנת חכמים אבל זה באמת כך. כמה קשה ולא נוח לאכול את הכזיתים של המצוות מתוך הטית גוף לא נוחה ולא טבעית שכזו?).

יש דיונים – או הנהגות - שאפשר היה לוותר עליהם מבחינתי ויש דברים שהייתי רוצה להוסיף.

יש אופנים חיים יותר להוספה על המסרים של ההגדה. זה תלוי במספר, עורך הסדר, בשומעים והמשתתפים, ברקע של כולם, ועדיין, יש מקום לדיון אם לא לשיפורים ממש.

בשורות הבאות אציע רקע פדגוגי – לדעתי – לליל הסדר ולהגדה. רקע פילוסופי לחשיבותה, שרמזתי עליו לעיל. רקע היסטורי ולימודי שמתאר הדינים ואת המנהגים ומבדיל ביניהם, את רמות החיוב השונות שלהם.

אפרט מה נחוץ לי ומה מפריע לי, ואחכה לתגובותיכם. מה אפשר לגרוע מן ההגדה ומדוע? מה צריך להחליף או למצער לאזן? מה ראוי להוסיף? וכאן אני מתכוון לכל תוספת, גם מהחברה הפחות מחוייבת באופן מוצהר לתורה ולמצוות.

האם תרצו להשתתף? אני מכריז על פתיחת הפרוייקט החינוכי הגדול לטובת הפרוייקט החינוכי הגדול שלנו: חינוך הדור הבא, הקרוב אלינו, של העם היהודי.

איך מחנכים עם? איך מעניקים עיקרי אמונה? איך מספרים את סיפור ההיסטוריה? בעם ישראל, זה נעשה בלילה אחד.

ליל סדר פסח.

לקמן אצביע על הרכיבים השונים ומועד הצטרפותם. כאן אני עומד על המשמעות שלהם.

התורה קבעה לנו פעם בשנה מועד שבו עם ישראל מתכנס במקדש כדי להקריב את קרבן הפסח. הקרבן, לאחר ההקרבה, נאכל בחבורות משפחתיות (מי שאין לו משפחה מוצא חבורה להצטרף אליה, ומה יפה תקנת חכמים להזכיר בתחילת הסדר: כל מי שרעב, יבוא ויאכל, כל מי שצריך, יבוא לפסוח איתנו בפסח).

הסעודה הזו נעשית לפי כללים שמיועדים להעברת המסר. רובם ככולם של הכללים נשמרו וגם מה שכבר לא רלוונטי מתועד ולכן נשמר.

סיפור ההגדה מכיל בתמציתיות את החלקים הגדולים בראשית הסיפור היהודי. בחירת האבות, חטאם של בנים, שיעבוד מצרים והגאולה, החטא והעונש, ההבטחה והמימוש.

כיון שאין די באמירות, בסיפור הסדר משובצים מעשים, ומעל לכל, אכילות ושתיות. יין שמשמח לבב אנוש ומשמש, כמשקה המובחר של ארץ ישראל, כסמל רב משמעים שהרי עליו אנו מקדשים כל שבת. מתאבנים הלא הם המרור ומלויו, שאינם באים חלילה לשם פתיחת התאבון אלא נושאים סמלים בסיפור. הקריאה והטכסים משלימים זה את זה עד לרגע שבו ניתן להנות מן האוכל הטעים, ואל תגידו שלא מחכים לזה. והציפיה היא חלק מן העונג. בימי רבותינו במקדש שני עדיין ניתן היה לאכול מבשר הקרבן. היום יש לנו רק מצה וזכר לקרבן, וסיפור, אבל כל אלו בונים את התקוה לבנית המקדש השלישי, ימות המשיח, זמן הגאולה, וההוכחה שהמחוייבות עתידה להשתלם (ולמעשה, היא משתלמת כבר כאן ועכשו).

ליל הסדר, בכל אופן שבו הוא מתקיים, בין אצלנו, החרדים ושומרי המצוות בכלל, ובין אצל אחינו, יהיו אלו קונסרבטיבים, רפורמים או קיבוצניקים, אצל כולנו ההגדה היא האמצעי הסיפורי שבו אנו מעבירים את הקשר שלנו להיסטוריה, למי שעומד מאחוריה, ויוצרים גשר בין העבר להווה ולעתיד.

הילד לוקח איתו מליל הסדר את השתייכותו לעם היהודי, את השמחה של השתייכותו למשפחתו וללילה הנחמד ביותר שהוא יכיר. המדרשים והאמונות שהוא יקבל כאן ישמשו לו כנרטיב שילמד אותו מאין בא, לאן הוא הולך, מה הוא חייב ולמה הוא רשאי לקוות (כן, ניסוח השאלות משל קאנט והתשובה משלנו). זה נכון גם למי שאינו אורתודוכסי או אפילו מסורתי. ודווקא לגבי מי שאינו כזה. (ההגדה הקיבוצית שמה דגש על מוטיבים מסויימים מאד, והראתה מה חינוך יכול להשיג, ואין בדברי הסכמה למה שהם עשו אלא רק הצגת המחשה).

ליל הסדר, רבותי וגבירותי. זו החובה החינוכית הגדולה ביותר שיש לנו, ותסלחו לי על ההתרגשות ועל המליצות. נזכור את הנקודה הזו לאורך כל הדרך, כי היא היסוד לכל השאר.

המדקדקים במחקר יבדילו בין הרקע ההיסטורי לבין האופן שבו הוא מיוצג. האם האופן שבו אנו מתארים את סדר הפסח הינו היסטורי וקבוע מדור לדור, או מתפתח, מעוצב, ומיוחס אחורה? איני בא לענות על השאלה הזו אלא רק ללקט את החומר ולסדרו.

