מלכי פרס - חז''ל שיקרו, טעו או צדקו?

בספרו של אדם הראשון, נצפה ונכתב כי "רבי ורבי נתן סוף משנה". כך מוסרים לנו חז"ל במסכת בבא מציעא (פ"ו.). אכן, כל בר בי רב דחד יומא, יודע לבאר, כי רבי יהודה הנשיא - רבינו הקדוש, הנודע בשמו המקוצר "רבי", הוא זה שחתם את המשנה. דא עקא, שטעות נושנה נתאזרחה בלב רבים, שכביכול עד דורו של רבי, לא היתה המשנה ערוכה כלל, והוא זה שליקט, ערך, ניסח וסידר את המשנה. תפיסה זו אינה נכונה, ובמאמר שלפנינו ננסה להבין מי הוא זה שעשה עבודה זו, ומה היתה פעולתו המדוייקת של רבי בעריכת המשנה ובחתימתה.

האם נערכה המשנה בדור האחרון לתנאים?

הקדמנו כבר, כי התפיסה הרווחת שרבי הוא זה שסידר וניסח את המשנה, שגויה היא. אכן רבי הוא זה שחתם את המשנה. אלא שיש להבדיל ולהבחין בין סידור וניסוח המשנה לבין חתימתה, שכן נוסח המשנה היה טבוע וקבוע דורות רבים לפני דורו של רבי.

ראיה לכך, ניתן לראות מתוך תופעה מעניינת שמתגלית כאשר משווים בין המשניות לבין הברייתות. בעוד שבברייתות השונות מצויות מחלוקות רבות של רבי וחכמי דורו, הרי שבמשנה הן מופיעות פעמים ספורות בלבד. למעלה מכך, בעוד שבברייתות המובאות בגמרא, מוצאים אנו את רבי חולק על רשב"ג אביו פעמים רבות, לא ניתן למצוא מחלוקת כזו במשנה, ולו פעם אחת! מה פשרה של תופעה זו? וכי רבי, שניסח כביכול את המשנה וערך את דבריהם של כל התנאים האחרים, החליט להשמיט את דברי עצמו ודעותיו?! ואם אכן כך, מדוע בכל זאת מובאים דבריו, זעיר פה זעיר שם? אלא, מכיון שהמשנה כבר היתה ערוכה ומנוסחת לפני עבודתו של רבי בחתימת המשנה, לא רצה רבי להוסיף תוספות חדשות על הנוסח הקבוע מכבר, והעדיף שיישארו הדברים במסגרת הברייתות החיצוניות.

כך גם ניתן להוכיח מתוך דברי הגמ' בהוריות. שם מסופר כי רבי מאיר ורבי נתן הקפידו על רבן שמעון בן גמליאל בעקבות הוראה נשיאותית מסויימת, ובקשו להביך אותו ברבים ולהעבירו מנשיאותו. משנודע הדבר לרשב"ג, ביקש להענישם. סופו של דבר, העונש שהושת עליהם היה אי הזכרת הלכות בשמם. מעתה, כך הוחלט, הלכה בשמו של רבי מאיר תמסר בשם "אחרים אומרים", והלכה בשמו של רבי נתן תמסר בשם "יש אומרים".

מפליא להווכח, שאכן, בעוד שבברייתות השונות המובאות בגמרא, מוזכר רבי מאיר בשם "אחרים" עשרות רבות של פעמים, הרי שבששת סדרי המשנה איננו מוזכר בשם זה, ולו פעם אחת! אם אכן רבי הוא זה שערך את המשנה, מדוע לא ציית לפסק דינו של אביו, שלא להזכיר את רבי מאיר בשמו אלא בכינויו? וכי היה רשאי למחול עד כבודו של רשב"ג, כנשיא בכלל וכאביו בפרט?! אין זאת, אלא שהמשנה היתה ערוכה כלשונה עוד קודם דורו של רבי, וכאשר ניגש לחתימת המשנה, מצא לפניו משניות מנוסחות, ובהן גם דברי חכמי הדור שלפניו, דורם של רבי מאיר ורבי נתן. לכן לא שלח את ידו לשנות את נוסח המשנה הקבוע. רק בברייתות שחלקן נשנו אחר כך, ואשר לשונן היתה גמישה יותר, בהיותן משמשות בעיקר ככלי עזר להבנת המשנה, כונה ר"מ בשם "אחרים".

הוכחה נוספת לכך שהמשנה קדמה לזמנו של רבי, מביא אחד מגדולי הראשונים - הר"ש מקינון, בספר הכריתות (לשון לימודים ש"ב נ"ח): התנא המפורסם רבי יוסי (בן חלפתא), חי דור אחד לפני רבי. והנה, בסיומה של מסכת כלים, קורא רבי יוסי בהתפעלות "אשרייך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה"! התבוננות מעמיקה במשפט קצר זה, תלמדנו רבות. ראשית, מוכח מכאן שהמסכתות כבר היו קיימות בצורתן, בסידורן ובשמותיהן, שהלא כוונת ר' יוסי על סדר המסכת, המתחיל במילים "אבות הטומאות", ומסתיים במילים "והאפרכס של זכוכית טהורה". הרי לנו שמסכת כלים שעמדה בפני ר' יוסי, היא היא מסכת כלים הקיימת לפנינו.

למעלה מכך, בשונה מרוב המסכתות בש"ס, מתייחדת מסכת כלים בפרק פתיחה, שכמעט אינו נוגע לענייני טומאת כלים השנויה במסכת. המתבונן יווכח, כי פרק זה אינו מבוא למסכת כלים, אלא פתיחה כללית לכל סדר טהרות הקשה והמורכב. ברור שרק כאשר היה סדר טהרות מסודר כצורתו הנוכחית, שמסכת כלים היא הפותחת אותו, ויש בו מסכתות נוספות, ארוכות וקשות העוסקות בענייני טהרה, רק אז נדרש היה להקדים פרק מבוא, אשר יקל על הלומד להבין את מסכתות סדר זה. ציונו של ר' יוסי שכלים "נכנסה בטומאה", מתייחס בהכרח לפרק המבוא, שהרי הפרק השני של המסכת אינו "נכנס בטומאה", אלא בטהרה - "כלי עץ וכו' פשוטיהן טהורים". עולה מכאן שלא מסכת כלים בלבד, אלא סדר טהרות כולו כבר היה בצביונו בזמנו של ר' יוסי, ומסתבר (ויוכח בהמשך) שגם שאר הסדרים עמדו כבר על מתכונתם וצורתם. ברור איפוא, שעוד טרם דורו של רבי, היה כבר הש"ס ערוך ומסודר במלואו.

בדור שלפני ר' יוסי, חי רבו ומורו - רבי עקיבא. אין ספק שהמשנה כצורתה היתה מונחת כבר לפני ר' עקיבא. כך מוכח מהמשנה בהוריות, שדנה מי הם אלו שחייבים להביא קרבן עולה ויורד, על המנעות בשבועה ממתן עדות לטובת זולתם. המשנה מביאה מחלוקת בין רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא, מה דינו של מלך בקרבן זה. דעת ריה"ג שגם מלך שנמנע בשבועה ממתן עדות, מביא קרבן זה. ר' עקיבא חולק ופוטר את המלך, מפני "שהמלך לא דן ולא דנים אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו". למקרא הדברים מתעוררת תמיהה. מדוע זה ציין ר' עקיבא בנימוקו, שהמלך לא דן ולא דנים אותו? הלא עובדה זו אינה רלוונטית כלל לנושא החיוב בקרבן הבא על אי מתן עדות?! אכן, ר' עקיבא מצטט משנה קיימת במסכת סנהדרין, ששם צמודים דינים אלו יחדיו, שהמלך לא דן ולא דנים אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו. על אף שלענייננו די בציון הדין שאין המלך מעיד, נקט ר' עקיבא את לשונה של המשנה השגורה בפיו, כבפי כל תנאי דורו.

הוכחה נוספת. המשנה במסכת יומא מציינת לגנאי את בית אבטינס ובית גרמו, על שלא רצו ללמד את מלאכת הכנת הקטורת והכנת לחם הפנים. בגמ' מסופר, שלאחר החורבן נתברר לר' עקיבא, שסרובם זה נבע מכוונות חיוביות ולא מתוך גאווה וצרות עין. נענה ר' עקיבא ואמר: "מעתה אין לנו לספר בגנותן של אלו", כלומר אין להמשיך ולציינם לגנאי, כמצויין במשנה. והנה, הפלא ופלא! אלפי שנים חלפו מאז, ובכל המשניות כולן ממשיכים בית אבטינס ובית גרמו להזכר לגנאי! מדוע לא השמיטו מנסחי המשנה את הציון לגנאי שקבלו משפחות אלו, כפי מסקנתו של ר' עקיבא?! אין זאת אלא שבזמן ר' עקיבא היתה המשנה כבר קבועה וטבועה, ולא ניתן היה להכניס בה שינויים שכאלו. לכל היותר ניתן היה לציין בברייתא, שאין לסמוך על המשנה המזכירה אותם לגנאי, וכך אכן נעשה.

