|
|
| נשלח ב-7/3/2014 12:11 |
 |
| |
מ ואיתי
אנחנו מבינים את המציאות הרוחנית כנראה אחרת,
התורה לדעתי ניתנה לבני האדם- ולא לילדים ,התורה נכתבה בלשון שבני האדם יבינו אותה.
רק התורה והמילים המובנות ,היא התורה שניתנה מהשמיים- למי שמאמין-.
כל הפרשננויות האחרות וגילוי הסודות כביכול והרבדים השונים, אין להם כל ערך של קדושה בעייני. מעבר לערך הספרותי או המחשבתי.
אני מאמין -זה קשה- שהתורה ניתנה מהשמיים, אבל אני בשום פנים לא מאמין שגם הפרשנויות השונות והמשונות ניתנו משם,- אני בטוח שלא.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2014 13:23 |
|
| |
מואדיב,
המדקדק צבי הר-זהב בספרו המונומנטלי על דקדוק הלשון העברית כתב שלדעת מנחם השרשים בני השתי אותיות ואות אחת מקבלים אותיות שימוש כדי להגדילם, והשימושיות האלו נעשות על ידי כך שרשיות, וששיטה זו שמנחם הלך בה, היא שיטת כל אלו שקדמו לו ושל רש"י ושאר חכמי צרפת. כאמור, הבאתי את דעת המלבי"ם שלדעת חז"ל כל שורשי לשון הקודש הסתעפו מאות אחת או שתי אותיות, וכן הורכבו ונתרבו.
חכמת הלשון לא התחילה אצל המדקדקים הערבים, אלא תחילתה במערב אצל אריסטו עליו הסתמך רבי יונה אבן ג'נאח, ובמזרח הרחוק עוד מימי קדם עסקו בחכמת הלשון באופן מעמיק בהודו ובסין. מכל מקום, לשון הקדש איננה כשאר הלשונות, ומי שמנסה להבינה רק בעזרת תמונות חולין, גם הגיונותיו חולין.
הדגש במלה לחכי אכן מלמד על הישנות האות השניה בשורש, אולם זה שהאות השניה הוכפלה איננו אומר שמלכתחלה השורש היה משולש, כי הנטיות נגזרו מצורת היחיד ולא להיפך. לאן נעלמה האות השלישית של השרש במלה אסב (בחולם חסר) אם נגזרה מהשורש סבב? ומדוע שלא נגזור גמלים ושפנים משרשים בני ארבע אותיות בגלל הדגש? ולאן נעלמה האות השרשית השלישית במלים יבן או יגל, שהרי אות שרשית אמורה להימצא בכל ההטיות?
מה נמלצו לחכי אמרתך. פירש המלבי"ם: עת אטעם אמרתך בחכי שהיא ההבחנה השכלית אמצא שם מליצה יקרה ודבור נשגב.
תוקן על ידי מם80 ב- 07/03/2014 13:56:26
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2014 13:41 |
|
| |
| מם80 כתב: |  | | החזרת עטרת לשון הקודש ליושנה |
|
ברור שהצטברו רבדים בעברית.
ואלו מה שכן שיבש את טבע השפה המקורית הוא שימוש ב-"של" כמילת יחס נפרדת.
על זה ניסיתי לומר באשכול מילת יחס "של", האמנם?
חושב אני, אם היו מקפידים על המקור ונמנעים מ-"של" נפרדת, אז השפה תהיה מקורית יותר, יגרום זה להחזרת עטרת לשון הקודש ליושנה.
_________________
לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2014 14:17 |
|
| |
ינוח,
חן חן על הדגשת הזרות שלשימוש במלת היחס "של".
אם תחפש תמצא בלשון המדוברת עוד דרכים שללשון הארמית הזרות ללשון הקדש.
תוקן על ידי מם80 ב- 07/03/2014 14:43:19
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2014 09:32 |
|
| |
| מם80 כתב: | | מואדיב,
המדקדק צבי הר-זהב בספרו המונומנטלי על דקדוק הלשון העברית כתב שלדעת מנחם השרשים בני השתי אותיות ואות אחת מקבלים אותיות שימוש כדי להגדילם, והשימושיות האלו נעשות על ידי כך שרשיות, וששיטה זו שמנחם הלך בה, היא שיטת כל אלו שקדמו לו ושל רש"י ושאר חכמי צרפת. כאמור, הבאתי את דעת המלבי"ם שלדעת חז"ל כל שורשי לשון הקודש הסתעפו מאות אחת או שתי אותיות, וכן הורכבו ונתרבו.
