תשובת ציון

שאלה: נשאלתי בשנת תשמ"ז לפ"ק, בעניין השכונות החדשות שבירושלים, כגון רמות והר נוף, שאינן סמוכות על ידי רצף בתים אל העיר, אלא שמחוברים לעיר על ידי עירוב של צורת הפתח, אי מהני עירוב זה כדי לקרות בהן בט"ו או לא.

תשובה: הנה למעשה אינני רוצה להכריע בשאלה חמורה זו, אלא כפי מה שיפסקו גדולי ההוראה בישראל, אשר קטנם עבה ממתני, והנני כותב כאן רק הצעת דברים כפי מה שנראה לעניות דעתי בחסדי ד' עלי. והנראה לעניות דעתי דאין לסמוך על עירוב זה דצורת הפתח כדי להחשיב שכונות אלה כסמוכות לעיר העתיקה, ולקרוא בט"ו, דמסתברא דאף אם נאמר דהעירוב מצרף גם לעניין מקרא מגילה, מכל מקום לא יחשבו שכונות אלו אלא כסמוך לסמוך (שקורין בי"ד), דהרי העיר העתיקה והשכונות הצפוניות של ירושלים (כגון סנהדריה, תל ארזה, קרית מטרסדורף, ואונסדורף), מוקפות בעירוב אחד לעצמן, וחשובים על ידי זה לעיר בפני עצמה, ומה שיש גם כן עירוב נוסף המצרף גם את שכונת רמות (או הר נוף) עם העירוב הכללי של העיר (כמין לשונות), מכל מקום לא ידונו אלא כסמוך דסמוך, דהא קיימינן אליבא דמאן דסבירא ליה דמתחשבים בעירוב לעניין מקרא מגילה, ולשיטתיה הרי העיר העתיקה עם השכונות הצפוניות חשובות כמקום בפני עצמו וכנ"ל, ושכונות רמות או הר נוף גם כן חשיבי כמקום בפני עצמו, שהרי מוקפין במחיצה לעצמן, ואף דבין הכל יש מחיצה המקפת את כל העיר ביחד עם השכונות הללו, מכל מקום אינם יכולים להחשב כסמוכין עם העיר העתיקה, כיון דסוף סוף מוקפין במחיצות לעצמן, דכהאי גוונא קיימא לן גבי כלאים דאינו אוסר, שאם יש כמה שדות שכל אחת מהן מוקפת לעצמה על ידי מחיצה דצורת הפתח, וכולן מוקפות יחד במחיצה אחת כללית, מותר לזרוע תוך כל מחיצה ומחיצה מין אחר, ואין המחיצה הכללית מצרפת את כולן להיחשב כשדה אחת, והוא הדין בנידון דידן, דאין השכונות הללו יכולות להצטרף ולהיחשב כסמוכות לעיר העתיקה לקרוא בט"ו, אלא דינם כסמוך לסמוך וכנ"ל^(א).

ונראה לי דיש ראיה להוכיח דבעל כרחך נהגו שלא להתחשב בעירוב דצורת הפתח לעניין מקרא מגילה: תדע, שהרי ישנם כמה שכונות בירושלים, שסמוכות ודאי תוך שבעים אמה ושיריים ברצף אחד עד העיר העתיקה, והחמירו לעשות עירוב פנימי לעצמן (לעניין שבת), ועינינו הרואות שהמנהג לקרוא כט"ו אף בשכונות הסמוכות לאותה שכונה, ואם נאמר שאנו מתחשבים בעירוב לעניין מקרא מגילה, היה להם לקרוא בי"ד, דהא חשיבי כסמוך לסמוך וכנ"ל, ועל כרחך שהמנהג שלא להתחשב בעירוב לעניין מקרא מגילה^(ב). ואף על גב דמהני עירוב זה לעניין שבת (למאן דאמר), מכל מקום אינו עניין למקרא מגילה, דדין מקרא מגילה שונה משאר דינים, שכן מצינו שהכפרים הסמוכים והנראים לכרך נידונים ככרך לעניין מקרא מגילה, מה שאין כן לעניין בתי ערי חומה, וכן מצינו שהגמרא נסתפקה לעניין מקרא מגילה אם מוקפין מיקרו משום דלא מיגלו, או משום דמיגנו, ונפקא מינא לעיר שימה חומתה, ואילו לעניין בתי ערי הומה פשיטא לה לגמרא התם דבעינן חומה ממש, ואפשר שלעניין עירוב דצורת הפתח נמי, דין מקרא מגילה שונה מדין שבת, ולכן נהגו שלא לסמוך על עירוב דצורת הפתח לעניין מקרא מגילה^(ג).

