עדכון ההלכה לחומרא

חזק - OK, בן אדם הקפיד עשרות שנים על איסורים מסוימים והוא כבר מרגיש עייף מהמלחמה הזו, מה עליו לעשות כדי להסב לעצמו אושר? ומדוע רק זו דרך להסב אושר?

צופר,
קודם כל, חלילה לי לשפוט את מי שהדרך הזו קשה לו.
אבל אני כן יכול להציע, שאם אדם מגדיר את היהדות שלו כ"מלחמה" וכך הוא חש כלפיה, אך טבעי שהוא יתעייף בשלב מסוים. יש גבול כמה אדם יכול לחיות במלחמה. זה באמת מצב בלתי אפשרי.
הווארט של המגיד מדובנא על הפסוק "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" ודאי מוכר לך, ואני באופן אישי מאמין שזה רעיון נכון. קשה לי להעלות על דעתי שאלוהים ירצה שנחיה במלחמה. זה ודאי מצב לא טוב, לא נכון ולא בריא, ואני בטוח שאלוהים רוצה שיהיה לנו טוב.
המאמץ עליו כתבתי רחוק ממצב של מלחמה. גם כשאני עובד אני מתאמץ, לפעמים גם לא נהנה כ"כ, אבל זו לא מלחמה, אלא מאמץ שאני עושה בשביל התוצאה.
מה שאני עשיתי כשמצאתי שיש חלקים מסוימים בדת שמעייפים אותי, משעממים אותי או מרגיזים אותי, חיפשתי האם יש מי שיכול להעניק משמעות לחיים הדתיים שלי, וב"ה מצאתי.
קיום מצוות ללא תחושה שיש משמעות לדברים, הוא קשה מאוד.
ולעמים אנחנו מחפשים את המטבע מתחת לפנס (זה קורה לי ולכל אחד), ולפעמים צריך שינוי כיוון, אמיץ יותר או פחות, כדי למצוא משמעות.
שוב, בלי לשפוט ובלי להכיר, אני מאמין שיש דרך בה אדם יכול להיות לא רק דתי מאושר, אלא מאושר בגלל שהוא דתי. וזאת היא הדרך הדתית האמיתית, כלומר, אל זה אלוהים התכוון.

שאלתך הנוספת היא אכן חשובה. אני אדם מאמין מסיבות שונות (פירטתי וניסיתי להסבירן בעבר, ובעיני הן די ברורות) בקיומו של אלוהים ובנתינת התורה, ובעיקר - שאלוהים רוצה לעשות לי רק טוב, כאן בעולם הנוכחי, וזאת על ידי התורה שהוא נתן לי. אני מאמין ש"קדשתנו במצוותיך" הוא תוצאה של "אהבת אותנו ורצית בנו" ולא של שום דבר אחר.
האם זה אומר שאפשר להזניח את כל התחומים האחרים שתורמים לאושר, כמו בריאות נפשית וגופנית, כמו זוגיות, חברה, כסף, מעמד וכדומה? ברור שלא. צריך להשקיע בכל זה, ובדרך שבה התורה מכוונת לעשות זאת.

חזק,
כתבת:
"

בעל,
נניח שמצאת עכשיו אלף ספרים שכותבים ההיפך ממני. מה אתה רוצה שאעשה עם זה? האם זה יגרום לי לחשוב שאלוהים רוצה שנחיה במלחמה? אני מסופק אם משה רבינו היה יכול לגרום לי לחשוב כך.
מעולם לא התחייבתי, ולעולם כנראה לא אתחייב, שהעמדות הדתיות שלי תתאמנה לכל מה שכתוב בכל ספר, חשוב ככל שיהיה, מלבד התנ"ך (וחז"ל במידה מסוימת).
זה ברמה העקרונית. אם זה ממש מפריע - שערי פרשנות לא ננעלו. אבל שוב, אני לא מרגיש צורך להגיע לזה.

חזק
מאותם ספרים שאתה יודע את ההלכה אתה אמור לכאורה לדעת שאתה בשדה קרב, אא"כ אתה מבחין בין ספרים שונים.

בעל,
אינני מבחין באופן עקרוני בין "ספרים שונים", אלא בין "דעות שונות", ומכל ספר שלא מחייב אותי (כלומר: כל ספר מלבד התנ"ך ובמידה מסוימת חז"ל) אני לוקח את מה שאני אוהב ולא לוקח את מה שאני לא אוהב.
לדוגמא, הרמב"ם, יש לו אמירות שאני אוהב, ואמירות שאני לא אוהב. אני לא מחויב לרמב"ם ואני לוקח ממנו את מה שנראה לי נכון וטוב ולא את מה שנראה לי להיפך. כך גם רמב"ן, שו"ע, מסילת ישרים, תניא, הגר"א וכן הלאה.

מעניין לדעת, לאיזה תנ"ך אתה מחוייב, לזה של הצדוקים או של הפרושים, לזה של הרמב"ם או של הקבלה, לזה של הגר"א או של הבעש"ט וכו'.

חזק
האם תאמר באותה מידה שאתה מחויב למצוות שמוצאות חן בעיניך אך לא לאלו שאינן מוצאות חן בעיניך?

ספקן,
עד כמה שידוע לי, כיום כל הגישות ביהדות מסכימות על אותה גירסה בתנ"ך.
פרשנות - בזה אני באמת לא מחויב לאף אחד מהרשימה מלבד הפרושים (ביחס להלכה למעשה). למה, אתה מכיר סיבה כן להיות מחויב לאחת הפרשנויות הללו?

בעל,
לא. מה ההשוואה בכלל?