הסדר שלנו משחזר קודם כל את הסדר שעשו בני ישראל במצרים ערב יציאתם. חלק מן המעשים שלהם נעלמו. אין אנו אוספים את דמו של הקרבן כדי לתת ממנו על המזוזות. אבל אנו כן עושים מעשים שהם מצוות שנבחרו בידי ה' כדי לסמל את מה שהיה פעם ואת המסרים החינוכיים שיש להפיק.

בימי המקדש הסדר כבר היה מעוצב. עליה לרגל וטהרת הגוף לאכילת קודשים (שלשמה נעשו הקלות בחומרות של חכמים). התמקמות מסביב למקדש. הכנת הקרבן. ואז התפצלות של החבורות עם בשר הקרבן. מכאן ואילך יש לנו עיצוב של חכמים. מצות הגדה, מטרותיה, מה נכלל בה, מה המינימום ההכרחי וכיצד יש להוסיף. ויש עוד: הסעודה, שעוצבה, כפי שמראה ספראי, גם לפי הסעודות המכובדות של העת ההיא.

אכילות ושתיה: היין, ודווקא ארבע כוסות. הפתיחה במרור וסמליותו. הקושיות, החלק החביב ביותר בסדר מימים ימימה (מי לא יזכור את הרגע שבו הוא קיבל, לראשונה, סולו, את הקושיות והתשובות, וכולם שרו יחד איתו את הפזמון החוזר. אפשר אולי לטעון שזו חויה שבונה לראשונה, בגיל חינוך, את המעבר במובן של טרנר ממצב של פעוט למצב של שותף לעם היהודי). היין, המצה, המצה והמרור, הברכות, ובכלל כל ההגדה, הסיפור והפרשנויות והשותפות הפעילה של כולם...

הסדר אם כן הוא שיחזור על ערב יציאת מצרים בסיפור ובמעשה. התורה קבעה לנו את הקרבת קרבן הפסח ואת מצות ההגדה, "והגדת לבנך". חז"ל עיצבו את מעשי הלילה ואת ההגדה כשהם קובעים קישוטים נוספים, תחליפים ממועד מאוחר יותר לקרבן עצמו, וכמובן את הרכיבים החשובים ביותר שיש להעביר לילדים – ולעצמנו.

ושוב, הכל מהוה יחד את הפרוייקט החינוכי הגדול ביותר של היחיד והעם. כמה פעמים אחזור על כך? סליחה על החזרה, אבל גם ליל הסדר חוזר כל שנה... וחיוני להבין את חשיבותו של הפרוייקט.

לכל קהילה, בכל דור, ולכל משפחה, סדר פסח משלה. לכל אחד התוספות שלו והמנהגים שלו, הצבע המיוחד שהוא מעניק להעברת המסורת של הלילה.

עם כל זאת, אנו יכולים להצביע על רכיבים ורבדים.

א. קרבן פסח. אין היום. יש רק את הסיפור. והסמלים על השולחן.

ב. מצה. חיוב מן התורה. כמויות ומספר אכילות הן מדרבנן.

ג. יין. מסתבר שזה בגדר קבעה תורה ופירשו חכמים.

ד. סיפור ההגדה. "והגדת". עיקרו של סיפור לדעת רבן גמליאל הוא לומר: פסח, מצה ומרור, ויש מוסיפים: עם הפרשנות. אבל יש גם מצוה לספר את עיקר ההיסטוריה, לפתוח בגנות ולסיים בשבח. הגנות היא החטאים של אבות אבותינו (בראשית היו עובדי עבודה זרה) והצער שלהם (שיעבוד מצרים). השבח הוא סיפור ההצלה ממצרים ויש מקום גם לסיפורי הנסים של כל דור ודור, או לכל הפחות הבעת אמון שכך יהיה גם בעתיד.

כידוע, הדרך היעילה ביותר להעברת המסר היא שאלה ותשובה.

ה. איך כמעט שכחתי את המשחק סביב החבאת האפיקומן, והמתנות?

הרשימה אינה מלאה. לא חזרתי על ההגדה (ההגדה של ספראי נמצאת בין כלי הפסח עדיין) ולא על ההלכות. אבל אני מרשה לעצמי להסתמך על מה שמוכר לכולנו, גם מן הנסיון של השנים הקודמות, והשנה שעברה.

מה הייתם רוצים להוסיף? על מה לשים דגש? מה מפריע ומה כדאי לצמצם, או להוריד, ואיך מעבירים זאת לילדים, למשפחה? לעצמנו?

מה אתם חושבים על מצות הסבה? האם ניתן לוותר עליה, או, בהתאם לדיונים של הימים האלו, לחייב בה את הנשים?

מה עושים עם מדרשים שאינם מדברים אלינו? האם יש דרך "להציל" אותם כך שיקבלו משמעות? או שמוותרים עליהם?

אלו תוספות הייתם מוסיפים? כאן המקום לשירים, למשל, ולציטוטים שונים. (נדמה לי שכבר היו פעם בפורום, ואפשר להביא לינק ואפשר להעתיק).

האם יש מקום להוסיף עידכונים מן ההיסטוריה היהודית? נסים שונים, צרות שונות, הצלות שונות? הקמת המדינה?

בזאת נפתח הפרוייקט של הגדת עצור חושבים. כולנו מוזמנים.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 28/02/2014 14:30:04

תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 02/03/2014 13:19:44