חכמת הלשון לא התחילה אצל המדקדקים הערבים, אלא תחילתה במערב אצל אריסטו עליו הסתמך רבי יונה אבן ג'נאח, ובמזרח הרחוק עוד מימי קדם עסקו בחכמת הלשון באופן מעמיק בהודו ובסין. מכל מקום, לשון הקדש איננה כשאר הלשונות, ומי שמנסה להבינה רק בעזרת תמונות חולין, גם הגיונותיו חולין.
הדגש במלה לחכי אכן מלמד על הישנות האות השניה בשורש, אולם זה שהאות השניה הוכפלה איננו אומר שמלכתחלה השורש היה משולש, כי הנטיות נגזרו מצורת היחיד ולא להיפך. לאן נעלמה האות השלישית של השרש במלה אסב (בחולם חסר) אם נגזרה מהשורש סבב? ומדוע שלא נגזור גמלים ושפנים משרשים בני ארבע אותיות בגלל הדגש? ולאן נעלמה האות השרשית השלישית במלים יבן או יגל, שהרי אות שרשית אמורה להימצא בכל ההטיות?
מה נמלצו לחכי אמרתך. פירש המלבי"ם: עת אטעם אמרתך בחכי שהיא ההבחנה השכלית אמצא שם מליצה יקרה ודבור נשגב.
תוקן על ידי מם80 ב- 07/03/2014 13:56:26
|
|
1.
הדקדוק העברי מתחיל, למיטב ידיעתי, עם פעילותו של רס"ג. רס"ג חיבר את ספרי האגרון וצחות הלשון שלו, כנראה מתוך השפעה ותגובה לפעילות המדקדקים הערבים. ספרי הדקדוק שלו נכתבו בערבית. מנחם בן סרוק מצד אחד, ודונש בן בלרט, היו תלמידיו.
המקור לתאוריה השגויה אודות שורשים בני שתי אותיות היא ה'מחברת' - ספרו של מנחם. בן סרוק זיהה לא רק שורשים בני שתי אותיות, אלא אף שורשים בני אות אחת. טעותו של מנחם נבעה מאי ההשגה של מרות השורשים החסרים - גזרות נחי פ"נ, או נחי ע"ו. מחברת מנחם היתה מוכרת לרש"י - כי נכתבה עברית. את כתבי רס"ג לא יכול היה רש"י להכיר, משום שרש"י לא קרא ערבית.
מנחם היה אבי התאוריה כי שורש לעולם נשאר במלה, ועל כן זיהה אף שורשים בני אות אחת. למשל, שורש המלה 'חים', לפי מנחם, לא היה יכול לכלול את האות הסופים מ', משום שהיא נשמטת בסמיכות - 'חי העולמים'. האות י' בפועל 'ישב' אינה שורשית משום שבציווי 'שב' - ומכאן אף הגיע לשורשים בני אות אחת.
כל התאוריות שהובאו כאן לגבי משמעות יסודית של אותיות מסויימות - ממחברתו של מנחם נובעות.
כדאי אולי לציין כי בבסיס שיטתו של מנחם עמדה התפיסה כי אין לעשות בלשנות משווה, ואת התנ"ך ולשונו יש להבין ממנו, וממקורות יהודיים בלבד. למי שמעוניין בהצגת תפיסה מודרנית סותרת, כדאי לעיין בהקדמת הראב"ע לפירושו על שיר השירים.
2.
מהיכן הגיעה הטענה כאן כי יונה אבן ג'נאח למד דקדוק מאריסטו - אין לי מושג. למיטב ידיעתי, כלל לא קרא יוונית, ואת דברי אריסטו שלמד - קרא דרך תרגומיו לערבית. אני גם לא מכיר את שיטתו של אריסטו בדקדוק, ושמא תשכילני בכך.
אבן ג'נאח היה מתלמידי-תלמידיו של מנחם, אם כי חלק עליו בכמה וכמה דברים מהותיים.
