קיום טעמי המצוות במקומן של המצוות ? (אפי' כולנו חכמים...)

כוונתך לדברי הרשב"ם, אבל מהמכילתא מבואר שאפי' במצוה דאורייתא ניתן להיפטר באופן זה.

הדוגמאות שהבאת (חוץ מספור יצ"מ) נלמדות מפסוק ולכן אינן ראיה, כי אחרי שנתלו בפסוק הן הלכה רגילה

אין כאן לימוד מפסוק אלא טעם המצוה ״למען תהיה תורת בפיך״ שלכן כאשר התכלית מתקיים פטורים מהמצוה. זה טיעון הגיוני לגמרי, השאלה מתי חל השינוי בהשקפה, והמצוות הפכו להיות קדושות לעצמן, התפילין הפכו להיות מליאי סודות ...

רק אעיר שבסוגיית סנהדרין כא יש מחלוקת תנאים לגבי דרישת טעמא דקרא כשהטעם מפורש בתורה. הרמב"ן מבין שיש שם שני תנאים (ר"י ור"ש), אבל לפי הרמב"ם יש שלושה (ת"ק הוא עוד דעה), והלכה כמותו. נמצא שגם כשהטעם מפורש בתורה לא דורשים אותו לפי הרמב"ם. אבל לרמב"ן כן דורשים בכה"ג (שהרי קי"ל כר"י).
וגם לרמב"ם מה שלא דורשים הוא מפני שדרישת הטעם יוצאת מתאימה לגדר המצווה עצמה ולכן אין משמעות לדרשה. נמצא שלכו"ע כשהטעם כתוב בתורה הוא בא ללמד משהו ולא רק לומר את הטעם. וצרף לכאן את דברי תוס' רא"ש ב"מ צ שכתב שכשהטעם ברור לגמרי אז כן דורשים אותו. ומכאן "למען תהיה תורת ה' בפיך" ו"אות" וכדומה אינם עניין לדיון על דרישת טעמא דקרא.
ועוד הערה לגבי הדוגמה מתפילין. מכיון שגם מי שעוסק בתורה לא פטור לגמרי מתפילין, שהרי בשעת ק"ש ותפילה הוא כן חייב, נמצאנו למדים שלא באמת דורשים טעמא דקרא, אלא אולי רק לפטור מהחלק הקיומי של המצווה (להיות עטור בתפילין כל היום) ולא מחלקה החיובי.

ציינתי אכן שיש קשר לסוגיא של דרשינן טעמא דקרא אלא שיש לדחות.

קודם כל, ראוי לציין, ששיטת ר' שמעון שדורשין טעמא דקרא היא מהפכה גמורה בתפיסת מצוות והלכות התורה, לשיטתו האדם אכן מסוגל לשער ולהחליט מדעתו את טעם ההלכה שאינו מפורש בתורה ולשנות את ההלכה עפ"י זה, זה סתירה ברורה לתפיסת "אין איתנו יודע עד מה" או כלשון המנ"ח במצוה תס"ד "הלא דרכי התורה הקדושה עמקו ורמו ואין ביד השכל האנושי להשיג כטיפה מן הים", לר"ש סברת האדם מכריעה בהלכות התורה ללא מעבר דרך דרכי הדרשות וכו'.

היום התפיסה השתנתה לגמרי, בינתיים עברו מכאן הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, הקבלה, ההשכלה והרפורמה, ומי שיעלה כיום אפשרות כזאת יחשב לרפורמי גמור, הפילוסופיה מחד גיסא העמידה את אפשרות הביטחון בטעם המשוער שלנו כבלתי אפשרי, הרי כ"כ טעמים שונים וסותרים אפשריים שלא ניתן להיות בטוח בכלום, מאידך הקבלה ערכה מיסטיפיקציה של התורה באופן שברורו לנו שאין בכח האדם להשיג וכו', וההשכלה והרפורמה יצרה את הטראומה של התאמת התורה לערכינו וכו', כך שא' מחכמי דורנו בספרו מנחת אשר פ' חוקת אינו מסוגל להבין איך יתכן כזאת לקבוע את טעם ההלכה מדעתינו.

