|
|
| נשלח ב-6/3/2014 01:00 |
 |
| |
ההיכל פנימי מן הבית, וקדש הקדשים פנימי מן ההיכל (עיין ציור הרמב"ם בסוף פירושו למסכת מדות).
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 03:18 |
|
| |
לא יבקר הכהן לשער הצהוב. ביקורת תהיה לא יומתו. לא יבקר בין טוב לרע ולא ימרנו. בכולם פרש״י מלשון בדיקה. והרמב״ן חולק עליו בשפחה חרופה ומפרש (רק שם) מלשון הפקר.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 08:09 |
|
| |
ירוחם כתב
אנו מאמינים כי לשון המקרא, אינה דומה ללשונות אחרים, אשר עוצבו ונבנו בהסכמת בני האדם,
ויש לה רובד נוסף, ואותה אנחנו רוצים לגלות.
ועל סמך מה אנו מאמינים כן?
הפרשנות לא חייבת להיות נכונה היסטורית.
האם זה אומר שהיא בעצם לא נכונה אבל כל זמן שהיא תורמת להרגשה של גילוי, זה מוצדק?
כמדומה שהשאלה שיש לשאול היא: איך מתפתחות מלים?
אני מכיר די מעט מחקרים בבלשנות, ורובם ככולם מדעיים פופולריים, אז אין לי בסיס לתשובה. יש לי אמנם כמה השערות עם דוגמאות.
ההשערה הסבירה בנויה בערך כך:
יש לאדם יכולת לפתח מילים שמתייחסות לדברים (כל דבר שהוא, כולל מצבים נפשיים ותופעות).
הפיתוח הזה נעשה כנראה באופן לא מודע (האדם אינו אומר לעצמו: הבה אמציא מילה, אלא מנסה לדווח על הדבר. למשל: זהירות, יש כאן אריה).
הביטוי הלשוני הזה הופך לקבוע כי חוזרים עליו. ולאט לאט הוא מאבד משמעויות לוואי (כאשר הפרא יצעק: אריה, האם כוונתו לאריה, לבעל חיים טורף, למצב מסוכן? מסתבר שבהתחלה המילה כללית ולאט לאט היא מקבלת משמעות פרטית, ואומרים אותה ביחס לאריה ולא ביחס לנחש). ולהפך, מלים חוזרות ומקבלות משמעות חדשה באופן מטאפורי. שוב, יכולת השימוש שלנו במילים היא מדהימה והבלשן ופילוסוף השפה והתודעה חומסקי טען שיש בכך ראיה לקיומה של תודעה-נפש).
לעתים השימוש הלשוני בא מעצמו ומקבל משמעות מן הסביבה. התינוק משמיע צליל בשפתים שיוצרות את העיצור "ממ". הסביבה מגיבה: הנה, הוא אמר "אמא". בסופו של דבר מתקבלת המילה מכוח הלמידה של התינוק (תהליך שלא ברור איך הוא קורה, עד כמה שאני יודע, ונחקר בתחום של לימוד שפה של פעוטות, אבל איני יודע באיזה שלב נמצא המחקר הזה. מה שכן, כל מי שראה תינוק בחודשים של פיתוח שפה ראה את התהליך).
ולעתים השימוש נעשה באופן מכוון על ידי חיקוי התופעה. כאן כל המילים מסוג
he.wikipedia.org/wiki/אונומטופיה
באונומטופיה נעשה שימוש במילים שצליל הגייתן מזכיר או מחקה את המסומן שלהן. ... לקבוצת מילים זאת יש מעמד מיוחד בחקר השפה והוא שגם בלשנים שמצדדים בגישה שהשפה ... שימשה כראיה לטובת פילוסופים שהחזיקו בדעה שהשפה טבעית במחלוקת לגבי טבע או הסכמה בלשון.
המילים הראשוניות הללו עוברות הליכים בתודעה, מאבדות משמעויות ומתחדדות (במובן של יחידאות, להצביע על דבר מסויים ככל האפשר) אבל גם נודדות (מצביעות על דברים חדשים), והשפה מתעשרת.
יש גם תהליכים פנימיים שנובעים משני כללים ששייכים לפיזיולוגיה (בכל אופן: החלק הפיזיולוגי של האדם) של הדיבור. העצלות, הביטוי הפחות מאומץ של מילה, שגורם לעיצורים או להברות להיטשטש ולהיבלע (מי היום מסוגל לומר "ואהבת" עם הפרדה בין האלף לבין ההא? בלי להתאמץ במיוחד?) ותהליך הפוך של אבחנה, שנועד להפריד בין מילים שהפכו לדומות יותר מדי.