אף רבי יהושע, רבו של ר' עקיבא, מצא לפניו כבר משניות מנוסחות. לכן, כאשר הוא לומד את המשנה בפסחים, המונה את מיני החמץ שעוברין עליהם בפסח, ואת הכלל שנוקטת המשנה "כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח", הוא תמה ושואל: "וכי מאחר ששנינו כל שהוא ממין דגן ה"ז עובר בפסח, למה מנו חכמים את אלו?", ועונה מה שעונה (פסחים מ"ג:).

***

האם נערכה המשנה בדורם של הלל ושמאי?

לאור כל ההוכחות הנ"ל, אין עוד ספק שבסיס המשנה קדם הרבה לדורם של ר' יהושע ור' עקיבא, דור חורבן הבית. עם זאת, היו מן החוקרים שנטו להניח, כי הלל ושמאי שחיו כמאה שנה לפני החורבן, ואשר ייסדו את בתי המדרש המפורסמים - בית הלל ובית שמאי, הם אלו שהחלו בעריכת וניסוח המשנה, בבחינת יצירת יש מאין. הנחה זו התבססה על העובדה שהלל ושמאי הם התנאים הראשונים המוזכרים רבות במשנה (מלבד הזוגות שבפרקי אבות). אלא שבחינה ביקורתית של העובדות, מציירת בהכרח תמונה שונה לחלוטין. לכשנתבונן במשנה עצמה, נוכל להווכח כי אין ספק שנוסחה קדם לתקופתם של הלל ושמאי.

הוכחה לכך ניתן למצוא במידות השנויות במשנה. כידוע, נשתנו המידות כמה פעמים במהלך התקופות. המידה הקדומה היא המידה המדברית. מידה זו קטנה בשישית מן המידה הירושלמית שהחליפה אותה, וזו קטנה בשישית מהמידה הציפורית שבאה תחתיה.

מהי המידה שהיתה נהוגה בתקופת הלל ושמאי?

במסכת עדויות נחלקו שמאי והלל בשיעורה של הפרשת חלה. שמאי מחייב כבר מקב ומעלה, והלל משני קבים. חכמי דורם, שהתייחסו לשאלה זו, סברו כי מקב וחצי ומעלה חובה להפריש חלה, וכן נפסקה ההלכה. המשנה המביאה מחלוקת זו מציינת, כי "משהגדילו המידות, אמרו חמשת רבעים חייבים", ומבואר במפרשים, שהכוונה היא שכאשר נשתנו המידות ממידה ירושלמית למידה ציפורית, עדכנו החכמים את השיעור המחייב - קב וחצי, והעמידוהו על קב ורבע.

עולה מכאן, כי שמאי והלל וחכמי דורם, נשאו ונתנו על פי המידה האמצעית, היא המידה הירושלמית, שהיא זו שהיתה מקובלת בתקופתם.

אם נניח כי בתקופת שמאי והלל הוחל בעריכת המשנה וניסוחה, הדין נותן שהמידות השנויות לכל אורך ששת סדרי המשנה, תהיינה המידות הירושלמיות שנהגו באותו דור. והנה, למרבה הפלא, כל המשנה כולה, מתחילתה ועד סופה, אינה משתמשת אלא במידה המדברית, הקדומה למידה הירושלמית. כך הוא כאשר המשנה מזכירה רביעית, כך הוא בלוג וכך הוא בארבעים סאה של שיעור מקוה (כך מפורש בשו"ת נובי"ק או"ח ל"ח, ומוכח ממקומות אין ספור). מדוע השתמשה המשנה במידה שיצאה מכלל שימוש שנים רבות לפני שנוסחה, ולא במידה הנפוצה וידועה לכל? הלא במקרים שהנדון הראשוני בהם אכן היה בתקופה מאוחרת, לא נמנעה המשנה מלהשתמש בשיעור המאוחר, כדרך שנהגה בענין שיעור הפרשת חלה. מדוע איפוא אין המשנה ערוכה ע"פ המידה הירושלמית? אין זה אלא משום שבזמן שנוסחה המשנה, המידות הנהוגות היו המדבריות הקדומות, ורק לאחר מכן הם נשתנו למידות שנהגו בזמנם של שמאי והלל.

בדומה לכך, השיעור הנפוץ ביותר במשנה בתחום דיני הממונות, הוא מטבע הפרוטה. המעיין במשנה מקבל תחושה ברורה, כי זהו המטבע הקטן ביותר שהיה נהוג בתקופה בה נוסחה המשנה. מאידך ידוע הדבר, ומעידים על כך הנומיסמטיקנים (חוקרי המטבעות), כי מטבע זה יצא משימוש כבר דורות רבים לפני תקופתם של הלל ושמאי, שכן המטבעות היווניים והרומיים שנהגו בתקופת הבית השני, לא כללו מטבע של פרוטה. אם אכן נוסחה המשנה בתקופת שמאי והלל, מדוע לא נקטו מנסחיה מטבע מקבילה ששוויה כשווי הפרוטה המקורית? מדוע נקטו בשיעור אנכרוניסטי, שכדי לעמוד על כמותו יש לבצע חישובים מסובכים (ראה קידושין י"ב.)?! הלא יכלו לנקוט בשיעור של חצי "קונטרנק", או חצי "שמין" (שם), שנהגו בזמנם?! מוכח איפוא, כי נוסח המשנה היה קבוע וטבוע מזה עידן ועידנים, ולכן לא השתמשו אלא במטבע הפרוטה הקדום, שהיה עובר לסוחר בזמן עריכתה של המשנה.

***

יוצרי המשנה - אנשי כנסת הגדולה

מי איפוא הוא זה שערך, סידר וניסח את המשנה???

ובכן, המשנה כפי שהיא קיימת לפנינו אינה מקשה אחת. קיים במשנה החלק היסודי, שאודות זמן יצירתו דנים אנו בסקירה זו, וקיים חלק מאוחר יותר של בירורי דינים וחקירות הלכתיות, שבהן דנו תנאים מאוחרים, מדורם של הלל ושמאי ועד דורם של תלמידי רבי עקיבא. חקירות ובירורים אלו נסובים על פי רוב, על דינים והלכות הכלולים במשנה היסודית, אך לא נתבררו בה לפרטי פרטים.

המשנה הקדומה היא בעצם תמציתה של התורה שבע"פ. כאשר ירד משה רבינו מהר סיני ועמו תרי"ג המצוות, הביא אתו את פירושי כל המצוות והאופן הנכון לקיימן. אין ספק, שכאשר נצטוו בני ישראל על מצות קריאת שמע, למשל, נמסר להם גם מאימתי קורין את שמע בערבית ומאימתי בשחרית, קרא ולא דקדק באותיותיה או קרא ולא השמיע לאזניו. כאשר נמסרו לעם דיני השחיטה והלכותיה, כפי שנאמר בתורה "וזבחת כאשר צויתיך", נמסר להם כי הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, אילו טרפות בבהמה ואילו בעוף.

עם זאת, כאשר אנו דנים על זמן הווצרותה של המשנה, כוונתנו לזמן אשר בו נוסח המשנה היסודי, היה למעלה מכל ספק כנוסח המשנה אשר לפנינו. זמן זה, הוא לכל המאוחר זמנם של אנשי כנסת הגדולה, שחיו בתחילת תקופת הבית השני, ואפשר שעוד קודם לכן (מרש"י בעירובין כ"א: ד"ה אגמריה, משמע שבזמן שלמה המלך נוסחו כבר המשניות היסודיות, ובספרי הגר"א נמצא, שבזמנו של יהושע בן נון, היו כבר משניות סדורות וערוכות).

הוכחנו לעיל שהמשנה קדמה בוודאות לתקופתם של הלל ושמאי. המאוחרים ביותר קודם תקופת הלל ושמאי, שיכלו לבצע משימה עצומה שכזו, של ריכוז וניסוח כל התורה שבע"פ, היו אנשי כנסת הגדולה. מיד אחרי תום תקופתם, עם הסתלקותו של שמעון הצדיק שהיה משיירי כנה"ג, השתלטה מלכות יון הרשעה על העם היושב בציון, והחלו ההתייוונות והרדיפות הבלתי פוסקות של היוונים ובעלי בריתם מקרב היהודים. תקופה זו נמשכה כמאה ושמונים שנה. בתקופה זו, לא ניתן היה להוציא לפועל משימה כבדה כזו, אשר לביצועה נדרשים תנאים של שקט ושלוה, יכולת לרכז מספר רב של חכמים, ובירור כל הלכה ודין לכל פרטיהם ודקדוקיהם. גם בתקופה הסוערת שלאחר תבוסת היוונים, תקופת החשמונאים, הצדוקים וההרודיאנים, לא ניתן היה לעסוק ביישוב הדעת בניסוח כל התורה שבע"פ. לולי אנשי כנה"ג, שניסחו וטבעו את לשונה של המשנה, דבר אשר אִפשר ללמוד את המשנה, לשננה בעל פה ולהעבירה כצורתה מדור לדור, היתה התורה עלולה להשתכח לגמרי, ח"ו, במהלכן של הצרות והרדיפות שבתקופת הבית.

אכן, בירושלמי במס' שקלים (פ"ה ה"א) מובא, כי אנשי כנסת הגדולה הם אלו שהתקינו מדרש ההלכות וההגדות, ופירש התקלין חדתין ע"פ דברי הגאונים, כי המשנה והמדרש מקובלים בידינו מימי אנשי כנה"ג. ראויים איפוא אנשי כנה"ג לשמם, שכנסו וקבצו את כל דיניה של התורה לפונדק אחד, ויצרו את יצירת הבסיס של עם ישראל לדורותיו - ששת סדרי המשנה.

