בקרובי אקדש

אחר מות נדב ואביהוא ,משה מנחם את אהרן "הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרון" ומבואר שיש ענין מהותי שבשעת גלוי שכינה יהיה מות של קרובי ה' וכעין זה מצינו בחיאל בית האלי שהקים את יריחו "בבנו הראשון יסדנה ובבנו הצעיר סימה" ע"פ הקללה של יהושע האם יש כאן דפוס הנהגה מסוים ומהו?

לא בכל גילוי שכינה יש מוות, אבל כאן זה כן היה נחוץ. מדוע?
(אזהרה: אני הולך לערבב כאן פשט ודרש, דבר שאני עצמי לא אוהב לעשות. אבל גם אם נתעלם מהדרשות שאביא להלן, אפשר להגיע לאותה מסקנה ע"פ הדרש בלבד).
1. ע"פ חז"ל (ומובא ברש"י פרשת פקודי), רק כאשר ה' יתגלה במשכן, עמ"י ידע שהתכפר להם על עוון העגל.
2. כאשר משה עובד בשבעת ימי המילואים, אין גילוי שכינה. ע"פ חז"ל (ומובא ברש"י), רק כשאהרון יעבוד ה' יתגלה.לכאורה זה נראה תמוה (לאור העובדה הקודמת),שהרי אהרון עצמו היה מעורב בחטא העגל, שמנע עד כה את ההתגלות. ניתן להסביר שדווקא בשל כך, אהרון הוא זה שצריך לתקן.
3. שאלה: "גם באהרון התאנף ה' להשמידו". אמנם ה' לא הרג את אהרון, איךהיכן העונש על חלקו בחטא העגל?
4. שאלה מפורסמת נוספת: מה היה חטאם הגדול של נדב ואביהו, שמגיע להם עונש מוות על כך?
חיבור פשוט של שתי השאלות: אם ישלנו חטא גדול ללא עונש מספק, ועונש גדול ללא חטא מספק, אפשר לחבר בין השניים, ולומר שמות נדב ואביהו הוא עונש לאהרון על חלקו בחטא העגל.
5. פירוש מחריד זה איננו שלי. כותב אותובמפורש "בעל הטורים" בפירושו הארוך, וכן רש"י רומז זאת בפירושו לחטא העגל בספר דברים.
6. הוכחה פשטנית אחרונה: ירבעם עשה מעשים דומים לשל אהרון, בנה עגלי זהב ובדה חג מליבו. ירבעם המשיך לחיות ומת מזיקנה, אך עונשו היה ששני בניו נדב ואביה מתו, כמו בני אהרון נדב ואביהו.

מסקנה: התגלות ה' הגיעה כשאהרון עבד ביום השמיני, אך עם ההתגלות באה מידת הדין והענישה את אהרון במות בניו. בנקודה זו התכפר עוון העגל ("ביום פוקדי ופקדתי")

הערה נוספת (יותר חשובה מכל האמור לעיל) ההבדל הגדול בין אהרון לירבעם הוא התגובה שלאחר העונש. ירבעם התעלם ממות בנו והמשיך לחטוא. אהרון קיבל את הדין והמשיך להיות אבי שושלת הכהנים.
כמו סיפורים רבים בתנ"ך, הגיבורים שלנו לא ניכרים בכך שהם היו תמיד למעלה, אלא בכך שהם הצליחו לעלות משפל המדרגה לרום המעלה.
גם לירבעם הייתה אפשרות כזו, והוא לא עשה אותה, לכן הרמב"ם מביא אותו כדוגמא לבחירהחופשית שלילית. 

ירבעם עשה מעשים דומים לשל אהרון, בנה עגלי זהב ובדה חג מליבו. ירבעם המשיך לחיות ומת מזיקנה, אך עונשו היה ששני בניו נדב ואביה מתו, כמו בני אהרון נדב ואביהו.

ההבדל הגדול בין שני המקרים ירבעם עשה מה שעשה מחוץ לכתלי המקדש,
נדב ואביהו הכניסו אש זרה לתוך המקדש.

ירוחם בתור מדקדק במקרא ואוהב פשט,איך אתה מתעלם מדברי משה הוא אשר אמר ה' בקרובי אקדש!!! אמר לשון עבר, ואיך לדעתך דברי משה גרמו לאהרון נחמה "וידום אהרן? הבנת האידרא זועקת מהמקר למתבונן!1!

אכן הבנת הענין עצמו טעונה ביאור רב, היינו אידיאל מסירת הנפש, ומצינו כעין זה בעקדה וכו בקבנות אמרו חז"ל לא זוכר את הלשון המדויק שהקרבן נחשב כאילו האדם עצמו קרב לה' ולאו דוקא בקרבן חטאת , גם בעולה וכן בזהר נראה באידרא זוטא שמות ר שמעון היה בהגיעו להתעלות מיסטית שלמה, ואולי גם הוא היה מחוץ לביהמ"ק היינו מחוץ לסדר העבודה הממסדי ,והוסיף בעצמו ענין "אשר לא ציוה ה' והאם אכן יש ענין אישי לאדם להתעלות מעל הדת הממסדית או שמא ' גדול המצווה ועושה ממי שאינו' או אפשר שענין זה נאמר דוקא על דברים המצווים, אבל מי שמלאו ליבו לקדש עצמו אדרבה ואדרבה מוגדר כקרוב ה' ומתקדש?ואולי זה ענין שבט לוי שכתב הרמב"ם שעוזבים עניני העולם ומקדישים עצמם לתורה ואפשר ששורש ענין זה נמצא בנדב ואביהוא?

" דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים, ללקוט שושנים לקטוף לו פרחים. דודי ירד לגנו ואהרון עוד דומם, לרעות בבנים,"

הקב"ה אוהב לידו דווקא את השושנים,דווקא את המובחרים...וידום אהרן.

יוריסון,
גם בחז"ל מובאת דעה שמיתתם של נדב ואביהו הייתה כעונש לאהרן על חטא העגל.
אבל בפשוטו של מקרא, היה עונש על הכנסת אש זרה, ו"בקרובי אקדש" אומר שכדי להחדיר את המסר הקריטי שבית ה' אינו מקום שאפשר לפעול בו על פי אקסטזה או התרגשות גדולה (כמו שתויי יין, וזה הקשר לפרשת שתויי יין, וזה כנראה כוונת חז"ל שאמרו שנדב ואביהו נכנסו שתויי יין), אלא רק על פי ציווי, היה צורך בענישה החמורה הזו.

האם ה' אמר זאת למשה לפני החטא? אולי, אבל זה יכול להתפרש גם בלי הטענה הזאת.

אם לא שמת לב דברי נכתבו באירוניה .