איך ממספר תהליכים פשוטים אלו נוצרה שפה מורכבת כמו שלנו? כאן אנו מגיעים לדגם ההתפתחות, שטוען שמאוסף של תהליכים פשוטים ניתן לקבל דבר מורכב.
עד כאן מה שאני יודע, וכמו טיפש, כתבתי כל מה שאני יודע. אשמח על תוספות ממי שיודע עוד.
***
אפשר לבחון את השורש "ב.ק.ר" כפי שהוצע כאן.
המילה יכלה להופיע בהקשר ראשוני כלשהו, ולקבל משמעות נוספת על ידי העתקתה לתחום אחר. אם "לבקר" בא מ"בוקר", אזי היוצא לדרך מוקדם הוא גם כן "מבקר". לא ברור לי איך מכאן נגיע ל"ביקורת" במובן שלנו.
בכל אופן, כל התהליכים שהשתדלתי לשרטט, שיש להם כמדומה אישוש בדוגמאות מהשטח של מחקר בלשני והיסטורי, אינם נעשים בכוונת מכוון של מישהו מגבוה שבוחר ומדביק.
הטענה המשותפת למ80 ולירוחם היא שהשפה העברית, אם מייחדים את השם הזה לשפה שבה נכתב המקרא, היא שפה מדוייקת שנוצרה בתיכנון. כידוע, דבר זה הוא מחלוקת בראשונים לגבי העברית. וזו גם מחלוקת שתלויה במחלוקת מוקדמת לגבי התפתחות האדם. מי שסובר שהאדם נברא כפי שמתואר במקרא, כאדם, מסתבר שגם היתה לו שפה מוכנה (אם כי זה לא מחייב שהיא היתה קדושה או מכוונת). מי שסובר שהאדם בא בהתפתחות איטית, קשה מאד ליישב את הטענה הזו עם היותה של שפה כלשהי, נניח העברית הקדומה, מיוחדת מכל השפות בהיותה מכוונת.
ושוב, גם מי שיקבל כי השפה העברית ייחודית (כמו הרמב"ן), עדיין אין זה מחייב שיקבל את הטענה שמילים בעברית מורכבות מיחידות משמעות קטנות והכרחיות, כמו החכ-מה שמ80 פתח בה את הדיון. כפי שכתבתי לעיל (ולא זכיתי להתייחסות) מי שיטען כי המילה "חכמה" הכרחית כי היא מורכבת מן השילוב "חכ" ו"מה" יצטרך לטעון כי שתי יחידות אלו כבר היו קיימות קודם. מתי? איפה? מדוע הן כך ולא אחרת?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 10:57 |
|
| |
הרב מימוני.
כשאנו אומרים מאמינים. אי אפשר לשאול על סמך מה אני מאמין,. כי אם יש לי אסמכתא . שוב אין זו אמונה. כי אם ידיעה.
כשאני מאמין- לא יודע- כי ה' נתן את התורה, אני מאמין גם שהשפה בו נתן את התורה היא מיוחדת, ושונה משפות אחרות.
לא למדתי פילולוגיה, ואין לי מה להוסיף בנושא הפילולוגי, אבל למדתי את כתבי הקודש, ובאמונתי 'שהם כתבי קודש, והמשתמע לי מכך. אני מנסה להשמיע .
מספרים על גדול החוקרים במדעיי הרוח, שעזב את הקתדרה באוניברסיטה, ויצא לחפש את האמת המוחלטת,
חקר את תרבות האינקא את הסו בודהה קונפיציוס הזן, היהדות האיסלם והנצרות, ולאחר עשרים שנה חזר לאוניברסיטה, והכריז כי בידו האמת המוחלטת.
להרצאתו הגדולה התאספו כל גדולי עולם הרוח- צמאים דעת ורוח.
הוא עלה על הדוכן, והחל בהרצאתו, שנמשכה כשעה ומחצה, כל הנוכחים נשארו פעורי פה ובתדהמה גדולה.
קם סטודנט ושאל. איך אתה יכול להגיד שזו האמת? הרי כך וכך וכך?
הסתכל עליו הפרופסור מעל משקפיו, רכן קדימה. ואמר- טוב אם כך, אז זה באמת לא. אסף את נירותיו וירד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 13:46 |
|
| |
מיימוני,
כשחפצים להבין שפה, נדרש לדעת את הגיונה המייחד אותה.
א. בלשון הקודש כ"ב אותיות מהן מרכיבים מלים.
ב. האותיות הללו מחציתן אותיות שורשיות ומחציתן אותיות שימוש שסימנן שמלאכתו בינה.
