צדקה ?! השקר הקדוש של האנושות !! (חג החירות)

"בעולם החדש לא יישאר דבר למעמד הביניים"

פרופ' תומס פיקטי מתבסס ככלכלן החשוב בדורנו. מחקריו משנים לחלוטין את השיח הכלכלי וספרו החדש, "הון במאה ה־21", הוגדר מיד כ"מונומנטלי, נקודת תפנית בתולדות המחשבה הכלכלית". בראיון בלעדי למוסף כלכליסט מציג פיקטי את מסקנתו החד־משמעית: אי־השוויון ילך ויעמיק, העשירים ימשיכו להתעשר בקצב גבוה מזה של האנשים העובדים, ואנחנו חוזרים בצעדי ענק להיות חברה מעמדית על בסיס "קפיטליזם בירושה". הפתרון טמון בהעלאת המס על העשירים, אבל אין כמעט סיכוי שזה יקרה. קחו נשימה, מדובר בקריאת חובה עגומה

675 עמודים מפורטים, מנומקים ונחרצים של טקסט כלכלי מורכב הם הסערה העולמית החדשה. "הון במאה ה־21", ספרו של פרופ' תומס פיקטי (Piketty) שיצא באנגלית בחודש שעבר, התברג גבוה ברשימות רבי־המכר והוביל להכתרתו של פיקטי כ"כלכלן החשוב ביותר בדורנו", "האינטלקטואל הציבורי החשוב בעולם" ו"כוכב רוק כלכלי". חתן פרס נובל הטרי פרופ' רוברט שילר כינה את הספר "מונומנטלי". פרופ' ברנקו מילנוביץ', עד לאחרונה מראשי הכלכלנים בבנק העולמי, קבע: "אנחנו נמצאים בנוכחות ספר שהוא נקודת תפנית בתולדות המחשבה הכלכלית". וחתן פרס נובל פרופ' פול קרוגמן קבע: "פיקטי שינה לחלוטין את השיח הכלכלי. לעולם לא נדבר באותו אופן על עושר ועל אי־שוויון".

העושר ואי־השוויון, שבהם עוסק "Capital in the Twenty-First Century", הם הנושאים המכוננים של התקופה. נשיא ארצות הברית ברק אובמה הגדיר את אי־השוויון "האתגר הגדול של זמננו", ומי שמחפש עדות לכך יכול למצוא אותה ברחובות הערים הגדולות ברחבי העולם שבערו בדרישה לצדק חברתי. הישגו הכביר של פיקטי הוא ביכולתו לזקק, באופן קריא להפליא, טענה רבת־עוצמה, מנומקת היטב ומטרידה ביותר: בכל הכלכלות המתקדמות אנחנו חוזרים במהירות לחברה שבה העושר מרוכז באופן קיצוני בידי קומץ פלוטוקרטים, ושושלות הון שולטות ברוב משאבי הכלכלה. או כפי שפיקטי מכנה את זה, אנחנו בדרכנו חזרה לעידן של "קפיטליזם בירושה".            

הממצאים של פיקטי מרעישים כל כך כי הם חושפים שאי־השוויון ההולך וגובר אינו כשל שוק אלא תוצאה ישירה של השיטה הקפיטליסטית עצמה. אם נביא השוק החופשי, אבי אסכולת שיקגו מילטון פרידמן, טען שהקפיטליזם "מפזר את פירות הקידמה הכלכלית בין כולם", הרי שפיקטי קובע שההפך הוא הנכון: בחברות קפיטליסטיות העושר נוטה באופן טבעי להתרכז בידיהם של מספר קטן והולך של בעלי הון. ויש לו נתונים שמוכיחים את זה. עמוד אחרי עמוד, טבלה אחרי טבלה, פיקטי פורס אוסף אדיר בהיקפו של נתונים מ־200 השנים האחרונות, שמראים כיצד החברה המערבית נעה כיום באופן חסר מעצורים לעבר אי־שוויון אדיר.

מהמסר של פיקטי עולה נימת בהילות. חלוקת העושר, הוא מדגיש, היא בעיה מכרעת, גורלית. מה שמונח על הכף הוא לא פחות מאופייה הבסיסי של החברה המערבית, שכרגע "נסחפת לכיוון של אוליגרכיה". אנחנו צריכים להתעורר ולפעול בנחרצות. אחרת, הוא מזהיר, התוצאות עלולות להיות "מבעיתות".

"אנחנו עדים לשובו של העיקרון הבסיסי של הקפיטליזם - כוח רב־עוצמה שדוחף לאי־שוויון", אומר פיקטי בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", "והוא עלול להחזיר את אי־השוויון לרמה גבוהה מאוד, כזאת שלא ראינו מאז המאה ה־19. קשה כמובן להעריך במדויק עד כמה העושר יהיה ריכוזי בשנת 2030 או 2040. אבל הוא עלול להיות מרוכז עוד הרבה יותר מהיום. ומבחינתי, החשש העיקרי במצב הזה הוא האיום על תפקוד המוסדות הדמוקרטיים שלנו".