***

המסכתות שנוסחו אחר החורבן

על אף כל האמור, יוצאות מן הכלל ארבע מסכתות, שלא נשנו ע"י אנשי כנסת הגדולה, אלא ע"י תנאי הדור שלאחר החורבן. מסכתות אלו הן יומא, תמיד, מידות ועדויות. מסכת יומא מתארת את סדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים. מסכת תמיד מפרטת את סדר עבודת בית המקדש היומיומית, ומסכת מידות סוקרת את מבנה הר הבית והמקדש לפרטי פרטים. מסכתות אלו לא נשנו ע"י אנשי כנסת הגדולה. גם פרקים מספר במסכת שקלים ובמסכת פרה, המתארים הלכות שנהגו בזמן היות הבית על מכונו, לא נשנו אלא לאחר החורבן.

מדוע אכן לא ניסחו אנשי כנה"ג את כל המשניות הללו?

הרמב"ם בפירושו למשנה (מנחות פ"ד מ"א) דן בשאלה מדוע לא הובאו במשנה דיני ציצית ומזוזה, סדר עשיית תפילין ואופן הנחתן, נוסח התפילה והברכות ועוד כיו"ב. תשובת הרמב"ם היא: "לפי שהיו הדברים האלו מפורסמים בזמן חיבור המשנה, והיו עניינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל, ואין ענין מהם נפלא (=נעלם ר.ה.) משום אדם, ועל כן לא ראה לדבר בהן... לפי שהיה מפורסם". הרי לנו, שעל דברים שהיו ידועים, נפוצים ומפורסמים בקרב כל שדרות העם, לא ראו אנשי כנסת הגדולה אל נכון, לנסח משניות המפרטות הלכות אלו.

זו גם הסיבה שהלכות חנוכה לא נשנו במשנה בשום מקום, אף שהחג עצמו הוזכר כמה פעמים במשנה. אכן, נס החנוכה ארע זמן רב אחר ניסוח המשנה ע"י אנשי כנה"ג, אך אילו היה בכך צורך, היו חכמי הדור מוסיפים למשנה את הלכות הדלקת נרות החנוכה, כדרך שהוסיפו למשל את מסכת דמאי, שנתקנה באותה תקופה. כאמור, לא היה צורך לפרט במשנה הלכות ומנהגים נפוצים, בבחינת "פוק חזי מאי עמא דבר".

לאור הדברים הללו, אין עוד פלא מדוע לא תיארו אנשי כנה"ג את המקדש וסדרי עבודתו. כל עוד היה בית המקדש בנוי לתפארה לעין כל, לאיזה צורך יפרטו את צורתו, לשכותיו, חדריו וכליו?! גם סדר עבודת הקרבנות, היה מסור בידי הכהנים, ובהיותם זריזים וזהירים, ידעו היטב את כל פרטי מצוותיהם ותפקידיהם. יתכן אמנם שהיו כהנים שלא היו בקיאים כל כך בהלכות המקדש, שהרי בממוצע לא היו כהן עובד אלא פעמיים בשנה, מלבד ימי הרגלים. היו אף עבודות שלא ניתן היה לעשותן אלא פעם אחת בחיים, כגון הקטורת. למרות זאת לא היה צורך לנסח ולפרט את סדרי העבודה, כיון שהיה במקדש בית דין מיוחד של כהנים, לצד ממונים קבועים אשר ידעו הלכות כל עבודה ועבודה על בוריה, והם היו מדריכים את הכהנים כיצד לבצעה על הצד הטוב ביותר. באופן זה היתה שגרת העבודה בבית המקדש, ידועה, נפוצה ומסורה לזריזים. לא נותר לאנשי כנה"ג, אלא למסור דינים חריגים, כגון פיגול ונותר, מתן דמי קרבנות שלא כהלכה, תמורות ופסולי המוקדשין, ועוד כיו"ב אשר באו במסכתות סדר החכמה - סדר קדשים.

כל זאת בהיות המקדש על מכונו, כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם. תכלית שינוי נשתנו הדברים בעת חורבן הבית. רבבות כהנים, שבאו מכל ערי ישראל לסייע ולחוג את חג הפסח בירושלים, נלכדו שם ע"י המצור הנורא, שהחל בחג ההוא (ע"פ יוספוס פלאוויוס, מלחמות היהודים ו' ט' 3). הטבח הנורא שבוצע ביהודים לאחר הסוף המר בתמוז ובאב, לא הותיר ניצולים רבים משבט הכהונה. הוחלט איפוא ע"י זקני שארית הפליטה, לשחזר ולשמר לדורות, את כל המידע בדבר צורת בית הבחירה והלכות עבודותיו.

מעטים מאוד נותרו מאלו שיכלו להעיד על סדרי העבודה. היו אלה רבי שמעון איש המצפה, רבי אליעזר בן יעקב, רבי חנינא סגן הכהנים, רבי זכריה בן קבוטל ועוד מתי מעט ששרדו את תלאות המצור. מסיבה זו יש בידינו קבלה מדוייקת, שהחכם שעל פיו נסדרה מסכת יומא היה רבי שמעון איש המצפה (יומא י"ד:), והחכם שעל פיו נסדרה מסכת מידות היה רבי אליעזר בן יעקב (שם ט"ז.). לקביעה מסוג זה אין אח ורע בשאר מסכתות הש"ס, כיון שיסודן הונח ע"י אנשי כנה"ג, ואילו תוספות מאוחרות יותר, פורש שם התנא שאמרן. רק מסכתות אלו, שסודרו אחר החורבן, נסדרו כל אחת ע"י חכם מסוים, ולכן דורשת הגמרא התאמה מוחלטת בין כל המשניות שבמסכת לפי שיטת אותו החכם, דבר שלא נמצא כן במקום אחר. (נמצא אמנם בעירובין (ע"ט.) נוסח דומה: "מאן תנא עירובין רבי יוסי", אך אין הכוונה שם לכל המסכת, אלא לענין המסוים הנדון שם, משא"כ במסכתות יומא ומידות, שכוונת הגמרא להודיענו, שתנא זה שנה את כל המסכת, מתחילה ועד סוף).

ידיעה זו תועיל לנו בהבנת עניין תמוה במסכת מידות. מצינו שרבי אליעזר בן יעקב מתבטא שם כמה פעמים אודות לשכה זאת או אחרת "שכחתי מה היתה משמשת". התבטאות נדירה זו, שאינה מופיע באף מסכת אחרת, תמוהה היא. אם איננו זוכר מה היה תפקידה של לשכה פלונית או אלמונית, אל נא יאמר מאומה! מה תוסיף לנו הידיעה שראב"י ידע את תפקידה של הלשכה אך שכחה? בכלל, היכן מצינו לתנאים שיאמרו לשונות כאלו אודות עניינים שנשמטו מזכרונם? הלא דרך החכם, כאשר אינו יודע דין זה או אחר, גוזר הוא על עצמו שתיקה ואלם, ומדוע זה טרח ראב"י לציין באזנינו כי שכח מה היתה משמשת?!

ברם, מכיון שבעצת חכמי דורו, הוטלה על שכמו של רבי אליעזר בן יעקב משימת השחזור של מבנה המקדש, על כל חדריו, מבואיו ולשכותיו, והוא זה שסידר את מסכת מידות בשלמותה, לכן כאשר איננו זוכר את תפקידה של אחת הלשכות במדוייק, מוכרח הוא לציין שהמנעותו מלבאר זאת, אינה משום שחולק וסובר שלא היתה לשכה כזו במקדש, אלא שמחמת שכחה גרידא נמנע הוא מלפרט את תכליתה.

בנוסף למסכתות אלו, גם פרק שלישי במסכת פרה, המתאר איך היתה נעשית הפרה האדומה, כמו גם המשניות במסכת שקלים, המתארות את סדרי גביית שקלי המקדש, נסדרו רק אחרי החורבן. הוא הדין והוא הטעם במשניות במסכת סוכה, המתארות את סדר שמחת בית השואבה. גם דברים אלו, כאמור, היו ידועים, נפוצים ומפורסמים ביותר בזמן הבית, ולא היה שום צורך לפרטם ולנסחם כמשניות ערוכות וסדורות.