ג. המלים הפשוטות והיסודיות בלשון הקדש הינן מלים בנות שתי אותיות והברה אחת. לדוגמא, אב, אם, בן, אח, יש, הר, גן, כר, עץ, פר, עז, סל, דג, גם, זה, אף, כן, פה, חך, מה. נקרא להן שרשי הלשון.
ג. משורשי הלשון אפשר ליצור מלים נוספות באמצעות הוספה של אותיות שימוש.
לדוגמא, מהשם בן: בנה, בניתי, הבינותם, בננו, בניין.
ד. שורש בן שני אותיות ניתן לפירוט והרחבה ע"י הוספת אות שורש שלישית (היכולה להיות גם אות שימוש). לדוגמא, מהשורש בר - ברא, ברה, ברר, באר. עוד דוגמא, מהשורש פר - פרט, פרד, פרץ, פרז, פרא, פרע, פרק, פרר, פרס, פרש.
ה. מהרכבת שתי מלים פשוטות אפשר ליצור מלה חדשה.
לדוגמא, בק + אור = בוקר. עוד דוגמא, חך + מה = חכמה.
האם המלה חכמה הינה הרכבה של המלים חך ו-מה והפועל חכם נגזר מהשם חכמה, או שמא הפועל חכם נוצר ע"י הוספת האות מ לפועל חך והשם חכמה נגזר מהפועל חכם?
לענ"ד זו כמו השאלה מה קדם למה הביצה או התרנגולת.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 14:50 |
|
| |
המילה בוקר- שורשה בקר- הפרדה- ההפרדה הנעשית בין הליל והיום, הזמן לפני היום.
ערב- ערבוב האור והחושך. הזמן לפני הלילה עדיין לא חושך ויש עוד קצת אור.
ציפיתי שתחזיר עטרה ליושנה- את המילה נא שפרושה הבלעדי הוא- עכשיו, כפי שמפרשים כל הפרשנים. אבל בגלל חז"ל , רש"י נאלץ לפרש נא בבקשה.
לזכותו של רש"י יאמר- כי בפעם הראשונה שהוא נתקל במילה נא בתורה, הוא פירש עכשיו.
ופעמים האחרות שהוא פירש נא כמו חז"ל, הוא תמיד ציטט את חז"ל כאומר זה לא אני זה הם אומרים,
כי הרי בתורה אפשר לאנוס את הפרוש לנא בבקשה. אבל בנ"ך זה כמעט בלתי אפשרי לפרש כך.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 15:55 |
|
| |
| מם80 כתב: |  | מיימוני,
כשחפצים להבין שפה, נדרש לדעת את הגיונה המייחד אותה.
א. בלשון הקודש כ"ב אותיות מהן מרכיבים מלים.
ב. האותיות הללו מחציתן אותיות שורשיות ומחציתן אותיות שימוש שסימנן שמלאכתו בינה.
ג. המלים הפשוטות והיסודיות בלשון הקדש הינן מלים בנות שתי אותיות והברה אחת. לדוגמא, אב, אם, בן, אח, יש, הר, גן, כר, עץ, פר, עז, סל, דג, גם, זה, אף, כן, פה, חך, מה. נקרא להן שרשי הלשון.
ג. משורשי הלשון אפשר ליצור מלים נוספות באמצעות הוספה של אותיות שימוש.
לדוגמא, מהשם בן: בנה, בניתי, הבינותם, בננו, בניין.
ד. שורש בן שני אותיות ניתן לפירוט והרחבה ע"י הוספת אות שורש שלישית (היכולה להיות גם אות שימוש). לדוגמא, מהשורש בר - ברא, ברה, ברר, באר. עוד דוגמא, מהשורש פר - פרט, פרד, פרץ, פרז, פרא, פרע, פרק, פרר, פרס, פרש.
ה. מהרכבת שתי מלים פשוטות אפשר ליצור מלה חדשה.
לדוגמא, בק + אור = בוקר. עוד דוגמא, חך + מה = חכמה.
האם המלה חכמה הינה הרכבה של המלים חך ו-מה והפועל חכם נגזר מהשם חכמה, או שמא הפועל חכם נוצר ע"י הוספת האות מ לפועל חך והשם חכמה נגזר מהפועל חכם?
לענ"ד זו כמו השאלה מה קדם למה הביצה או התרנגולת.
|
|
כל כך הרבה קביעות חסרות בסיס, הנחות משוללות יסוד, אנה נתחיל בהתייחסות אליהן?