מעבודה לא ייצא כלום. הסיכוי היחיד הוא ירושה

הכוח הכלכלי רב־העוצמה שפיקטי מדבר עליו מורגש היטב בחיים של כל אחד מאיתנו. הוא עומד למשל מאחורי הקושי לקנות דירה בלי מה שנקרא "עזרה מההורים". התלונה הכל כך ישראלית - "ההורים שלי הצליחו לקנות דירה לבד, אבל לי אין סיכוי לעשות את זה" - היא למעשה ביטוי לתהליך עולמי, למשקל ההולך וגדל של ההון. עושרה של המשפחה שאליה נולדת, עניין של מזל טהור, נהפך לקריטי להישרדות.

כי כאשר חלקו של ההון בכלכלה גדל והולך, החשיבות של עושר שעובר בירושה גדלה גם היא. "העבר טורף את העתיד", כותב פיקטי ב"קפיטל", ומדגים בנתונים: כיום, למשל, 70% מהעושר בצרפת מקורו בהון שעבר בירושה, זינוק אדיר שכבר מתקרב למספרים מהמאה ה־19. שיעור ההון שעובר בירושה הוכפל פי שלושה מאז 1980. בדור הקודם, דור הבייבי בום, זה היה אחרת, "אבל אצל ילידי שנות השבעים והשמונים ירושה משחקת תפקיד גדול יותר בחיים, בקריירות, בבחירות האישיות והמשפחתיות".

בישראל אכן קשה לקנות דירה בלי עזרה מההורים.

"זו מציאות שקיימת לא רק בישראל, אלא נוגעת גם לאנשים שנולדו בשנות השבעים או השמונים ומתגוררים בפריז, בלונדון או בניו יורק. היום אם מישהו מנסה לצבור הון אך ורק באמצעות ההכנסה שלו מעבודה, זו צריכה להיות הכנסה טובה מאוד. לא מספיק להיות בעשירון העליון. כדי לצבור הון דרושה כיום משכורת גבוהה במיוחד, באחוזון או שניים העליונים של מקבלי השכר. עבור שאר האנשים, הרוב המוחלט, דרושות מתנה או ירושה מהמשפחה. בעבר הלא רחוק זה לא היה כך: בגלל הנסיבות הייחודית ששררו אז, בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה לירושה אכן היה משקל הרבה יותר נמוך".

בעצם אתה אומר שהציפיות שלנו עוצבו על סמך תקופה חריגה בהיסטוריה.

"זה נכון. כולנו מושפעים ממה שאנחנו מכירים, וכשמדובר בתקופה שנמשכת 20 או 30 שנה, זה נראה כאילו דברים יימשכו באותו אופן לנצח. אבל לפעמים מתברר שהדברים לא נמשכים לנצח. ולכן כל כך חשוב לנסות לגבש נקודת מבט ארוכת טווח כדי להבין מה קבוע ומה רק חולף".

זוהי כמובן הגישה של פיקטי עצמו. "הרבה כלכלנים מעמידים פנים כאילו יש להם ידע מדעי משלהם, ואני חושב שזו אשליה. אנחנו צריכים להיות צנועים וגם להיות מאוד פרגמטיים", הוא שולח חצים אל עמיתיו, והם מחזירים לו אהבה. חתן פרס נובל פרופ' ג'וזף שטיגליץ, למשל, הלל את יכולתו ה"פנטסטית" של פיקטי "לפתוח אופקים חדשים" ולקשור בין תיאוריות שונות, ועד כה נפרדות, העוסקות בצמיחה, בחלוקה בין הון ועבודה ובאי־שוויון בהכנסות ובעושר.

ההון שבידי מעטים גדל הרבה יותר מהר מהכלכלה של כולם

התשוקה הזאת, להבין את הדברים לעומק ולרוחב ולקשור את הכל יחד, היא שהופכת את פיקטי, רק בן 42, לכלכלן כל כך יוצא דופן. בגיל 22 הוא כבר היה פרופסור ב־MIT, במחלקה המובילה בעולם לכלכלה. "אבל העבודה של הכלכלנים האמריקאים לא היתה לגמרי משכנעת", הוא כותב. "הבנתי שלמעשה אני לא יודע כלום על הבעיות הכלכליות של העולם, שהמקצוע מייצר תוצאות תיאורטיות לחלוטין בלי לדעת אילו עובדות צריך בכלל להסביר". לכן אחרי שלוש שנים באמריקה חזר פיקטי למולדתו, צרפת, החל להקדיש את מרצו למציאת העובדות, ובעשור האחרון מלמד בבית הספר לכלכלה של פריז, מוסד יוקרתי שהוא היה ממייסדיו.

עם קבוצה נחושה של כלכלנים מרחבי העולם הוא הצליח לבנות אוסף נתונים חסר תקדים בהיקפו על פרטי הפרטים של חלוקת ההכנסות ב־20 מדינות לאורך 100 השנים האחרונות. ואחרי יותר מעשור של ניתוח הנתונים, פיקטי החל לזהות דפוס: ההון (או העושר) גדל מהר יותר מהכלכלה.