נתברר לנו איפוא כיצד הונח בסיס המשנה, ע"י אנשי כנה"ג, וכיצד הושלם מפעלם הכביר לאחר החורבן. עלינו לברר עוד: מה היו פעולות התנאים בדורות השונים? כיצד המשיכה המשנה להתפתח? מהו ייחודה של מסכת עדויות? מה פשר המושג "חתימת המשנה", ומה היתה פעולתו של רבי יהודה הנשיא בענין זה? על כך ועוד, בעז"ה, בכתבה הבאה בסדרה.

file:///C:/Users/0624~1/AppData/Local/Temp/msohtmlclip1/01/clip_image001.gif" align="left" hspace="12" alt="תיבת טקסט: אחת הדוגמאות למשנה שעתיקותה ניכרת בה, היא המשנה המפורסמת בזבחים (פרק ה') - משנת "איזהו מקומן". פרק זה, המסווג את הקרבנות לקבוצות קבוצות, ומפרט בקיצור את ההבדלים שבין הקבוצות, נשנה לפי הנראה עוד בתקופת המשכן. כאשר מפרטת המשנה את דינם של קדשי הקדשים הנאכלים, היא מציינת שמקום אכילתם הוא "לפנים מן הקלעים". נוסח זה, מורה על קדמותה של המשנה, שהרי קלעים לא היו אלא במשכן, שחדל להתקיים בתחילת מלכותו של שלמה המלך. אם לא נתחברה המשנה אלא בתקופתו של רבי יהודה הנשיא, מדוע זה לא השתמשו במושג הקיים באלף השנים האחרונות - "חומת העזרה"?! מדוע נקטו במונח ארכאי ולא רלוונטי?! אכן, נעלה מכל ספק, שאף אם נוסחו המשניות ע"י אנשי כנסת הגדולה, כפי שהוכחנו בכתבה, הם לא יצרו "יש מאין", אלא השתמשו בבסיס עתיק יומין, של משניות ששנה העם בכל תקופת התנ"ך, מן המדבר והגלגל, דרך שילה, נוב וגבעון, עד לירושלים. לכן נשאר במשנה נוסח זה של "לפנים מן הקלעים", ואף כאשר נבנה המקדש, לא ראו צורך לשנות את הנוסח העתיק הנ"ל. מדהים ומרגש להווכח, שהמשניות שאנו שונים היום, הן בדיוק אותן המשניות שנשנו לפני שלושת אלפי שנה!" v:shapes="_x0000_s1026" />

מהי "חתימת המשנה"?

בכתבה הקודמת עמדנו על הטעות הנפוצה, לפיה רבי יהודה הנשיא הוא זה שליקט, ערך וניסח את המשנה. הוכחנו כי אין לדעה זו על מה שתסמוך, ונוכחנו כי האמת ההיסטורית היא, שיסוד המשנה הונח כבר ע"י אנשי כנסת הגדולה, שחיו בתחילת תקופת הבית השני. מאה ועשרים זקנים ונביאים אלו, ערכו וניסחו את רובה של המשנה היסודית, שאותה שנו ושננו חכמי הדורות לאורך כל תקופת הבית השני.

משהגענו עד הלום, עלינו להמשיך ולברר כיצד המשיכה המשנה להתגבש מעת שנוסחה ע"י אנשי כנה"ג ועד לדורו של רבי יהודה הנשיא.

ראוי לציין, כי במשנה היסודית באו ההלכות באופן קצר ומתומצת. עד היום ניתן לחוש במקצב היסודי של המשנה, בקריאת משניות מסויימות שלא נוספו בהן מחלוקות של תנאים מאוחרים יותר. דוגמא טובה לכך היא המשנה במס' בבא קמא, העוסקת בדיני נזיקין: "שום כסף,  שוה כסף,  בפני ב"ד,  וע"פ עדים,  בני חורין,  בני ברית,  והנשים בכלל הנזק,  והניזק והמזיק בתשלומין". כל שתי מילים במשנה זו, מקפלות בתוכן דינים ארוכים ומפורטים, כפי שאכן מבואר בדברי התלמודים הנסובים על המשנה. המשנה העדיפה באופן עקרוני, למסור הלכות פסוקות במילים בודדות, כפי שנאמר "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה".

הזכרנו כבר, כי הנוסח התמציתי של המשנה, הוא שעמד לה שלא תשכח מפי תלמידי החכמים שבין תקופת אכנה"ג לתקופתם של הלל ושמאי. אלא שמאידך גיסא, עקב השמדות והרדיפות, התעוררו ספקות רבים בפירושן של המשניות התמציתיות. ספקות אלו נבעו גם מחמת העובדה שבמשך כמאתיים השנים שחלפו מניסוחה של המשנה עד הדור ההוא, ובהיות המשנה תושבע"פ שלא ניתנה להכתב, חלו בה שינויי נוסח לא מעטים, אשר הועברו מרב לתלמידיו, כפי אשר קיבל הוא מרבותיו. לשינויים אלו נודעה השפעה על בירורי דינים וחקירות חדשות, אשר האופן לבררם לאשורם היה מתוך בירור מקיף של נוסח המשנה האמיתי. במהלך הדורות נתרבו גם שאלות חדשות, שלא ניתן היה למצוא רמז אודותן במשנה היסודית, ונוצר צורך דחוף לברר את ההלכה לאמיתה של תורה, ע"פ יסודות התורה שבע"פ, ולפי המידות שהתורה נדרשת בהן.

עיסוקם המרכזי של התנאים לדורותיהם, החל מהלל ושמאי ועד ר"ע ותלמידיו, היה בשלושת הדברים הללו: בירור פירושה של המשנה היסודית, בירור גירסתה המדוייקת ופסיקת ההלכות במקרים חדשים.

***

התנאים מפרשים את המשנה

נתבונן למשל במשנה הבאה, הפותחת את מס' חגיגה: "הכל חייבין בראיה, חוץ מחרש, שוטה וקטן, וטומטום ואנדרוגינוס ונשים ועבדים שאינם משוחררים, החיגר והסומא והחולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. איזהו קטן? כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי.  ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית". כאן רואים אנו, כי לאחר שסיימה המשנה היסודית למנות את תריסר הפטורים ממצות הראיה, נחלקו ב"ה וב"ש בפירוש המשנה הפוטרת קטן ממצוה זו. זאת משום שבקוצר לשונה, לא פרטה המשנה איזהו קטן הפטור ממצוה זו.

דוגמא נוספת לכך היא משנה ביבמות: "לא יבטל אדם מפריה ורביה, אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה". הרי לנו, שמכיון שהמשנה היסודית סתמה ולא פירשה מה הם "בנים" לענין קיומה של מצוה זו, נחלקו ב"ש וב"ה  בפירושה, כל אחד לפי שיטתו.

יש בנותן טעם להוסיף, כי משניות רבות פותחות בהלכה מסויימת בלא לייחסה על שם חכם זה או אחר, ואחר כך מובא תנא פלוני או אלמוני, שאומר הלכה הנראית שונה לכאורה מדברי המשנה הסתמית. בחלק גדול ממקרים אלו, אין זו מחלוקת בין המשנה הסתמית (שמקובל לכנותה בשם "תנא קמא") לבין רבי פלוני, אלא רבי פלוני בא לפרש ולהגדיר את דברי המשנה היסודית, ללא חילוקי דעות כלל ועיקר.

בעלי התוס' מציינים עובדה זו בכמה מקומות. למשל, במשנה בכתובות נאמר: "הגיעו זמן ולא נישאו, אוכלת משלו ואוכלת בתרומה.  רבי טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה.  רבי עקיבא אומר מחצה חולין ומחצה תרומה". למתבונן במשנה נראה, כי שלש דעות לפנינו, אך הרשב"ם (פסחים קט"ז: וראה גם תוס' שם) מציין, כי ר' טרפון ור' עקיבא אינם חולקים על תנא קמא, אלא מפרשים את דבריו. דוגמא זו ללמד על רבות אחרות יצאה, ואין המקום לפרטם במסגרת זו. ככלל ניתן לומר, כי למעט במקרים מוגדרים, בהם אין ספק שהתנא המוזכר בשמו אכן חולק על המשנה הסתמית, הרי שבחלקם הגדול של המקרים אין זו מחלוקת, אלא פירושו של התנא לדבריה של המשנה היסודית.

סוג נוסף של בירורי המשנה, הם בירורי השמועות. השמועה היא משנה יסודית, שנמסרה בלשון סתומה, והתנא שקיבלה מרבו לא קיבל ממנו את פירושה של המשנה. במקרים אלו היה מתפתח דיון בישיבה, ובעזרת שאר התנאים היו מבררים את מקחה של המשנה. דוגמא לכך היא המשנה בפסחים: "אמר רבי יהושע: שמעתי שתמורת הפסח קריבה ותמורת הפסח אינה קריבה, ואין לי לפרש.  אמר רבי עקיבא: אני אפרש" וכו'. כך גם במס' יבמות: "אמר רבי יהושע: שמעתי שהסריס חולץ, וחולצין לאשתו,  והסריס לא חולץ, ולא חולצין לאשתו, ואין לי לפרש.  אמר רבי עקיבא אני אפרש: סריס אדם חולץ, וחולצין לאשתו, מפני שהיתה לו שעת הכושר,  סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שלא היתה לו שעת הכושר.  רבי אליעזר אומר: לא כי, אלא סריס חמה חולץ, וחולצין לאשתו, מפני שיש לו רפואה,  סריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שאין לו רפואה". הרי לנו, שאת המימרא הסתומה ששמע רבי יהושע מרבותיו, פירשו חכמי דורו בשני אופנים הפוכים לחלוטין, וטעמם ונימוקם מבוארים במשנה.