אכן, בעברית יש עשרים ושתיים אותיות. אמת - מאותיות אלו מורכבות כל המלים בשפה העברית.
מכאן ואילך - הבלים ודברים שאין קשר בינם לבין ידיעת הלשון, עברית או אחרת.
ב.
אנא הגדר: מהן "אותיות שורשיות" לעומת "אותיות שימוש". שים לב, למשל, שהאות ש' אינה אות שימוש, שכן השימוש באות זו הוא כקיצור של המלה "אשר", ואכמ"ל.
ג.
בשפה העברית, כביתר השפות השמיות, יש שורשים בני שלוש אותיות, לא שתיים בלבד. יש מקרים בהם יש שורשים מרובעים, אך אין שורשים בני פחות משלוש אותיות. את טעותו של אבן ג'נאח בכך כבר הוכיחו קדמונים. לא ברור למה אתה מתכוון כאשר אתה טוען כי יש מלים פשוטות ויסודיות, שהן דוקא בנות שתי אותיו. האם המלה "הר" יסודית יותר מהמלה "עמק"? על סמך מה אתה מבסס את הטענה הזו?
ד.
לטענתך, כאשר מוסיפים לשורש בן שתי אותיות אות שלישית, צריך להיות קשר בין השורש המשולש שנוצר. הדגמת, למשל, במלים "בר - ברא, ברה, ברר, באר".
אנא, הסבר לי מה הקשר בין "בר" - שיש לו כמה משמעויות בעברית - מתבואה ועד זך - לבין השורשים הבאים:
ברא, ברד, ברז, ברח, ברץ, ברק, ברש.
ולפי הדוגמא שלך, גם לאלו: באר, בהר, בור, בחר, בכר, בער, בצר, בקר, בשר, בתר.
אני, בבורותי כי רבה, מתקשה למצוא קשר בין מבשר הבשורה לבין אוכל הבשר, ובין שני אלו לבין מי שביכר את הבכור, שכן הבוחר לבכר את הבקר על הבאר, מפחד מבצורת.
ואין צורך להזכיר כי מי שברא באר לא בהכרח ישתה מי ברז, והחובר בור אינו בהכרח בור ועם הארץ, ומי שברח מאימת הברק - לא תמיד ימצא מקור משותף לאלו.
ה.
העברית אינה מרבה ליצור מלים בצורת ההלחם. צורת יצירת מלים חדשות מהלחם של שתי מלים קדומות, אופיינית לשפות הודו-אירופיות, ועל כן פרשנים מאירופה נטו לפרש כך.
החכמה, אינה צירוף של חך+מה, וכדאי להזכיר כי שורש המלה "חך" הוא בכלל חכ"ך - זו הסיבה מדוע כאשר "תדבק לשוני לחכי" - האות כ' דגושה - כי מובלעות בתוכה שתי האותיות כ' שנטמעו לאחת, תופעה מוכרת בעברית.
החכמה מאין תמצא? לא מהלחם, משום שהיא מלה שמית שקיימת גם בארמית ובערבית. ולמי שיטען כי העברית והערבית שאלו את השורש והמלה מעברית, נזכיר כי "אדם הראשון בלשון ארמי סיפר" - ואכמ"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 15:56 |
|
| |
מואדיב
רק הערה - האם שיטת השורש המשולש מוסכמת על כולם?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 15:59 |
|
| |
.
בעל,
אין כיום אף בלשן שחולק על כך.
למעשה, מאז אבן ג'נאח אין אף אחד שחולק על כך.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 16:00 |
|
| |
ירוחם,
רבי יונה אבן ג'נאח פירש שיש נא בהוראת עתה ויש נא בהוראת תחינה ובקשה. ואמנם נא בהוראת עתה קרובה למלה הנה, ונא בהוראת תחינה ובקשה קרובה למלה אנא. לענ"ד שני הפירושים אינם ההוראה המקורית של המלה נא, אלא מבטאות הבנה חלקית של הוראתה המקורית.
תוקן על ידי מם80 ב- 06/03/2014 16:58:52
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 16:03 |
|
| |
.
ורק השלמה לתשובה לבע"ב:
יש בעברית גם שורשים מרובעים. רובם אינם שורש מקורי, אלא יצירה מתוך שורש קיים, או שאילה משפה זרה.
למשל: בעברית הקדומה קיים השורש גל"ל. גללתי את האבן מפי הבאר, סתמתי את הגולל.
מתישהו בהמשך, נוצר ממנו שורש מרובע, "כפול". אני כבר מגלגל את האבן, יש לי גלגול, וכו'.