הדפוס הזה נהפך לתובנה העומדת בלב ספרו של פיקטי, לתגלית הכלכלית הגדולה שלו, שאותה הוא מכנה "החוק הבסיסי של הקפיטליזם". לפי פיקטי, מצב העניינים הרגיל, לאורך ההיסטוריה, הוא שהתשואה על ההון - התשואה הממוצעת שמניבים מניות, איגרות חוב, קרקע חקלאית, נדל"ן, מפעלים וכל הנכסים שמרכיבים יחד את ההון הפרטי - גדולה יותר מקצב הצמיחה הכללי של הכלכלה. בשפתם של כלכלנים, הנוסחה שמקנה לפיקטי את תהילתו אומרת r>g: התשואה על ההון (r) גדולה מהצמיחה (g).

לדפוס הזה, שאותו כאמור הוא מתעד היטב, יש חשיבות מכרעת: כשהתשואה על ההון גדולה מהצמיחה, בעלי ההון מתעשרים מהר יותר מכל השאר. במילים אחרות, הנטייה הטבעית של הקפיטליזם היא לאי־שוויון מרקיע שחקים. זו קביעה מכת גלים. כפי שחתן הנובל פרופ' רוברט סולו, מענקי הכלכלה של המאה ה־20, ניסח זאת בשבוע שעבר, התגלית של פיקטי היא "תרומה יוצאת דופן למקצוע הכלכלה".                        

חשוב להדגיש שהקביעה של פיקטי אינה מבוססת על תקלה בכלכלות העולם או על כשל בשווקים. כפי שיפורט בהמשך, הטענות שלו נוגעות לשיטה הקפיטליסטית עצמה. גם לו היתה לנו כלכלת שוק אידאלית, הוא טוען, העושר היה ממשיך להצטבר בצמרת במהירות.

"הנטייה של התשואה על ההון להיות גבוהה יותר מקצב הצמיחה היא כוח רב־עוצמה שיכול להוביל לרמות גבוהות מאוד של אי־שוויון", מסביר פיקטי בשיחה איתו. "היא מסבירה מדוע ריכוז ההון היה כל כך גבוה בחברות המסורתיות, כמו גם בחברות התעשייתיות במאה ה־19, עד מלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה, למשל, הצמיחה בחברות התעשייתיות האלה עמדה על 1% או 1.5% בשנה, ואילו התשואה על ההון היתה בממוצע 4%-5%, ובחלק מהמקרים אפילו יותר מזה. וסביר שהדפוס הזה יחזור גם במאה ה־21".

כלכלנים מהצד הימני של המפה, כגון פרופ' טיילר קוואן, טוענים שפיקטי לא מוכיח שהתשואה על ההון חייבת להישאר גדולה מהצמיחה. העניין הוא שפיקטי מסכים איתם: זה לא חייב להיות ככה בתיאוריה. אבל זה הדפוס בפועל. הוא מזהה את הדפוס הזה בנתונים המתבססים על רשומות המס במדינות מערביות בולטות, כגון ארצות הברית, צרפת, גרמניה ובריטניה, רשומות שמגיעות לעתים מאות שנים אחורה. אבל בשיחה איתו הוא מדגיש שהוא ניכר גם במאגרי נתונים אחרים, ובעצם "כל מקורות המידע מצביעים באותו כיוון". הוא בוחר להדגים את טענתו באמצעות מקור מידע פופולרי: דירוג עשירי תבל של המגזין "פורבס", שמראה שלא רק שההון צומח מהר יותר מהכלכלה, אלא שההון בצמרת צומח מהר יותר מכל שאר ההון.

"אם תסתכלו על דירוג המיליארדרים של 'פורבס', תמצאו שבין 1987 (הדירוג הראשון) ל־2013 העושר הממוצע של הקבוצה בצמרת גדל ריאלית (בקיזוז אינפלציה) ב־6%-7% בשנה. לשם השוואה, ההכנסה הממוצעת בעולם עלתה באותה תקופה ב־1.5% בשנה ואילו ההון צמח בממוצע ב־2.1% לנפש. במילים אחרות, העושר בצמרת צמח בקצב של פי שלושה עד ארבעה בהשוואה לכלכלה העולמית. זה נתון די מהמם. מובן שאם היה מדובר בעניין זמני, זה לא ממש משנה. אבל כשהמגמה הזאת נמשכת לאורך כמה עשורים, זה אומר שריכוז העושר חוזר לרמות גבוהות מאוד מאוד".

כמה חמור המצב, וכמה הוא עוד עתיד להידרדר

בהיסטוריה של הקפיטליזם על פי פיקטי יש תקופה אחת יוצאת דופן: המאה ה־20, וליתר דיוק המחצית השנייה של המאה ה־20, זו שאחרי מלחמת העולם השנייה. התקופה הזאת ידועה בארצות הברית כ"עידן הזהב של הקפיטליזם", בצרפת בתור "30 השנים המופלאות", ובגרמניה המערבית נקראה "הנס הכלכלי". זהו עידן מעמד הביניים, העידן שעליו מתרפקים במערב, עידן הצמיחה והחתירה לשוויון, שיצא להפסקה זמנית לפני 30 ומשהו שנה, אבל אמור לחזור כל רגע. כך לפחות מבטיחים לנו. אלא שהניתוח של פיקטי מעלה שמדובר בתקופה חד־פעמית, שלא תשוב מעצמה.