ועוד נראה לי דאין להתחשב בעירוב דצורת הפתח לעניין מקרא מגילה, דאין זו ממידת חכמים לתקן שיסמכו על דבר שעלול להשתנות ועל ידי כן יתבטלו ויופקעו לגמרי מן המצוה, והכי נמי בנידון דידן, אין סברא לומר שחכמים תיקנו דעל ידי עירוב דצורת הפתח יקראו בט"ו, שהרי אם יקרע העירוב בליל ט"ו (ודבר המצוי הוא שיקרע העירוב, ובפרט בתקופת פורים דשכיחי רוחות העלולים לקרוע העירוב), נמצאו יושבי המקום מופקעין ממצות מקרא מגילה ופורים לגמרי, דבי"ד לא קראו, שהרי סמכו עצמן על העירוב שהן כבני הכרכין לקרוא בט"ו, ועתה כשנקרע נעשו פרזים ואין דינם לקרוא בט"ו, וזהו דבר שאינו מסתבר, הגע עצמך, אם יקרע העירוב (או יקרעוהו במזיד) באמצע מקרא מגילה בליל ט"ו, סלקא דעתך שיופקעו כרגע מחיוב קריאתה, ובשלמא לעניין שבת, שפיר אפשר שיסמכו חכמים על עירוב זה, דעד שיקרע העירוב, סומכין עליו שיהא מותר לטלטל (בדרבנן), ולכשיקרע העירוב, חזר לדין תורה ונאסר הטלטול, אבל הכא שיופקעו לגמרי מן המצוה אין זו סברא^(ד).

והנה כל זה הוא אפילו אם נאמר שעירוב זה של צורת הפתח מהני לעניין שבת, אמנם לעניות דעתי נראה דאף לעניין שבת אין הדבר ברור שמועיל עירוב זה, דהנה ביארנו בארוכה דדווקא לדעת הרא"ש והר"ן הוא דמהני צורת הפתח. אבל לדעת הרמב"ם לא מהני צורת הפתח מהתורה כלל, ואינו מועיל אלא למילי דרבנן, וביותר מעשר אמות (כנהוג בעירובין שבינינו כיום) לא מהני (אפילו לדרבנן), ולהלכה נקטינן כשיטת הרמב"ם, וכן היא שיטת השלחן ערוך, והוא הדין לנידון דידן שאין לסמוך על עירוב זה^(ה).

ואף שיש פוסקים שמתירים לילך יותר מאלפים אמה חוץ לעיר, במקום שהעירוב של העיר מגיע עד לשם, היינו דווקא עד י"ב מיל שהוא איסור דרבנן, ומספקא להו אי הלכה כהרא"ש או כהרמב"ם, וסמכו על הרא"ש והר"ן להקל באיסור דרבנן.

ובנידון דידן אף אם נאמר דמספקא לן אי הלכה כהרא"ש או כהרמב"ם והוה ליה ספיקא דדינא, מכל מקום נראה לי דיקראו בי"ד. וכהא דקיימא לן גבי הכפרים הסמוכים לעיר שהיא ספק, דיקראו בי"ד, וכמו שכתב הברכי יוסף. ואף על פי שהחזון איש, תמה על זה וכתב דיקראו יומים מספק, דמאי שנא עיר שהיא ספק לכפרים הסמוכין לה, מכל מקום נראה דכדברי הברכי יוסף עיקר, וכן משמע מהר"ן שכתב בשם הירושלמי, דהא דהכפרים הסמוכים ונראים לכרך נידונים ככרך לעניין מקרא מגילה, היינו משום דקל הוא שהקילו חכמים בקריאתה, (ונראה שפירושו כדי שלא יתבטלו יומיים ממלאכה, וכיון שעיקר מלאכתם בכרך, די להם ליבטל ביום ט"ו כבני הכרך). ואם נאמר שהסמוכים לספק יקראו יומיים, אין זו קולא אלא חומרא, ולכן נראה דמספיקא ניזיל בתר רובא, ויקראו בי"ד כרוב העולם.

והוא הדין כל היכא דאתיליד ספיקא כלפי המקום אי חשיב סמוך או לא, אין לנו להחמיר עליהם ולחייבם לקרוא יומים, משום סברא הנ"ל דקל הוא שהקילו חכמים בקריאתה^(ו).

ואין לומר דדווקא כשהספק הוא מחמת מציאות אם העיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אז מיקל הברכי יוסף על הסמוכין לה לקרות בי"ד, משום דאית לן למיזל בתר רובא דעלמא, אבל כשהספק הוא בהלכה אי תשיב סמוך או לא, לא שייך למיזל בתר רובא דעלמא, דזה אינו, דהא השלחן ערוך, והרמב"ם פסקו דכל כרך שהוא ספק אם הוקף חומה מימות יהושע או לא, קורין בי"ד ובט"ו, וילפי להו מדין טבריה. ומנא להו, דילמא שאני טבריה שהיא ספיקא דדינא (אם ים חשוב כחומה או לא) ולהכי מחמירינן בה, אבל כשהספק במציאות אם הוקף חומה מימות יהושע, אית לן למיזל בתר רובא דעלמא ולקרות בי"ד בלבד, אלא ודאי דלא שאני לן בין ספיקא דדינא לספק במציאות, והוא הדין גבי הסמוכין, אין הבדל בין אם ספיקן מחמת דינא או מחמת מציאות, ויקראו בי"ד בלבד^(ז).