במשניות אלו בולטת לעין עובדה מעניינת נוספת. כידוע, היה ר' יהושע תלמידו המובהק של רבן יוחנן בן זכאי, וקיבל תורה גם מפיו של רבן גמליאל הזקן, נכדו של הלל. האם יעלה על הדעת, שרבותיו אלו ידעו למסור לו רק את לשונה של המשנה, בעוד פירושה וכוונתה נעלמו מהם? אין ספק שענק רוח כרבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח דבר קטון וגדול בתורה שלא ידעו על בוריו, לא פקפק כלל בביאורה הנכון של המשנה, וידע גם ידע את החילוק שבין תמורת הפסח הקריבה, לבין התמורה שאינה קריבה. כך גם את ההבדל שבין הסריס החולץ והסריס שאיננו כזה. מדוע א"כ, לא ידע רבי יהושע אלא לצטט את המשנה, מבלי לעמוד על פירושה?

האמת היא שאת גירסתה של המשנה לא היה אדם לומד מפי רבותיו המובהקים, אלא מפי חכמים מיוחדים, בעלי זכרון פינומינלי, שתפקידם היה ללמד רק את גירסתה של המשנה, בעוד פירושה המכוון נעלם לפעמים גם מהם עצמם. על תנאים אלו התבטאה הברייתא: "התנאים מבלי עולם. אמר רבי יהושע וכי מבלי עולם הן?! והלא מיישבי עולם הן! אלא שמורין הלכה מתוך משנתם" (סוטה כב.) וביאר רש"י "שאין יודעין טעמי המשניות". אלו היו התנאים שמהם רכש ר' יהושע את ידיעותיו שהובאו לעיל, אך את פירושם של הדברים, הם לא ידעו לבאר לו, עד שנתבררו הדברים בדיבוק החברים בבית המדרש. יש לציין, כי תנאים אלו, אף כי אי אפשר היה בלעדיהם, לא נחשבו רב מובהק לתלמידיהם. כך מוכח בגמ' בב"מ, האומרת שלרוב הדעות, ההלכה להקדים השבת אבידת הרב לאבידת האב, אמורה רק ברבו שלמדו חכמה, ולא ברבו שלמדו מקרא ומשנה. בדומה לכך, מחלק התלמוד הירושלמי בין רבה דמתניתא (הרב "של המשניות"), לבין רבה דאולפנא (הרב "של הלימוד"), ומבואר שם שרבה דאולפנא היה במעלה גבוהה יותר מרבה דמתניתא (יבמות פ"ד הי"א).

***

התנאים מבררים את גירסת המשנה

כאמור, מחלוקות אחדות של תנאים, לא נסבו על פירושה של המשנה היסודית, אלא על בירור גירסתה המדוייקת. כך למשל ניתן לראות במשנה במס' אהלות: "חצר הקבר, העומד בתוכה טהור, עד שיהא בה ארבע אמות, כדברי בית שמאי.  בית הלל אומרים: ארבעה טפחים". נוסחה החריג מעט של משנה זו, מבליט לעין הקורא, שביסודה של המשנה נאמר "עד שיהא בה ארבע / ארבעה". כאשר דנו ב"ש וב"ה בדברי המשנה, נחלקו בגירסתה, האם הנוסח הוא ארבע, אזי הכוונה לארבע אמות, או שמא הנוסח הוא ארבעה, אזי הכוונה היא לארבעה טפחים.

אף בדורות מאוחרים יותר, כמאה שנה לאחר תקופת הלל ושמאי, עסקו עדיין התנאים בבחינת גירסתה של המשנה. דוגמא לדבר היא המשנה בתענית: "כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד בשחרית.  קרבן מוסף אין בו בנעילה.  קרבן עצים אין בו במנחה, דברי רבי עקיבא.  אמר לו בן עזאי: כך היה רבי יהושע שונה: קרבן מוסף אין בו במנחה.  קרבן עצים אין בו בנעילה.  חזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי". אין ספק כי גירסתו הראשונית של ר' עקיבא, לא נאמרה מדעתו, אלא מבוססת היתה על גירסת רבותיו, אפשר רבי אליעזר, או שמא רבי טרפון. אך מששמע שרבו המובהק, רבי יהושע, גורס את המשנה באופן אחר, חזר ר' עקיבא להיות שונה כגירסת רבי יהושע, ע"פ עדותו של בן עזאי.

כנזכר לעיל, נסב חלק גדול ממחלוקות התנאים, על מקרים חדשים, שלא נתבררו במשנה היסודית. הנה למשל משנה במס' סוכה: "אתרוג הגזול והיבש פסול.  של אשרה ושל עיר הנדחת פסול.  של ערלה פסול.  של תרומה טמאה פסול.  של תרומה טהורה לא יטול, ואם נטל כשר". זו היתה המשנה היסודית, ואחריה נוסף: "של דמאי בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין". איסור דמאי היה איסור חדש למדי בתקופתם של שמאי והלל, שכן הוא נתקן ע"י יוחנן כהן גדול, כשלושה דורות לפני זמנם. בשל כך, לא דנה המשנה היסודית מהו דינו של אתרוג כזה. לכן, הוזקקו ב"ש וב"ה ליתן דעתם על מקרה זה, ולפסוק את ההלכה, איש איש לדרכו ולשיטתו.

התנאים התייחסו גם למקרים שלא זכו להתייחסות מפורשת במשנה היסודית. כך ניתן לראות, למשל, במשנה בתרומות: "אין תורמין זיתים על השמן ולא ענבים על היין". במשנה תמציתית זו, אין קביעה מה הדין אם עבר אדם ותרם באופן זה. באו חכמי הדורות וחיוו את דעתם: "ואם תרמו - ב"ש אומרים תרומת עצמן בהן, וב"ה אומרים אין תרומתן תרומה". למעשה, צורת משנה כזו נפוצה ביותר, ואך למותר להביא דוגמאות נוספות. נציין רק, שחלק מן השאלות ההלכתיות החדשות, התעוררו לאחר החורבן, עקב המצב החדש שנכפה על העם. חכמי הדור נתנו דעתם על כך, ושקלו וטרו בשאלות אלו. לכן מוצאים אנו התייחסות לענין ביעור מעשר שני בזמן הזה, דינו של הנודר מנחה בזמן הזה, ועוד ועוד.

היה זה כאמור, עיסוקם המרכזי של תנאי הדורות, ללמוד את המשנה היסודית, לבררה ולפרשה, ולהנחיל לדורות משנה ברורה והלכה ברורה במקום אחד.

***

ועידות הבירורים

בין מסכתות הש"ס, בולטת ויוצאת דופן מסכת עדויות. בעוד שכל המסכתות סובבות סביב נושא מרכזי אחד בכל מסכת, הרי שלמסכת עדויות אין כלל נושא אחיד, ולא קיים מכנה משותף בין המשניות שבה. בחלק ממסכת זו, בעיקר בחלקה האחרון, מוצאים אנו חכמים המעידים על דין פלוני או על הלכה פלמונית, על כן קרא שמה מסכת "עדויות". מאידך, חלקים נרחבים במסכת זו, אינם עדות חכמים, אלא משניות "רגילות". קשה להבין מדוע קובצו משניות אלו לאכסניא זו, וראשונים אחדים ניסו לבאר את הענין, באופן זה או אחר.

כדי לעמוד על פשר הדבר, עלינו לברר מה טיבה של מסכת זו, מתי נשנתה ולאיזה צורך העידו המעידים את כל העדויות המוזכרות בה.

התוספתא בתחילת מס' עדויות מספרת לנו על נסיבות הווצרותה של המסכת: "כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא... שלא יהא דבר מדברי תורה דומה לחברו. אמרו, נתחיל מהלל ושמאי! שמאי אומר מקב לחלה וכו'". אכן, במחלוקות שמאי והלל פותחת גם משנת עדויות, אף כי במחלוקת אחרת מזו שבתוספתא.

תוספת רקע הכרחית: היה זה שנים ספורות אחר החורבן, אחר שנסתיימה המלחמה האיומה ותקופת השמד והפרעות שבעקבותיה. חכמי הדור שהביטו נכוחה, חשו כי עתיד העם בסכנה. הם הבינו כי אין אומתנו אומה אלא בתורתה, וכי אם יימשך המצב הנוכחי, עתידה להתפתח אי בהירות תורנית, שתמנע בעתיד כל אפשרות של הכרעה ופסיקת הלכה. מצב זה היה תוצאה של מאה שנות מחלוקות תנאים, בעיקר בית שמאי ובית הלל, בגירסת המשנה ובפירושה. רבים היו החכמים שגרסו ופירשו את המשנה כב"ש, וכהם היו עמיתיהם, שגרסו ופירשו כב"ה. דרושה היתה איפוא ועידה ארצית של חכמים, אשר ידונו בכל דין ובכל הלכה בפני עצמה, ינסו להגיע בה לידי הסכמת ההלכה, ולחילופין לידי הכרעה ברוב דעות.

מתוך תחושת חובה קדושה זו, נתכנסו שרידי התנאים לעיר יבנה שבשפלת יהודה, העיר שהציל רבן יוחנן בן זכאי מפורענותם של טיטוס ואספסיינוס, והחלו ללבן ולהכריע את המחלוקות והגירסאות בפירושה של המשנה היסודית.