"המאה ה־20 היתה יוצאת דופן משתי סיבות עיקריות", הוא מסביר. "מצד אחד, קצב הצמיחה של הכלכלה היה גבוה באופן חריג. זה קרה בגלל הקצב המהיר של גידול האוכלוסייה, ומשום שהרבה מדינות היו עסוקות בסגירת הפערים שנוצרו בעקבות העשורים האפלים של מלחמות העולם. זה צד הצמיחה. במקביל, התשואה על ההון היתה נמוכה באופן חריג. הרבה מאוד הון נהרס בזמן המלחמות, ואילו אחרי מלחמת העולם השנייה מדינות רבות נקטו מדיניות שהקטינה את קצב גידול ההון: מיסוי גבוה, רגולציה, הלאמה של מפעלים. מכל הסיבות האלה, הפער בין התשואה על ההון לצמיחה היה הרבה פחות רלבנטי למאה ה־20".

אותה דינמיקה, הוא מסביר, גם הפכה את הירושה לפחות משפיעה: "בגלל ההרס שגרמה המלחמה, בשנות החמישים והשישים היה מעט מאוד עושר שאפשר היה לרשת. נוסף לכך, הכלכלה צמחה בקצב כל כך גבוה שיכולת לצבור הון גם על בסיס שכר, שהלך וגדל".

אבל במאה ה־21, חוזה פיקטי על סמך העשור הראשון והמגמות שהחלו עוד קודם לכן, הכלכלה חוזרת לקצב צמיחה אטי יותר: ברבות ממדינות המערב המזדקן (וגם בסין וביפן) האוכלוסייה הפסיקה לגדול, או שהיא אפילו מתכווצת, וגם התוצר לעובד אינו צומח מהר כבעבר. במקביל, אחרי עשרות שנים של צבירה, ההון שנהרס במלחמות העולם ובשפל הגדול נבנה מחדש. ועוד דבר קרה לצד הגידול בהון: בעידן הדה־רגולציה, גם התשואה על ההון חזרה לקצב שלה מן העבר. כשמחברים את כל אלה, מתקבלת תוצאה ברורה: העושר חזר, ואיתו גם החוק הבסיסי של הקפיטליזם - התשואה על ההון גדולה יותר מהצמיחה.

"העובדה שהעושר הפרטי חזר לעצמו היא דבר טוב", מדגיש פיקטי, "מעולם לא היינו עשירים יותר". השאלה היא רק איך העושר מתחלק. ואת התשובה אפשר לראות היטב בנתונים. בארצות הברית, למשל, לחצי מהאזרחים כמעט אין הון כלשהו: 50% מהאוכלוסייה מחזיקה רק 2% מההון. ארבעת העשירונים הבאים, כלומר מעמד הביניים האמריקאי, מחזיקים כרבע מהעושר הפרטי, ואילו העשירון העליון מחזיק כיום בידו לא פחות מ־72% מהעושר, ומחצית מזה נמצאת בידי המאיון העליון. באירופה חלוקת ההון קצת יותר שוויונית: העשירון העליון מחזיק כ־60% מכלל העושר הפרטי, ומתוך זה המאיון העליון מחזיק ב־25%. נהוג לעתים לומר שכיום כולנו בעלי הון, כי אנחנו מחזיקים בחסכונות לפנסיה. אלא שבפועל הפנסיות מהוות רק בין 5% ל־20% מסך ההון הפרטי, וממילא לא לכל אחד יש פנסיה.

לכל הניתוח המפורט הזה מוסיף פיקטי סייג חשוב, ומדכא עוד יותר. מאחר שהמחקר שלו מבוסס על נתוני רשויות המסים, יש סיכוי לא רע שבפועל המצב גרוע יותר: העשירים משתמשים במקלטי מס ובתכנוני מס מתקדמים, ומכאן שבהחלט סביר להניח שהעושר שבידיהם גדול עוד יותר. כך או כך, השורה התחתונה היא שכבר כיום העושר מגיע לדרגת ריכוז קיצונית. "זו מציאות שאי אפשר להתחמק ממנה", פיקטי כותב. "העושר כל כך מרוכז שחלק גדול מהחברה למעשה לא מודע לקיומו".

והמצב הזה, הוא מעריך, רק יקצין: על פי החישובים של פיקטי, במאה ה־21 חלקם של בעלי ההון בהכנסה הלאומית (המתחלקת בין הון לעבודה) עתיד רק לעלות, ועשוי להגיע ל־40%. העושר ילך ויתרכז בצמרת, ולפי אחת הסימולציות בספר העושר העובר בירושה, במיוחד באירופה, יזנק לרמות שלא נראו כבר מאה שנה, ושיעור העושר המוחזק בידי מעמד הביניים ייחתך בחצי. 