דקדוק מהודו ומסין? אינני יודע. מה שאני יודע הוא שאבן ג'נאח לא למד מתורותיהם של חכמי הודו או חכמי סין, והטוען אחרת עליו נטל ההוכחה.
3.
הדגש במלה לחכי מעיד - כפי שהודית - על היותה של אות שורשית נוספת. כעת אתה שב וטוען כי זו נוספה מאוחר יותר. ערבך ערבא צריך. אם נוספה מאוחר יותר, מדוע יש להוסיף תשלום דגש על העדרה?
לגבי 'העלמות' של אותיות מצורות מסויימות של פעלים - הרי כל מי שיעיין בספק דקדוק על הגזרות השונות, ילמד וירווה נחת.
ולגבי המלבי"ם - הרוצה ללמוד דקדוק, ייטיב אם ימצא מורים ראויים לדקדוק, ואכמ"ל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2014 13:56 |
|
| |
מואדיב,
צריך לדעת להבדיל בין חכמת הלשון שהינה תמונה שנועדה לעזור להבין את דרכי הלשון לבין הלשון לכשעצמה. ההבדל בין שיטת השניים לשיטת המשולשים הינו שששיטת המשולשים עוסקת בעיקר בהסבר צורת המלים, ואילו שיטת השניים בהבנת הוראות הלשון. לפיכך, בשיטת המשולשים אפשר שלשני שורשים תהיה אותה הוראה. אולם בשיטת השניים זה בלתי אפשרי, כי אם יש שני שרשים בעלי אותה הוראה משמע שאינם שורשים אלא שיש שורש כללי ויסודי יותר מהם. לדוגמא, בשיטת המשולשים השורש אול והשורש יאל בבניין נפעל שניהם מורים על איולת. אולם בשיטת המשולשים המלים הנגזרות מהשרשים הללו כלולות בהוראה התשיעית של השורש אל. ויש עוד דוגמאות כאלה הרבה.
ככל הידוע לי מנחם נולד בטורטוסה וחי בקורדובה ולא היה תלמיד של רס"ג, אם כי הכיר את ספריו וכיבדו מאד. דונש היה תלמיד של רס"ג, וברוב רובם של השגותיו על מנחם, רבינו תם הכריע כדעת מנחם.
שער א בספר הרקמה של רבי יונה אבן ג'נאח מתחיל בחלוקת הלשון לשמות, פעלים ומילות יחס, חלוקה שמקורה בספר "על הפרשנות" (המליצה) מאת אריסטו. הבחנתו בין עצם למקרה, עליה בנויה שיטתו, מקורה בספר "אורגנון" מאת אריסטו.
גד גדוד יגודנו. פירש רש"י: כולם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם. ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי"ן, יש לומר גדוד שם-דבר צריך שני דלתי"ן, שכן דרך תבה בת שתי אותיות לכפול בסופה ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר כצפור לנוד מגזרת ושבעתי נדודים, שם נפל שדוד מגזרת ישוד צהרים. וכשהוא מדבר בלשון יפעל אינו כפול, כמו יגוד, ינוד, ירום, ישוד, ישוב. וכשהוא מתפעל או מפעל אחרים הוא כפול, כמו יתנודד, יתרומם, יתבולל, יתעודד. ובלשון מפעיל יתום ואלמנה יעודד, לשובב יעקב אליו, משובב נתיבות.
תוקן על ידי מם80 ב- 09/03/2014 14:24:40
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2014 13:59 |
|
| |
מואדיב,
פרא, פרד, פרה, פרז, פרח, פרט, פרי, פרך, פרם, פרס, פרע, פרץ, פרק, פרר, פרש, פזר, פדר, פתר.
האם אינך מוצא משמעות תוכנית משותפת לשורשים אלו?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2014 15:29 |
|
| |
מפירוש רש"י למדים שהשרש אגד יסודו בשורש גד (אמנם כך ביאר יהושע שטיינברג), וכנ"ל המלה גדר המורה על חומת אבנים.
תוקן על ידי מם80 ב- 09/03/2014 15:30:34
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2014 17:12 |
|
| |
| צבוני כתב: | | מואדיב,
פרא, פרד, פרה, פרז, פרח, פרט, פרי, פרך, פרם, פרס, פרע, פרץ, פרק, פרר, פרש, פזר, פדר, פתר.