(א) דבריו אלו יוצאים מהנחה שתפקיד עירוב צורת הפתח הוא להפריד בין מקומות, ועל זה הביא ראיה מהלכות כלאים. אולם ברור לכל מעיין שתפקיד צורת הפתח הוא להגדיר את המקום המוקף כמשותף, ולכן מקום המוגדר מתיר לזרוע כלאים מחוצה לו [ולכן צורת הפתח מפרידה לעניין כלאים], כי כל מקום נפרד לעצמו. אולם במקרה שנרצה לחבר, כמו בהלכות שבת או מגילה, צורת הפתח תחבר את כל המקומות המגדירים את עצמם, כמו שהיא מועילה להפוך את העיר לרשות היחיד למרות שיש בעיר בתים שמוקפים חומות, שבודאי מגדירות את מקומן.

(ב) גם בדבריו אלו מונח יסוד זה, שכיון העירוב מפריש את המקום אי אפשר להקיף סביבותיו כדי להפריש מקום גדול יותר. אולם ניתן לומר שצורת הפתח אינה ממעטת מאפשרויות נוספות להתחבר לכרך, ולכן שכונות המעורבות המחוברות לשכונות המעורבות המחוברות לכרך נקשרות לכרך מצד החיבור, והעירוב אינו מפריע. ואדרבה, אפשר לומר כמו כן שהסיבה היא ששכונות רחוקות אלו סומכות על העירוב הכללי, המחבר את כולן כמקום אחד. ואם כן אפשרי שדווקא דוגמה זו תוכיח את ההיפך מדבריו.

(ג) כמובן שראייתו זו איננה עומדת אלא אם נכריח שאכן אין צורת הפתח מועילה למקרא מגילה. כי אם נחלוק על הנחה זו, נוכל לומר שדין מקרא מגילה הוא יסוד הדין, והחידוש הוא דין בתי ערי חומה [כי לכאורה לא תיקנו חכמים דבר חידוש שאין לו בסיס מן התורה]. או שכשם שהקילו בכמה דינים לעניין מגילה, הקילו גם בדין זה. ואם כן, אחר שדחינו בסיס זה, אין מפלפולו כל ראיה.

 (ד) רעיון זה מיוסד גם הוא על ההנחה דלעיל, בתוספת שאם נאמר שמועילה צורת הפתח לצרף לעניין מקרא מגילה, בהכרח שזוהי עיקר תקנת 'סמוך'. אולם במידה ונחלוק על סברא זו, ונאמר שכיון שהסמוך והנראה נידונים ככרך, מועילה צורת הפתח ליצור הגדרת 'סמוך', לא תועיל סברא שכזו לבטל את תקנת חכמים.

(ה) דבריו אינם מובנים כראוי, כי כשם שמועילה צורת הפתח לעניין כלאים, היא מועילה לעניין מגילה. ומה אכפת לי אם היא מועילה לעניין שבת, מנין וכיצד.

ואף שגם לעניין כלאים מסיק (בסימן ל, דיבור המתחיל: ונראה לי שהרמב"ם) שלדעת הרמב"ם צורת הפתח אינה מפרידה. כבר דחינו עקרונותיו לעיל (פרק ב). וביסוד דין צורת הפתח לעניין כלאים, ראה בשו"ת מנחת שלמה (סימן לו ענף א אות ד).

 (ו) נראה שיש לתמוך יתדותיו בדברי האחרונים, שכל ספק מצווה שהאדם הוא המסופק, יש להקל אפילו בספק דאורייתא [והאריך בזה בשו"ת מחנה חיים (קמא סימן צג אות ב). ויש להביא ראיה גדולה ליסוד זה, מדברי השלחן ערוך בהלכות עירובי תחומין (סימן שצד סעיף א; סימן תט סעיף ו)]. אולם בעניינינו יש לדון בעיקר הנושא, האם דין 'סמוך' נאמר על האנשים הסמוכים, או על המקום הסמוך. ולכאורה נראה שהוא נאמר על המקום, ולא על האנשים [וכפי שהארכנו בזה (לעיל פרק ב; דין נראה)], ואם כן ראוי שיהיה דין ספק סמוך כדין מקום המסופק אם הוא מוקף חומה. ולכן יש להסתפק בחוסן ראייתו.

וראייתו מדברי הברכי יוסף, שסייע מדברי הר"ן, איננה מתיישבת עם מקור דברי הברכי יוסף, שו"ת משאת משה. שכתב שאין צורך לחלוק כבוד לכרך, אלא אם כן דינו ודאי. ותדחה גם ראייתו זו.

(ז) מלבד שהוא נראה כחולק על דברי החזון איש (סימן קנג סוף אות ב), שדין הקריאה פעמיים הוא גדר לכל ספק שיתעורר בכל מקום ובכל זמן. ולכאורה כיון שצדקו דבריו, שאין מקום לחלק בין ספק דיני לספק מציאותי, יהוו דבריו עצמם סיוע גדול לדברי החזון איש. גם ראייתו איננה מוכרחת, כי לא התכוון המשאת משה להחיל כלל לכל הסמוכים, שאם הם מסופקים יקראו בי"ד בלבד. אלא שכל שנכנס לבית הספק קורא פעמיים, אבל הסמוך לו, שנתרחק מהספק יותר, פטור גם מזה.