איך נראית חברה שבה מתי מעט צוברים הון אדיר וכל השאר נאלצים להסתפק בפירות עבודתם הדלים? את התשובה פיקטי מוצא, בין גרף לגרף, דווקא ביצירות הספרות הגדולות של המאה ה־19, שההון תופס בהן מקום מרכזי. זו, למשל, הדילמה שעומדת בשלב מסוים בפני עורך הדין הצעיר ראסטיניאק, גיבורו של "אבא גוריו" מאת בלזק: אם יבחר לעבוד כעורך דין, צפויות לו שנים ארוכות של פילוס הדרך באמצעות עבודה מפרכת, במרפקים שלופים ולא מעט חנופה. בתרחיש האופטימי ביותר, בגיל 50 הוא יוכל להיות אחד מעורכי הדין הספורים, מתוך עשרות אלפים, שמרוויחים 50 אלף פרנק בשנה. מנגד, אם יתחתן עם מדמואזל ויקטורין, שאינה יפה או מושכת אך עתידה לרשת מיליון פרנק (שנושאים 5% ריבית), הוא יכול להבטיח לעצמו כבר בגיל 20 הכנסה של 50 אלף פרנק בשנה ללא מאמץ - בתנאי שאחיה יסולק מהתמונה. "רמת החיים של הצרפתים העשירים ביותר באותה תקופה היתה גבוהה לאין ערוך מכל מה שאפשר היה לשאוף אליו על סמך הכנסה מעבודה בלבד", כותב פיקטי. "וכשזה המצב, למה לעבוד? ולמה להתנהג באופן מוסרי?".

אלה שאלות קשות, והן לא כל כך רחוקות. "עדיין לא חזרנו לעולם של בלזק ו'אבא גוריו'", פיקטי מבקש להבהיר, "אבל אנחנו בהחלט נעים בכיוון הזה".

ואם זה לא מספיק, פתאום הופיעו הסופר־מנהלים

גם אם אנחנו נעים בכיוון הזה, עוד לא חזרנו למציאות של המאה ה־19, ואחת הסיבות לכך היא שמעמד הביניים בכל זאת הצליח לצבור הון במאה ה־20. למשל, בדמות דירות שהוא יכול להוריש לדורות הבאים. אבל יש הבדל נוסף, שמתגלה כשבוחנים מקרוב את הרכב המאיון העליון של התפלגות ההכנסות בארצות הברית - אם בעבר הוא נשלט כמעט רק בידי בעלי הון שחיו על התשואה של נכסיהם, בעשורים האחרונים גדל חלקם של ה"סופר־מנהלים", כפי שפיקטי קורא להם, באוכלוסייה הזאת.

תופעת הסופר־מנהלים המשתכרים משכורות עתק בולטת במיוחד בארצות הברית ובבריטניה, מדגיש פיקטי; היא לא קיימת באותה מידה באירופה ויפן, למשל. ומדובר במספרים אסטרונומיים: השכר החציוני בקרב 100 המנהלים המובילים בדירוג השכר באמריקה היה ב־2013 לא פחות מ־13.9 מיליון דולר בשנה. וזה רק החציוני, כאמור. האם המנהלים האמריקאים מוכשרים יותר? נראה שלא. קצב הצמיחה של התוצר לנפש בארצות הברית דומה לזה שבשאר העולם העשיר, וגם לא נרשמה שם האצה בצמיחה מאז ששכר המנהלים החל להמריא לשחקים. במילים אחרות, קשה למצוא צידוק כלכלי לשכר הזה. וממילא, פיקטי מזכיר, שכר המנהלים לא נקבע באופן יותר מדי אובייקטיבי. הרי אי אפשר למדוד במדויק מה תרומתו של המנהל היחיד לחברה שבראשה הוא עומד. את ההסבר יש לחפש במקום אחר: "כאשר אנשים נמצאים בעמדה שמאפשרת להם לקבוע את השכר של עצמם", פיקטי כותב, "יש להם מניע טבעי להתייחס לעצמם בנדיבות. זה רק אנושי". אבל למה דווקא המנהלים בארצות הברית מתייחסים לעצמם בנדיבות יתרה? פיקטי חושב שהתשובה נעוצה בגובה המס. משנות השמונים ארצות הברית הורידה דרמטית את שיעור המס השולי על ההכנסות הגבוהות ביותר (שהגיע בעבר עד 90%), וכך נתנה למנהלים מוטיבציה להילחם על שכר גבוה יותר.

התוצאה, מבחינת המנהלים, "שההכנסה שלהם מבוססת בעיקרון על תאוות בצע", היתה מתגמלת ביותר. מבחינת שאר האוכלוסייה, היא היתה מתסכלת. הזינוק האדיר בשכר המנהלים לא הוביל לצמיחה מהירה יותר, אבל כן תרם לכך שהרוב המכריע של העובדים האמריקאים לא נהנו מפירות הצמיחה: חלק ניכר מהפירות הללו הלכו להנהלה. כפי שפיקטי ניסח זאת בהזדמנות אחרת, ניתן להשוות את הסופר־מנהלים לנסיכים סעודים. כמוהם, "הם אינם מייצרים דבר מלבד עוד כסף לעצמם".