כמתואר בתוספתא, היתה תחילת עבודתם בבירור מחלוקותיהם של שמאי והלל, ושל חכמי בתי מדרשם - בית שמאי ובית הלל. הכרעות אלו ארכו זמן רב, כפי שמספרת הגמרא בעירובין: "שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה. הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו". אין להעלות על הדעת שהיתה זו מחלוקת סתמית, כביכול כל צד מצהיר שלעולם הלכה כמותו. הצהרה ממין זה הינה חסרת טעם, ואינה הולמת את גדלותם התורנית והמוסרית של חכמי ישראל. לא היתה זו גם מחלוקת בדין מסויים, האם הלכה כך או כך, שהרי לא הוזכר כאן דין פרטי או מקרה מוגדר. אכן, היה זה ויכוח נוקב וארוך, שהועלו בו אחת לאחת כל מחלוקותיהם של ב"ה וב"ש, ולאחר שעמדו חכמי הדור למנין, נפסקה ההלכה, ברוב המקרים, כבית הלל. הגמרא ממשיכה ומתארת את שארע בסיומם של שלושת השנים הללו: "יצאה בת קול ואמרה, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והלכה כבית הלל"! חכמי הדור פסקו שההלכה כבית הלל, ובת קול ממרומים החרתה החזיקה אחריהם, שאכן צדקו בהכרעתם. התלמוד הירושלמי מעניק לנו תוספת מיקוד, באמרו: "היכן יצאה בת קול? ביבנה יצאה בת קול"! הרי לנו, שויכוח זה וההכרעה השמיימית אשר בעקבותיו, התרחשו בתקופת ועידת הבירורים שלאחר החורבן, כאמור, בעיר יבנה.

הכרעה ברורה זו, היא שהביאה לידי הקביעה המפורסמת: "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה". בעוד שעל מחלוקות רבות אחרות של תנאים מאוחרים יותר, אף אם וכאשר נפסקה הלכה כפלוני, לא נקבע מעולם כי דברי בר פלוגתתו "אינה משנה", הרי שביחס לבית שמאי הוכרע כך הדין ברוב מנין החכמים ובהסכמת ב"ד של מעלה. כוונת הדברים העיקרית היא, שמעתה ואילך יש לשנות כמשנת ב"ה, כלומר כפי שפירשו וגרסו ב"ה את המשנה היסודית, ולא כפי שגרסוה ופירשוה בית שמאי.

ראוי לציין, כי למרות ששמאי והלל עצמם נפטרו כששים שנה לפני החורבן, המשיכו עדיין תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם להקרא בית הלל ובית שמאי. בכך ניתן להווכח בדוגמא הבאה: המשנה במס' אהלות מביאה מחלוקת ב"ש וב"ה בדין מסויים, ומסיימת "חזרו בית הלל להורות כבית שמאי". כאשר מביאה התוספתא שם מחלוקת והכרעה אלו, היא מוסיפה ומספרת, כי "אמר רבי יהושע בושני מדבריכם בית שמאי!". לאחר קריאה זו מובאת טענתו ההלכתית כנגד ב"ש, ובהמשך מתואר ש"נטפל לו תלמיד אחד מתלמידי ב"ש, אמר לו וכו' (כלומר, שכנע אותו באמיתות דברי ב"ש. ר.ה.), מיד הלך ר' יהושע והשתטח על קברי ב"ש. אמר: נעניתי לכם עצמות בית שמאי!" וכו'.

המעיין בדברים אלו עומד משתומם. הלא במשנה מובאת כבר ההכרעה שחזרו ב"ה להורות כב"ש. מדוע א"כ סרב ר' יהושע לקבל הכרעה זו? וכי היה בדעתו להמשיך ולדבוק בדעתם הראשונית של ב"ה, אף לאחר שחזרו בהם וסברו כב"ש?!  בתמיהה זו דן הגר"א בביאורו למשנה (וכן הראב"ד) ועונה: "רבי יהושע שהוא מתלמידי בית הלל, אמר בושני מדבריכם. וכאשר ביארה לו תלמיד מתלמידי ב"ש, חזר בו, וזהו מה שכתוב שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי". משמעות הדברים היא, שהתוספתא מתארת לנו את מהלך העניינים טרם חזרתם של ב"ה להורות כב"ש. רבי יהושע, שצעד בעקבות בית הלל, אכן נחלק בתחילה על ב"ש, ואף התווכח עם "תלמיד מתלמידי בית שמאי". משענה הלה תשובה המניחה את הדעת וחזר בו ר' יהושע, נחשב הדבר שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי! חזרתו זו של ר' יהושע, היתה בועידת הבירורים שביבנה, שהרי מחלוקת זו עצמה מובאת גם בעדויות, בצירוף העובדה הלקונית, שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי.

ניתן לשער, שמייצגם העיקרי של בית שמאי בבירורים אלו היה רבי אליעזר, המוגדר בחז"ל "שמותי", כלומר מבית שמאי (לחלק מהפירושים). אף כי היה ר' אליעזר כר' יהושע, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, נטה לצעוד בעקבותיהם של בית שמאי.

ר' אליעזר ור' יהושע היו הרוח החיה בדיונים ובבירורים שנערכו ביבנה. אתם היו הנשיא - רבן גמליאל, רבי צדוק, רבי פפייס, רבי דוסא בן הרכינס, רבי חנינא סגן הכהנים, רבי עקיבא, רבי טרפון ורבי יוחנן בן נורי. בהמשך התקופה הצטרף אליהם גם רבי אלעזר בן עזריה. מיותר לציין שעשרות רבות של חכמים ששמותם אינם ידועים לנו, השתתפו גם הם בועידת הבירורים. לא הזכרנו אלא את שמות ראשי הדור וזקניו.

לצד הבירורים שנערכו ביבנה בהכרעת גירסת המשנה ופירושה, נצטברו מחלוקות חדשות של תנאים, שנשנו בתקופה הסמוכה לחורבן ולא הספיקו לצרפם אל המשנה היסודית. כאמור לעיל, המסכתות והסדרים היו כבר על מתכונתם מזה עידן ועידנים. לכשנאסף חומר רב שטרם צורף למסכתות היסודיות, הוחלט ליצור מסכת חדשה, שתהווה "מאסף", ולקבץ אליה את התוספות החדשות הללו.

המבנה המעניין של המסכת הוא כך: הפרק הראשון פותח במחלוקות הלל ושמאי שאין להם שורש במשנה היסודית, ולכן לא צורפו עד עתה לאף מסכת. בהמשכו הוא מאסף את הדברים שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש, שכאמור, היה זה ביבנה. לאחר מכן באו פרקים של משניות חדשות, המביאות את עדויותיהם או מחלוקותיהם של חכמי דור החורבן - ר' דוסא בן הרכינס, ר' חנינא סגן הכהנים, עקביא בן מהללאל ועוד.

הפרקים שלאחר מכן מביאים את הדברים שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. זאת משום שבדרך כלל היו ב"ה המקילים וב"ש המחמירים. לכן ראו החכמים לנכון לקבוץ אל מקום אחד את המקרים החורגים מכלל זה, לבל יבואו בהם לידי טעות, ותתהפך ההלכה.

בתקופה האחרונה של ועידת הבירורים, ארעה התקרית המפורסמת שבין רבן גמליאל לרבי יהושע, שבעטיה הורד רבן גמליאל מכס נשיאותו והוכתר רבי אלעזר בן עזריה. עם הכתרתו של ר' אלעזר ב"ע, כינסו שוב מנהיגי הדור את כל חכמי ישראל ליבנה, ודנו בבירורים נוספים שטרם הספיקו לדון בהם עד אותו יום. בירורים אלו נודעים בש"ס בשם "בו ביום", ובמסכת ידיים נמנו רבים מהם. הגמרא מספרת כי "עדויות" נשנתה בו ביום, אך אין הכוונה לכל המסכת, אלא לפרקיה האחרונים, החל בפרק ו' המביא את עדויותיהם של רבי יהודה בן בבא, פרק ז' המביא עדויות שונות, בעיקר של ר' יהושע ור' צדוק, ופרק ח' המביא עדויות נוספות.

העובדה שפרקיה הראשונים של המסכת קדמו לבירורי "בו ביום", עולה בבירור מן התוספתא שהובאה לעיל, המספרת כי בירורים אלו החלו מיד עם כניסת החכמים לכרם ביבנה, שנים מספר לאחר החורבן. דבר זה קדם ללא ספק, לתקרית שארעה כעבור כמה שנים ביבנה, בין ר"ג ור"י. ניתן להוכיח זאת גם מן המשנה עצמה, אך אין לכך מקום ביריעה זו.

לסיום פרק זה נציין, כי חז"ל מוסרים לנו בכמה מקומות, שכל תנא שנאמרה הלכה משמו במסכת עדויות, הלכה כמותו. בלשונם של חז"ל: "הואיל ותנן בבחירתא כוותיה". כאמור, הכרעת חכמי הדור במחלוקות השונות, היא שנתנה תוקף הלכתי מיוחד לאותן מסקנות שנתקבלו ביבנה, בשונה ממחלוקות שלא נדונו שם, ולא הגיעו בהן לידי הכרעה הלכתית.

***

מהי "חתימת המשנה"

ראוי לתת את הדעת למאמר חז"ל "רבי ורבי נתן סוף משנה". אין ספק שתנאים אלו אינם האחרונים המוזכרים במשנה, שהרי רבי נתן קדם לרבי בדור שלם, והיה אב"ד בתקופת אביו של רבי - רשב"ג. רבי נתן ורבי מאיר פעלו יחדיו במקרים שונים, וניתן לקבוע בוודאות כי רבי נתן אינו שייך לדור האחרון של התנאים, יותר מאשר רבי מאיר, רבי יוסי או רבי שמעון.

