תיאולוגיה קדמה לתורה

רתיעתך מדיון המצריך אמירות משמעותיות, צפויה ומובנת.

אתה פוסל מראש עיסוק במה שניתן בעזרתו "להצדיק גם את הרפורמה"?

זאת הוכחתך כי הנחת היסוד של האשכול שגויה?

מבלי משים ואולי במשים, אך בניסיון לאפשר אך ורק את גישתך התיאולוגית, הנחת בהחלט הנחות תיאולוגיות.

הנחת כי יש להימנע מכל הנחה שבאמצעותה ניתן להצדיק רפורמה.

הנחת כי "הדרך המסורתית היא היצמדות לרוח הדברים, מכיון שזו הדרך בה נוצרה ההלכה, על ידי היצמדות לרוח המסורת ותפיסתה בצורה אינטואיטיבית, זו הדרך התואמת ביותר להמשכתה בצורה אורגנית".

וכי אין זו משנה סדורה שממנה אתה כה מתריע?

כאשר ר' חיים וואלאזינער בא להתעמת עם מה שנתפס בעיניו כאי קבלת סמכות ההלכה בצורה מוחלטת על ידי החסידים, או נתינת משקל יתר, בעיניו, לעבוד הלב וכו' הוא אינו מסתפק באמירה כי כל מה שלא בדיוק איך שהוא רוצה ואיך שמרגיש לו, הוא לא נכון.

הוא מגבש משנה סדורה אודות מה שבעיניו התיאולוגיה מאחורי קיום המצוות. ההבדלים בין קודם מתן תורה וכו'.

אפשר להסכים. אפשר לחלוק. העיקר, אפשר לדון, גם על עצם שיטתו וגם על מה שמסתעף ממנה בהתקבל הנחותיו.

החזון איש בהתקפתו על המוסר, מתעמת עם התיאולוגיה שמאחורי שיטת המוסר ומציג את עמדתו הוא.

הוא אינו מפנה את קוראיו לארתח אשר יהיה בימיך, שישכיל לבלבלך עם להטוטים מילוליים עד שלא תבדיל בין כלום לכלום.

הנחת היסוד באשכול, אינה דורשת משנה סדורה סגורה הרמטית. ציינתי זאת בפירוש. גם לאחר שמקבלים תיאולוגיה כהנחת יסוד, לעולם יהיה מקום לדון מה חוסה תחת כנפי ההנחות ומה לא. לעולם בעלי מזג שמרן יסלדו משינויים ובעלי מזג מהפכני ישישו אליהם.

אך הדיון יתקיים מתוך נקודת מוצא משותפת, או כוויכוח על נקודת המוצא.

בהעדר אמירה משמעותית, מהי סיבת המצוות (מטפחת, לא מדוע אנו מחויבים לציית. דיון ראוי בפני עצמו, אלא מה נצטווינו ומה מטרת הציווי) אין אפשרות לקיים דיון, לא רק על מקרה קיצון, אלא בכלל.

רק לדוגמה. אם מקבלים את הנחת הרמב"ם על טעמי המצוות, הרי ככל שמתרחקים מאותם מטרות וככל שמצווה מסוימת, קרבנות לדוגמה, גם לא נהגה בקרב שומרי תורה זמן רב, הדיון האם להחזיר את עבודת הקרבנות (במידה ויתאפשר) יהיה שונה לגמרי, מאותו דיון שיתבסס על הנחותיו של הרמב"ן אודות קרבנות.

בכל מקרה, אנשים יצאו מנקודות מוצא נוספות, דוגמת שמרנות או ליברליות, פרשנות מרחיבה או מצמצמת ועוד, אך הסכמה על נקודת המוצא העקרונית ואף ויכוח עליה, תחדד ותמקד את הדיון.

כאשר הכל פתוח ל"היצמדות לרוח המסורת ותפיסתה בצורה אינטואיטיבית", או אפילו לכלל פחות שרירותי, אין מקום לדיון מהותי בשום נושא.

אני לא פוסל בכלל עיסוק בתיאולוגיה וכללים, וגם לא הנחות תיאולוגיות.

קבעתי קביעה היסטורית ועובדתית שהנחתך "תיאולוגיה קדמה לתורה" שגויה, כי כל הפוסקים והפרשנים לא באו מתוך הנחות תיאולוגיות מופשטות ומבוררות, אלא פעלו מתוך אינטואיציה ונסיון להיצמד לרוח הדברים.

אפשר לנסות מתוך המכלול של דברי פרשן מסויים, ולחלוב איזו שהיא תיאולוגיה וכללים מופשטים, אבל זה רק אוסף של פרטים שהחוקר צריך לייצור ממנו הכללה, בעוד ספק אם הפרשן עצמו היה מודע לה. וגם אם כן הוא לא חשב בצורה זו, החשיבה המסורתית היא מן הפרט אל הכלל, ולא להיפך. משום שמתחילים מכלל מסויים אפשר להמשיך לאן שרוצים, צריך רק מברגה. העובדה שאפשר לנמק גם את הרפורמה לא מפחידה, היא אמת פשוטה שאפשר להבריג מה שרוצים. הדרך הקרובה ביותר ליצירת ההלכה כפי שהתרחשה בפועל היא הסקה מהפרט אל הכלל, לומדים ערובין מהתחלה עד הסוף, ומאוסף של פרטים כאלו מתגבשת המשנה ההלכתית של הפוסק.

וגם אצל חז"ל התפתחו הכללים מן הכלל אל הפרט, כמו הרבה סוגיות שבמשניות מחולקות למקרים פרטיים שונים, ולא ניסו כלל לעשות הכללה (למשל ברירה במשניות לא מוזכרת, יש סיפור של שמא יבקע הנוד, וסיפורים אחרים, והאמוראים ניסו למצוא הסבר האם זה אומר שיש ברירה או להיפך ולחלק חילוקים).

הצגתי את הבעייתיות בדיון ובעיקר ויכוח בין זרמים על פרטים, ללא הנחת יסוד.