בראיון איתו פיקטי מדגיש שאף שהזינוק בנתח ההכנסה המגיע לכיסי המנהלים הוא "תופעה חשובה ביותר", הוא בכל זאת חושב שאת עיקר תשומת הלב יש למקד באי־שוויון בעושר, שהוא נרחב יותר, קיצוני יותר ועוד עלול להחמיר. תופעת הסופר־מנהלים היא בכל זאת התפתחות שבינתיים עדיין מוגבלת בעיקר למדינות דוברות האנגלית. בינתיים; בספר הוא מזהיר מפני תרחיש משולב שבו מצד אחד תופעת השכר האסטרונומי של הסופר־מנהלים תתפשט לשאר העולם, ומצד שני ימשיך הזינוק הנוכחי של העושר בצמרת. "אם שתי התופעות האלה יחברו יחד, העתיד יכול להביא איתו עולם חדש של אי־שוויון שיהיה קיצוני יותר מאי פעם".

יותר תחרות אינה הפתרון, ויזמות היא לא ערך עליון

פיקטי אינו היחיד, כמובן, שמאבחן שמשהו לא עובד בשיטה הקפיטליסטית. את אותה טענה משמיעים לעתים גם כלכלנים מהצד הימני של המפה, ואפילו תומכים נלהבים של השוק החופשי. למשל פרופ' לואיג'י זינגלס מאוניברסיטת שיקגו, שטען בראיון ל"כלכליסט" לפני שנתיים שאין לנו שוק חופשי אמיתי, אלא "קפיטליזם של מקורבים", שיטה מושחתת שבה "הממשלה הגדולה נמצאת במיטה עם העסקים הגדולים". כדי להביא שינוי, טוען זינגלס, עלינו "למצוא היכן השווקים מעוותים ולנסות לתקן את העיוותים האלה", או בעגת הכלכלנים, להפוך את השווקים ל"מושלמים" יותר. בזמן שחלף מאז, חזון התחרות החופשית של זינגלס רכש מעריץ נלהב: ראש הממשלה בנימין נתניהו.

אולי זינגלס צודק והפתרון הוא יותר תחרותיות, אנחנו שואלים עכשיו את פיקטי, והוא משיב: "המסר שלי שונה. נכון שלפעמים שווקים תחרותיים יותר יכולים לפתור בעיות. אבל את הבעיות שאני מדבר עליהן לא ניתן לפתור כך, באמצעות קפיטליזם מושלם יותר. גם אם היתה לנו תחרות מושלמת, כמו במודלים שכלכלנים אוהבים, עדיין היינו צריכים להתמודד עם העובדה שהתשואה על ההון נוטה להיות גדולה יותר מקצב הצמיחה".

ולזה אין קשר לכשלים בשוק?

"לא רק שזה לא כישלון של שיטת השוק החופשי, אלא שבמובן מסוים זה בדיוק ההפך: ככל שהשוק מושלם יותר, כך התשואה על ההון עולה מהר מהתוצר. הרי מה המטרה של שוקי הון מושלמים? לגרום לכך שאם יש לך הרבה עושר תרוויח תשואות ענקיות, ולא משנה מי אתה. בשוק מושלם, זה לא חשוב אם העושר נפל לידי יורש טיפש או דקדנטי, למשל. היורש הזה עדיין יקבל את התשואה הכי טובה שאפשר לקבל, כי מערכת התיווך הפיננסי תנתב את הכסף שלו ליעד הכי טוב, למשל לסטארט־אפ בסין שיכול להניב את התשואה הגבוהה ביותר. שוקי הון מושלמים יותר יכולים להיות שימושיים למגוון מטרות, אבל הם לא יכולים לשנות את הדינמיקה שאני מדבר עליה".

ובכל זאת, מה בנוגע לטענה שחלקים נרחבים מהכלכלה נתפסו בידי מגזרים לא יעילים שרק גובים "רנטה" מהציבור?

"כאן צריך לעשות הבחנה חשובה ביותר. כשאנשים מדברים על 'רנטה' בימינו הם חושבים על 'רנטה מונופוליסטית'. הם חושבים שאם קיימת רנטה זה בהכרח משום שיש כשל שוק או משום שמדובר במונופול, ושאם רק נכניס תחרות הרנטה תיעלם. אבל במובן המקורי שלה, 'רנטה' היא הקיצבה שאתה משלם לבעל הנכס, כמו למשל לבעל הדירה שלך, ואין לזה שום קשר לכוח מונופוליסטי. רנטה היא פשוט התשואה על ההון. וגם אם נחיה בעולם שבו קיימת תחרות מושלמת בין בעלי קרקעות ותחרות מושלמת בין בעלי ההון, עדיין תהיה תשואה על ההון. כי הון הוא דבר מועיל. בניינים, ציוד, רובוטים - אלה דברים שכדאי שיהיה לך כמה שיותר מהם, לא כמה שפחות. ככל שיש לך יותר הון, ככה תרוויח יותר. ותחרות מושלמת לא תשנה את זה".