אפילו אם נרצה להניח שכוונת הגמ' לומר ששני הדורות הללו - של רבי נתן ושל רבי, הם הדורות האחרונים של התנאים, ייפלא הדבר מאוד. בעוד שרבי נתן מוזכר במשנה פעמיים (!) בלבד, מוזכרים בני דורו - רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה ורבי יוסי מאות פעמים. מדוע איפוא לא נבחר אחד מהם בכדי לציין שהוא ורבי הם בני דורות התנאים האחרונים?!

נעלה מכל ספק, שכוונת חז"ל היתה למסור לדורות, שחתימת המשנה החלה ע"י רבי נתן, ונסתיימה ע"י רבי יהודה הנשיא, וכפי שיבואר.

מהי חתימת המשנה?

בגמרא (ביצה ב:) מוצאים אנו, כי רבי "סתמיה למתניתין", כלומר סתם את המשנה. סתימת המשנה היא שינוי לשונה של המשנה מלשון מפורשת ללשון סתומה, לפי ההכרעה ההלכתית, על מנת שתקבע ההלכה כסתם משנה. כך למשל, משנה שהיתה שנויה במחלוקת בין חכם פלוני וחכם אלמוני, ונראו דברי חכם פלוני לחותמי המשנה, שינו את לשונה. במקום לִשְנות: "במקרה זה וזה ההלכה כך וכך דברי רבי פלוני, ורבי אלמוני אומר כך וכך" כנוסח המשנה הקדומה, כתבו: "במקרה זה וזה ההלכה כך וכך, ורבי אלמוני אומר כך וכך".

ע"י פעולה זו של סתימת המשנה, ובהתבסס על הכלל ההלכתי "הלכה כסתם משנה", ניתנה האפשרות לדורות הבאים לדעת כמי נפסקה ההלכה. לא זו בלבד שאין עוד צורך לזכור כללים רבים, כדוגמת "רבי פלוני ורבי אלמוני הלכה כרבי פלוני מלבד כאן וכאן וכאן", אלא שע"י סתימת המשניות ניתנה אפשרות להכריע במקום אחד כרבי פלוני, ובאותה מחלוקת עצמה אך בנוגע לדין אחר, כרבי אלמוני. דוגמה לכך היא מחלוקתם של רבי מאיר ורבי שמעון, האם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה או לא. להלכה זו יש כמה משמעויות מעשיות, ודעת רבי וחכמי דורו - חותמי המשנה, שבחלק מהמקרים הלכה כרבי מאיר ובחלק מהמקרים הלכה כרבי שמעון. מכיון שכך, כאשר חתמו את המשנה, בנידון המסויים שבו ההלכה כרבי מאיר, כתבו את ההלכה כרבי מאיר בלא לציין את שמו, אלא בתואר "חכמים", והוסיפו שרבי שמעון חולק. לעומת זאת, בנידון שבו דין השחיטה כדעת רבי שמעון, סתמו את המשנה כרבי שמעון וכינוהו "חכמים", ופרטו שרבי מאיר חולק עליהם (חולין פ"ה.).

ראוי לציין, כי פעמים מספר מקשה הגמרא סתירה בין תחילתה של משנה ("רישא"), שהיא כרבי פלוני, לבין סופה ("סיפא") של המשנה, שהוא כרבי אלמוני (אין מדובר על סתירה הלכתית, אלא "טכנית", שלא יתכן שתחילת המשנה וסופה נאמרו ע"י אותו תנא, כי דעתו אינה תואמת לכתוב ברישא או בסיפא). הגמרא מיישבת סתירה זו בשני אופנים: הראשון - אכן, תחילת המשנה היא כרבי פלוני וסופה כרבי אלמוני, ואין זו קושיה. באופן אחר מיישבת הגמ': המשנה היא על פי רבי, והוא זה שסובר בדין הראשון כרבי פלוני ובדין השני כרבי אלמוני. לפי התפיסה הרווחת שרבי הוא מלקט המשנה ועורכה, לא ברור כלל ההבדל שבין התירוץ הראשון של הגמרא, שמשמעו שמסדר המשנה אכן נקט בדין הראשון כרבי פלוני ובשני כרבי אלמוני, לבין התירוץ השני, שרבי סבר בדין הראשון כפלוני ובשני כאלמוני. אך לפי האמור לעיל, כוונת הדברים פשוטה וברורה. בתירוץ הראשון מבינה הגמ', שכך היתה המשנה סדורה ובאה מאז ומתמיד, ואילו התירוץ השני סובר, שבעת עבודתו של רבי בסתימת המשנה, נראו לו דברי ר' פלוני בדין הראשון ודברי ר' אלמוני בדין השני, והוא זה שהרכיבם וצירפם לדור בכפיפה אחת.

בחלק מהמקרים מסרו חותמי המשנה את המשנה עם שמותיהם המפורשים של החולקים בה, אך הקפידו לסתום משנה אחרת, בהמשך אותה מסכת, כדעת אחד הצדדים. זאת, ע"פ הכלל ההלכתי הקובע כי "מחלוקת ואח"כ סתם - הלכה כסתם". מאידך, משניות שכבר מצאו אותן סתומות אך אין ההלכה כמותן, הניחו לאחריהן את המשנה המפורשת, שהובאו בה שמות החולקים, למען לא יפסקו כמשנה הסתמית, שהרי "סתם ואח"כ מחלוקת - אין הלכה כסתם". הסיבה שהניעה את רבי וחבריו לנהוג כך, משום שלא רצו לְשַנות משניות שכבר היו סתומות מימים ימימה, כדי למנוע בלבול וחוסר תאימות בין שוני המשניות.

יתירה מכך, אפילו במקרים שהמשנה הסתמית היא כדעת חכם יחיד שאין ההלכה כמותו, ולא היתה בנמצא משנה נוספת שמפורשת בה מחלוקתו עם בר פלוגתתו, בכדי למקמה אחר המשנה הסתמית, לא שינו חותמי המשנה את הנוסח הנפוץ, בבחינת "משנה לא זזה ממקומה" (ע"ז ל"ה:, חולין ל"ב: ועוד). כדי למנוע טעות הלכתית, מסרו בברייתא שמשנה זו יחידאית היא, ואין לסמוך עליה למעשה. דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בש"ס, ונציין אחת מהן: במשנה בכתובות נאמר "כל מקום שיש מכר אין קנס וכל מקום שיש קנס אין מכר". מוסרת הגמרא בשם רב: "זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים יש קנס במקום מכר"! אכן, פוסקי ההלכה (הרי"ף, הרא"ש ועוד), כתבו על כך, כי במקרה זה ובכל כיוצא בזה, אין ההלכה כסתם משנה. סיבת הדבר היא, כאמור, משום שחותמי המשנה עצמם הכריעו שלא כמשנה זו, אלא שלא רצו לשנות את לשונה, והעדיפו למסור שמשנה זו יחידאית היא. מקרים אלו בודדים וחריגים הם, כפי שמוסר רבי יוחנן בתלמוד הירושלמי (יבמות פ"ד הי"א): "כל מקום ששנה סתם משניות - כרבנן, עד שיפרוש לו רבו", כלומר, רוב המשניות נפסקו כדעת הרבים ואינן יחידאיות, מלבד מקרים ספורים שנתפרשו ונמסרו מרב לתלמידיו.

***

"סתם משנה רבי מאיר"

מפורסמת היא הגמרא במסכת סנהדרין (פ"ו.): "סתם משנה רבי מאיר... אליבא דרבי עקיבא". כוונת הדברים, שכאשר היו גירסאות מספר למשנה, נקטו חותמי המשנה כדעתו של ר' מאיר. מאידך, ידוע הדבר, כי כאשר נחלק ר' מאיר עם חכמי דורו, ברוב המקרים אין ההלכה כר' מאיר (עירובין י"ג:, מ"ו:). הגמ' מציינת שאין זה מחמת חסרון בר' מאיר, חלילה. אדרבא, לא נמצא גדול בדורו כמותו, אלא כיון שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, לא נתאפשר לקבוע הלכה כמותו. אם אכן כך, מזדקרת לעינינו פליאה עצומה: אם לא קבעו הלכה כר' מאיר, כיצד זה קבעו בשיטתיות הלכה כסתם משנה אליבא דרבי מאיר? ואם מצאו לנכון לסתום המשניות כר"מ ולא כחולקים עליו, מדוע איפוא לא נפסקה ההלכה כר"מ, אלא כר' יהודה או רבי יוסי במחלוקותם עמו?!

אלא שאין זו סתירה כלל ועיקר. כאשר נחלקו ר' מאיר וחבריו בדינים אלו ואחרים, לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, ואי אפשר היה לקבוע הלכה כמותו. אולם כאשר נחלקו ר"מ וחבריו בגירסת המשנה ובפירושה, הרי שרבי מאיר הוא זה שהחזיק בגירסא המדוייקת ביותר ובפירוש המכוון ביותר להלכה, כפי שקיבל מרבו - רבי עקיבא. דווקא מחמת גדלותו העצומה של רבי מאיר, ראוי היה לסמוך ביותר על נכונותן ודיוקן של המשניות שמסר לתלמידיו מפי הדורות הקודמים. לכן כאשר באו לחתום את המשנה, ולשוות לה אחידות והכרעה ברורה, הסתמכו על שיטת רבי מאיר ולא על שיטות ונוסחאות אחרות.