האם אינך מוצא משמעות תוכנית משותפת לשורשים אלו? |
|
השאלה אינה אם אינני יכול למצוא משמעות תוכנית משותפת לשורשים הללו. אגב, עם מעט סיבוב והברגה - אני יכול למצוא גם משמעות תוכנית משותפת בין אכסדרא לבין טלפון, זה רק עניין של עוצמת הסיבוב.
ולשאלתך, החכמה אינה למצוא שורש כזה, אלא להראות עד כמה רבים יש שאינם כאלו. מי שטוען כי הכל מוצאו משורשים בני אות או שתי אותיות, צריך למצוא מכנה משותף לא רק בין הדוגמאות שלך, אלא גם בין הדוגמאות שלי, שהבאתי לעיל, מבריאה ועד ברז.
אגב, פרה = פרי. השורש הוא פר"י. פריתי ורביתי. כמו כן, שכחת את פרף.
ואם כבר השחלת אות שורשית בין ה-פ' לבין ה-ר', הרי שאתה משמיט, כדי לחזק את טיעונך. חוץ מהדוגמאות שלך; פז"ר, פד"ר, פת"ר (רגב, מה משמעות 'פדר'?) יש גם אחרים:
פא"ר, פג"ר, פכ"ר, פע"ר, פצ"ר, פק"ר, פש"ר.
האם התפאר קשור להתפגר? האם המתפקר מפשר בין הניצים?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2014 17:19 |
|
| |
| מם80 כתב: | | מפירוש רש"י למדים שהשרש אגד יסודו בשורש גד (אמנם כך ביאר יהושע שטיינברג), וכנ"ל המלה גדר המורה על חומת אבנים.
|
|
בנים גדלתי, פתילים גדלתי, ואיני מוצא קשר בין המגדל בנים לבין גודל הפתילים.
אבל אם נלך לשיטתך, ונתמקד רק ב'גד', מה נעשה אז?
כזרע גד טעם השורש, מזל שגד הוא. אם גדוד אספתי, אם ארבעה מינים אגדתי, או אם בכופרים בגדתי, לא מצאתי שיתוף בין אגידה לבין בגידה, בין הנגידה לבין הסגידה. והנה, אג"ד, בג"ד, נג"ד וסג"ד - כולם עונים לכלל שלך, אך למצוא משמעות משותפת תוכנית להם - זה כבר ידרוש דרוש מפולפל.
ומה נעשה למי שמתעקש למצוא אב משותף לגודר הגדר ולמגדיש הסאה? לגודע היד ולמגדף? מילא, בין הגודם לבין הגודע היינו מוצאים שיתוף בנקל, אך בין שנים לבין המגדל?
על כרחכם, ממאווי לבכם אתם מוצאים שיתופים, ואין ביניכם לבין הנבואה ולו מאום.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2014 17:41 |
|
| |
השרש ברא מורה על הוצאת דבר ממקורו ונגזר מהשורש בר כהוצאת בר מן התבן.
המלה ברז מקורה מלשון ארמית במשמעות נקב.
השרש פאר הפוך מהשרש אפר שנגזר מהשורש פר בהוראת פירוד ופירור.
השורש פגר נגזר מהשרש פג.
השרש פקר מקורו מלשון ארמית במשמעות נטישה.
השרש פשר, כשרש פרש, נגזר מהשרש פר, בהוראת הפרד דברים כדי לבארם.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2014 17:55 |
|
| |
מה הקשר בין אגד, בגד, נגד, וסגד?
מי שמאגד בין לשון הקדש ללשון ארמית, הרי שמבלבל בין קדש וחול, בסגדו לבגד, במקום להקשיב להיגד.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2014 17:58 |
|
| |
| מם80 כתב: | | מה הקשר בין אגד, בגד, נגד, וסגד?
מי שמאגד בין לשון הקדש ללשון ארמית, הרי שמבלבל בין קדש וחול, בסגדו לבגד, במקום להקשיב להיגד.
|
|
איזה מהשורשים שהובאו למעלה, אתה טוען שהוא ארמי?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/3/2014 17:59 |
|
| |
רד"ק שורש אפר: הוא הפוך מן ואת פארי המגבעות.
|
|
|
|
|