ובכל זאת, אולי יש הצדקה לעושר הגדול? מה אם בעלי ההון הם לא יורשים ולא מנהלים, אלא אנשים כמו ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט (עוד גיבור של נתניהו), יזמים שההמצאות שלהם מועילות לאנושות?

"אני מסכים בהחלט שיזמים הם דבר טוב, ואנחנו צריכים יזמים. אבל במקביל אנחנו צריכים גם לוודא שחלוקת ההון לא נהפכת למטורפת לחלוטין".

הבעיה, מסביר פיקטי בספר, היא שיזמות, חדשנות ותרומה לאנושות עשויות להיות עניין רגעי, אבל להון שנצבר יש חיים משלו, והם יכולים להיות חיים ארוכים מאוד: "לאדם שהיו לו רעיונות טובים בגיל 40 לא יהיו בהכרח רעיונות טובים בגיל 90. ובכלל לא בטוח שיהיו לילדים שלו רעיונות טובים כלשהם. אבל העושר שלו נשאר, ולפעמים מכפיל את עצמו עשרות מונים". 

"ברגע שאתה עובר סף מסוים", הוא מוסיף כעת, "כלומר ברגע שאתה נעשה ממש עשיר, העושר שלך נוטה בממוצע לצמוח מהר מאוד, וזה לא חשוב אם אתה עובד או לא. ביל גייטס, למשל, הפסיק לעבוד בפועל לפני עשר שנים, והעושר שלו עדיין גדל במהירות.

"לנו בצרפת יש הדוגמה המפורסמת של ליליאן בטנקור. אביה יוג'ין שולר ייסד את לוריאל, חברת הקוסמטיקה המובילה בעולם. הוא היה יזם נהדר. הבעיה היחידה היא ששולר ייסד את לוריאל ב־1907 ומת ב־1950. הבת שלו לא עבדה יום אחד בחייה, אבל ההון שלה צומח באותו שיעור כמו זה של גייטס: בין 1990 ל־2013 ההון של בטנקור גדל מ־2 מיליארד דולר ל־25 מיליארד דולר, ואילו ההון של גייטס עלה מ־4 מיליארד דולר ל־50 מיליארד דולר.

"יש לכך מעט מאוד קשר ליזמות, זו פשוט תוצאה של גודל ההון. וכאמור, יכולות להיות לכך תוצאות מטרידות מאוד. כי אם העושר של אלה שנמצאים בצמרת צומח פי שלושה מהר יותר מהכלכלה, המשמעות היא שהעושר שמרוכז בידיהם יכול להגיע לנתח של 90% או אפילו 100% מתוך כלל ההון הלאומי, בלי שיישאר דבר למעמד הביניים, שלא לדבר על העניים''.

הפתרון בידינו. קצת אוטופי, ובכל זאת אפשרי

השם שפיקטי בחר לספרו, "Capital in the Twenty-First Century", הוא קריצה ברורה לאחד הספרים המפורסמים בהיסטוריה: "הקפיטל" של קרל מרקס, שפורסם לקראת סוף המאה ה־19. בספר ההוא בנה מרקס תיאוריה שלמה שמסבירה מדוע הצטברות ההון בידי מעטים, אי־שוויון קיצוני והידרדרותו של מעמד הביניים הנמוך אל הפרולטריון יביאו בהכרח לסופו של הקפיטליזם. זה לא קרה.

לדברי פיקטי, למרות הבחירה המודעת בשם הספר, יש מרחק גדול בינו לבין מרקס: "המסקנה העיקרית שלו היתה שהתשואה על ההון תלך ותרד עם הזמן, עד שתגיע לאפס. המסקנה שלי, לעומת זאת, היא שהתשואה על ההון לא בהכרח תיפול, והיא יכולה להישאר לנצח גבוהה משיעור הצמיחה, כלומר ההפך ממה שמרקס חשב". ולמה כל זה חשוב? הנקודה, מסביר פיקטי, היא שהקפיטליזם יכול להמשיך כך עד אין קץ.

פיקטי דוחה לא רק את הניתוח של מרקס, אלא גם את הפתרון הקומוניסטי: "אין לי שמץ של נוסטלגיה או חיבה לדיקטטורות הקומוניסטיות או לברית המועצות", הוא כותב, ושב ומדגיש ערכים של דמוקרטיה, גלובליזציה והסכמה בינלאומית. במילים אחרות, כמו אירופי טוב פיקטי מחויב לערכים הליברליים הקלאסיים, כמו גם לקפיטליזם, שהוא מבחינתו "תנאי לחירות האישית". אבל הוא מוסיף סייג שאותו היטיב לנסח לאחרונה: "הקפיטליזם והשווקים צריכים להיות משועבדים לדמוקרטיה, ולא להפך".