אכן, אף שלפעמים שואלת הגמרא סתירה מסתם משנה על דעתו של ר' מאיר (למשל עירובין ל"ה:, נדרים פ"ח:), אין זה משום שהמשנה יצאה מפיו של ר' מאיר והוא כביכול "בעל הדברים". להיפך! כיון שר"מ קיבל מרבותיו שכך היא המשנה, והוא זה שמסרה לנו כצורתה, ודאי הוא שכך הדין להלכה. לכן מתקשה הגמרא, כיצד זה אומר רבי מאיר עצמו, דברים שאינם מתאימים למשנה הסתמית שנשנתה על פיו?!

יצוין, כי גם בתלמוד הירושלמי (שם) נמסר ע"י רבי שמעון בן לקיש, כי כל סתם משניות דרבי מאיר הן. מודגש שם כי אין דבריו אלה סתירה לדברי רבי יוחנן שסתם משניות דרבנן, כיון שהם מדברים על דברים שונים לחלוטין. רבי יוחנן בא להדגיש, שהמשניות נסתמו ע"פ דעת הרבים וכהלכה, ואינן יחידאיות ושלא כהלכה, למעט מקרים ספורים. מימרא זו היא מקבילתה של מימרת רבי יוחנן עצמו בתלמוד הבבלי: "הלכה כסתם משנה". ריש לקיש אינו חולק על כך, אלא מוסיף ע"פ בקיאותו בש"ס, שבדרך כלל נסתמו המשניות לפי שיטת ונוסחת רבי מאיר, ולא כנוסחאות ושיטות חכמים אחרים, מלבד מקרים ספורים "שיפרוש לו רבו". (מפרשי הירושלמי פירשו שיש כאן מחלוקת, בניגוד למשמעות דברי הירושלמי עצמו, והתעלמו מכך שהמימרא "סתם משנה רבי מאיר" המובאת בבלי, מפי רבי יוחנן יצאה, ולא תתכן בזה מחלוקת).

עולה מכך גם, שההסתמכות על משנת רבי מאיר לא היתה הסתמכות עיוורת, שהרי מצינו גם מקרים "שיפרוש לו רבו", שלא הסתמכו על משנתו. רבי וחכמי דורו עמלו רבות לברר ולזקק את הנוסחה האמיתי של המשנה, ובדרך כלל מסקנתם היתה כמשנת רבי מאיר. זו אכן הסיבה שהלכה כסתם משנה, כיון שהיא לא נסתמה כך באופן מקרי, אלא בהכרעה וביישוב הדעת.

ראוי לציין כי הכרעת ההלכה, שבעקבותיה נסתמה המשנה כדעת אחד החכמים, לא נעשתה ע"י רבי לבדו, אלא בצירוף כל חכמי דורו, וע"פ רוב הדעות. לעיתים נטו רוב הדעות מדעתו של רבי, ובמקרה כזה נפסקה ההלכה כדעת הרוב, ונסתמה המשנה בניגוד לדעתו של רבי. כך למשל מוצאים אנו בגמרא במס' שבועות (ה.), המקשה על המשנה שם שאינה כדעת רבי, ומתרצת שרבי "נסיב אליבא דרבי עקיבא, וליה לא סבירא ליה". הרי לנו, שרבי עצמו - חותם המשנה, לא חתמה ע"פ דעתו בלבד, אלא ע"פ הכרעת חכמי דורו והסכמתם.

***

משנת רבי נתן

כאמור, תחילת תקופת חתימת המשנה, היתה בדור שלפני רבי. פעולה זו נעשתה ע"י חכמי הדור, שישבו בישיבה המרכזית שבגליל. בראש הישיבה עמד האב"ד - רבי נתן, והוא וחבריו החלו לסתום המשניות. מדברי רב שרירא גאון באגרתו המפורסמת עולה, כי במקרים מסויימים, סתם רבי נתן את המשנה ע"פ הקבלות שקיבל מרבותיו הבבליים.

משניות אלו שנחתמו ע"י ר' נתן, הועברו כלשונן לדור הבא, ועל בסיסן המשיך רבי והשלים את המלאכה. ראוי לציין כי לא תמיד הסכימו חכמי הדור השני עם הכרעת הדור שקדם להם. מצינו אף משניות שנסתמו ע"פ שיטת רבי נתן, ובברייתא שנינו עליהם: "תניא זו משנת רבי נתן. רבי אומר: אין אני רואה דבריו של רבי נתן בזה, אלא (הדין כך וכך)" (כתובות צ"ג ועוד). הרי לנו, שרבי עצמו, חותם המשנה האחרון, אף שחלק על המשנה הסתמית, לא שינה מאומה במשנה שהיתה מסודרת ובאה מן הדור שלפניו, אלא מסר את דעתו בברייתות שנסמכו על המסכת.

מצינו גם משניות שנסתמו ע"פ שיטת רבי נתן, ובגמרא מבואר שלשיטת חכמי ארץ ישראל שונה הגירסא תכלית שינוי. כך ניתן לראות במסכת סוכה (י"ט:): "העושה סוכתו כמין צריף וכו' רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירים", ובגמרא מבואר שזו שיטת רבי נתן, אך בברייתא נתבאר שההיפך הוא הנכון: רבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלים. גם כאן לא שינה רבי את הגרסא, כיון שמשניות שהיו סתומות כבר לפני דורו, חשש לשנותן, כדי שלא ליצור מבוכה ואי אחידות בין התנאים השונים, והעדיף למסור את הגירסא הנכונה בברייתא המצורפת למשנה.

***

תוספת הביאורים במשנה

מלבד הכרעת ההלכה וסתימת המשנה בהתאם להכרעה זו, כללה חתימת המשנה פעולה חשובה נוספת. מכיון שנוסח המשניות היה, כאמור, קצר ותמציתי מאוד, סברו רבי וחכמי דורו, שבמקומות מסויימים עלול הדבר להביא לידי טעות. מסיבה זו, הוסיפו חותמי המשנה מספר מילות ביאור ופירוש, המבהירות את כוונתה של המשנה בצורה ברורה ונהירה, לבל יבוא מאן דהוא לידי תקלה ומכשול.

דוגמא לדבר היא המשנה במסכת שבת, האומרת שבני מלכים יוצאין בשבת בזוגין (פעמוני זהב קטנים) בבגדיהם. הלומד משנה זו עלול להסיק בטעות, שאין היתר זה אלא לבני מלכים. האמת היא שהיתר זה הוא כללי, ולכן הוסיפו חותמי המשנה: "וכל אדם, אלא שדיברו חכמים בהווה". רב שרירא גאון מוסר, כי תוספת הבהרה זו, נוספה ע"י רבי וחכמי דורו, וכמוה רבות בששת סדרי המשנה.

בחלקם של המקרים, לא נועדה תוספת הביאור למנוע טעות, אלא להבהיר מושג מוקשה, שאי הבנתו פוגמת בהבנת המשנה על בוריה. כך למשל, כאשר נחלקו ב"ש וב"ה בהלכות כלאי הכרם, הם נקטו במושגים שהיו נהירים להם: "קרחת הכרם - בית שמאי אומרים: עשרים וארבע אמות, ובית הלל אומרים: שש עשרה אמה.  מחול הכרם - בית שמאי אומרים: שש עשרה אמה, ובית הלל אומרים: שתים עשרה אמה". סביר להניח, כי בדורם של ב"ש וב"ה, היו מושגים אלו מקובלים בשפת הדיבור, ולא היה צורך לבאר את משמעותם. לעומת זאת, חותמי המשנה, שדאגו להשאיר הלכה ברורה לדורי דורות, הבינו שאם לא תבאנה כאן כמה מילות הבהרה, קיים חשש כבד שבעתיד לא תובן המשנה לאשורה. לכן הוסיפו אחר מחלוקתם של ב"ש וב"ה: "ואיזו היא קרחת הכרם? כרם שחרב מאמצעו.  ואיזה הוא מחול הכרם? בין כרם לגדר". תוספת זו הבטיחה, שתהיה המשנה מובנת לכל, אף למי שאיננו בקי במונחים החקלאיים בני התקופה הקדומה.

סיכומו של דבר, את המשנה היסודית ערכו וניסחו אנשי כנסת הגדולה. דורות התנאים שלאחריהם עמלו לפרשה, לברר את נוסחתה המדוייקת, ולהבין בה דבר מתוך דבר. רבי וחכמי דורו, לצד פעולתם בלימוד ובירור המשנה, סתמו את לשונה בהתאם להלכה, הוסיפו מילות ביאור במקומות הצורך, והותירו אחריהם את התורה שבע"פ כשהיא ברורה ופסוקה. מאז נפוצה המשנה והפכה לנחלת הכלל, כאשר היא משמשת בסיס לסוגיות התלמוד ולפירושי הראשונים והאחרונים עד ימינו אלה.

כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.