לפעמים המשמעות דומה וקרובה, לפעמים לא כל כך - הפרפר מפרפר, אך אינו מפורר פרורי לחם על השולחן.
ומנגד, הפנקסנות המאפיינת מקומות מסויימים - אינה עברית מקורית. פנקס מגיע אל העברית כיבוא מבחוץ, בדיוק כמו שאני מטלפן למישהו - יבוא מלה זרה וגיורה עד כדי הפיכה לשורש עברי חדש.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 16:07 |
|
| |
ומה היא ההוראה המקורית?
רבי יונה אמר מה שאמר- הראב"ע ורוב האחרים אמרו אחרת אוקולוס תרגם אחרת.
לפי מה שאני זוכר- לא תמיד אפשר לפרש את המילה נא כבקשה, בדרך כלל לא.
אבל תמיד אפשר לפרש את המילה נא כעתה.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 16:08 |
|
| |
מואדיב
שאלת בור
מדוע עדיף לומר שהשרש של רץ הוא רוץ וה'ו' נשמטה מאשר לומר שהשורש כולל שתי אותיות בלבד, וה 'ו' התווספה בשם הפועל?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 16:24 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: | | מואדיב
שאלת בור
מדוע עדיף לומר שהשרש של רץ הוא רוץ וה'ו' נשמטה מאשר לומר שהשורש כולל שתי אותיות בלבד, וה 'ו' התווספה בשם הפועל? |
|
הבה נתבונן בשני שורשים דומים, יר"ק ולעומתו ר"ק.
הבור ריק, אין בו מים.
מה עושה האות י' באמצע המלה?
מה ההבדל בין השדה שהוריק, לבין זרש שהריקה את פח הזבל?
ושבתי את שבות בני ישראל - מדוע יש ו' באמצע המלה, אם אינה שורשית?
אני כותב כרגע מהזכרון, אבל אם ניקח את ספרו של בלאו 'תורת ההגה והצורות', בפרק על נחי י/ו, נמצא שם את ההדברים הברורים והמקצועיים, לא את החאפ שלי מעכשיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2014 16:56 |
|
| |
מואדיב,
אמרת בבטחון רב תיאוריות דקדוקיות אותן למדת כאילו הינן אמת מוחלטת, אולם לא למדת מה מקורן ואיך ומנין התפתחו במהלך הדורות.
אותיות שימוש הינן אותיות אשר לפעמים תהיינה כאותיות שורשיות ולפעמים תשמשנה את השורשים, ואילו אותיות שורשיות לא תשמשנה לעולם מחוץ לשורש. המדקדקים הראשונים כללו את האות ש' באותיות השימוש. לדוגמא, מנחם: שמלאכתו בינה, רבי יונה אבן ג'נאח: שלומי אך תבנה, רבי יצחק הלוי: נבואת המשכיל, ראב"ע: כשביל אב המון, רבי שלמה אבן גבירול: אתכנה משלי בו.
שיטת השרשים המשולשים של המדקדקים הספרדים איננה כשיטת חז"ל ורש"י אצלם שרשי המלים היסודיים הינם בני שתי אותיות. לדוגמא, והוא אביך קנך, פירש רש"י: שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה. בדורות האחרונים החזיקו בדרך זו הבלשן המופלא יהושע שטיינברג והחוקר שלמה רוזאניס. הדבר גם נכון מסברא, כי מה שפשוט קודם למה שמורכב. אין זה אומר ששורשים בני שלוש אותיות מורכבים משורשים בני שתי אותיות באופו סתמי, אלא ודאי שחייבת להיות קרבה תוכנית בין השרש המקורי לשרשים הנגזרים ממנו. לפיכך, לדוגמא, רק מיעוט מהשרשים המשולשים שהזכרת הכוללים את האותיות בר, נגזרו מהשורש בר. שורשים משולשים יכולים גם להיווצר ע"י חילופי אותיות דומות, כגון ב-פ, ח-כ, צ-ט, או ע"י חילוף מקומות של אותיות בשורש. מכל מקום, אחרי שנגזרו מלים רבות משורשים משולשים והשפה הורחבה והשתכללה בפרטים רבים שיצאו מענפיה, פעמים רבות ההוראות המקוריות נעלמות מאתנו.
המלה חך איננה נגזרת מהשורש חכך, אלא משורש בן שתי אותיות אפשר לגזור שורש בן שלוש אותיות פשוט ע"י הכפלת האות השניה. לדוגמא, חך - חכך, מד - מדד, בר - ברר, זך - זכך, חן - חנן.
תוקן על ידי מם80 ב- 06/03/2014 17:16:03
|
|
|
|
|