מכאן נובע החשש הגדול שלו: אי־השוויון עלול לערער את יסודות הדמוקרטיה. "אני חושב שבדמוקרטיה אנחנו מניחים שלאדם אחד יש קול אחד", אומר פיקטי. "לכל אדם אמורה להיות הזדמנות שווה להשפיע על התהליך הפוליטי. כמובן שתמיד קיים אי־שוויון מסוים ביכולת שלנו לעשות זאת, אבל צריכים להיות לו גבולות. צריך למשל שהעושר יחלחל בכל החברה. אם 90% מהעושר שייך לאליטה זעירה, קיימת סכנה רצינית שהתהליך הפוליטי פשוט ייתפס בידי אותה אליטה".

זהו, אם כן, התרחיש שפיקטי רוצה למנוע, ובראיון הוא מבקש להדגיש שיש ביכולתנו לשנות את התמונה. "אני רוצה להתעקש על כך שבניגוד למה שאני שומע פה ושם, אני לא רואה את העתיד באופן אפוקליפטי. אני חושב שיש מגוון תרחישים אפשריים, ושאנחנו יכולים להתארגן, להקים את המוסדות המתאימים, ולהביא לכך שהכל יהיה בסדר".

איך ניגשים לפתרון? איך מקטינים את הפער בין התשואה על ההון לקצב הצמיחה, בין העושר לכלכלה האמיתית? יש כלכלנים שהמסקנה שלהם מספרו של פיקטי היא שאנחנו צריכים למצוא דרכים להגביר את קצב הצמיחה. זו עשויה להיות מטרה ראויה בפני עצמה, אבל צמיחה מהירה יותר היא לא משהו שאפשר פשוט להחליט עליו, ובעולם המזדקן של ימינו גם אי אפשר לבנות עליו.

מה שכן אפשר לעשות, מסביר פיקטי, זה לטפל בצד של ההון, והדרך שבה פיקטי ממליץ לעשות זאת היא באמצעות הגדלת המסים. ההצעה שלו היא לא פחות ממהפכנית, וגם הוא מגדיר אותה "אוטופית". הבסיס שלה הוא ליצור מס מדורג על עושר, אחוזים ספורים שייגבו כל שנה מעל סף עושר מסוים, כדי למנוע הצטברות שלו (למשל 1% על יותר ממיליון יורו, 2% על יותר מ־5 מיליון וכן הלאה). והמס הזה צריך להיות מס עולמי. מדינות קטנות, כמו ישראל ולצורך העניין גם צרפת, הוא אומר, יכולות לפעול בעצמן, למשל באמצעות מס ירושה. אבל לבד זה לא קל. במציאות הגלובלית של המאה ה־21, שבה ההון נודד ממקום למקום, דרוש תיאום בינלאומי. בחזון מרחיק הלכת של פיקטי, לא רק שיוטל מס גלובלי, אלא שיוקם גם מנגנון מעקב בינלאומי על העושר ויינקטו סנקציות נגד מדינות שאינן משתפות פעולה.

האם זה יכול לקרות? באקלים הבינלאומי הנוכחי, ב"מירוץ לתחתית" שבו כל מדינה רק מורידה את שיעורי המס, ההצעה של פיקטי נשמעת תלושה מהמציאות. הוא מודע לזה כמובן, ויש לו גם תשובה מוכנה: "דברים קורים. גם מס הכנסה פרוגרסיבי נראה פעם דבר בדיוני". ובכל מקרה, מדינות גדולות כמו ארצות הברית יכולות להתחיל בתהליך לבדן. את ההצעה הזאת הוזמן פיקטי להציג בשבוע שעבר בבית הלבן, בפגישה עם מועצת היועצים של הנשיא אובמה ושר האוצר האמריקאי ג'ק לו.

לו אינו היחיד שרצה לשמוע מה יש לפיקטי לומר. במסגרת הביקור שלו בארצות הברית בשבוע שעבר פיקטי הופיע במכוני מחקר מובילים, הציג את המלצותיו באו"ם ובקרן המטבע העולמית וזכה לשמוע מעל הבמה מחמאות נלהבות לספרו מצד כלכלנים נודעים כמו קרוגמן ושטיגליץ.

פיקטי שמח כמובן על רוחות השינוי ועל העניין של הכלכלנים במחקר שלו ובאי־השוויון בכלל, "אבל בסופו של דבר", הוא אומר, "זו לא רק אחריות של הכלכלנים. זו גם האחריות של חוקרים אחרים במדעי החברה, של עיתונאים, וגם של האזרחים. זו אחריות של כולם: לא להשאיר את ענייני הכלכלה לכלכלנים. מדידה קפדנית של הכנסה ועושר ותשומת לב לעובדות הן עניין שנוגע לכולנו. אם אנחנו רוצים שיהיו לנו מוסדות טובים יותר ומדיניות ציבורית טובה יותר, כולנו צריכים לעסוק בשאלות האלה, ולא להשאיר אותן לקבוצה קטנה של מומחים לכאורה, שכמובן אינם באמת מומחים".

תוקן על ידי maxmen ב- 24/04/2014 08:52:40