 כמובן, שעבור אלה הרואים ברשב"י את מחבר ס' הזוהר, רק הוא היה מסוגל לכך משום שזכה להשיג את הסוד הפנימי של התורה, וכמובא מדברי הגר"א "וכל זמן שאינו מבין הסוד אפי' הפשט אינו ברור בידו".

אלא, שמעיון בטעמי ההלכות של רשב"י, לא נמצא שום סוד, ואדרבה רבים מההלכות הופכים להיות סוג של גזירה כמו הדין בפרה אדומה שאין מוליכין שני פרות או שאיןעושין עיר הנדחת בספר שמא יחריבו נכרים את א"י, לא רק שאין כאן סוד אלא יש כאן דמיסטיפיקציה גמורה של דיני התורה, שאינה מתאימה כלל למחבר ס' הזוהר.

נשאר לעמוד רק על שיטת ר"י או ת"ק (להקנאת סופרים), האם הם חולקים בעיקר היסוד או לא, ואכ"מ.
 

עכשיו, בנוגע לקשר שיש או לא בין המכילתא שהבאתי לדרישת טעמא דקרא:

אם נאמר שיש קשר, תובן השמטת הרמב"ם את דין המכילתא, לפי הקנאת סופרים שהרמב"ם פסק כת"ק שאין דורשין כלל אפי' כשהטעם מפורש, א"כ יתכן שהוא סובר שהמכילתא כר"י ואין הלכה כמותו, ובשיטת השו"ע לא עיינתי כעת כמי הוא פוסק (עי' בב"י אבה"ע סי' ט"ז) ואם הוא לשיטתו בזה.

אלא שיש חילוק גדול בין דברי המכילתא להנידון של טעמא דקרא, הרי פשוט שהזעזוע של הנצי"ב מפני האפשרות של ביטול המצוה אינו זעזוע מפני שיטתו של ר"י, כי שם זה שאלה של הגדרת המצוה מהו הדבר האסור וכו', כאן זה קיום תכלית המצוה במקום מעשה המצוה, באופן שחיוב המצוה אינה שוה לכולם, כך שגם אם דורשים הטעם כשהוא מפורש בתורה זה רק להגדרת הדין ולא לפטור מהמצוה את מי שמקיימה באופן אחר, ניתן אמנם להתעקש ולהגדיר גם כאן את המצוה באופן שלא יהא כאן ביטול וכמו שהבאתי לעיל במצוה ללמד תורה לבן, וצ"ע כעת.

בנוגע לפסק השו"ע שעשה חילוק בין ק"ש ותפילה לשאר היום, לכאורה טעות היא בידך, זו הרי שיטת הר"י בברכות שכתב להדיא "שאעפ"י שהחיוב כל היום פוטר למי שעוסק בתורה" הרי שיש כאן פטור מהחיוב דאורייתא, ואמנם צ"ב לפי"ז סברתו לגבי שעת ק"ש ותפילה "צריך לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה", איני יודע אם זהו דין דרבנן או שהוא סובר שיש צווי דינים במצות תפילין, עכ"פ ברור שלשיטתו יש פטור גמור מהחיוב משום שעסק התורה הוא במקום תפילין.

  

ספקן, דבריך אכן מבטאים את ההבנה המקובלת במחלוקת ר"י ור"ש, אבל אנוכי לא כן עמדי. אתה טוען שלא דרשינן טעמא דקרא בגלל שאיננו יכולים לדעת בוודאות מהו הטעם הנכון.
ניטול כדוגמה פסול נשים לעדות. ובוא נניח שר"ש היה מעלה את האפשרות שזה בגלל שהן לא משכילות ולא מעורבות בחיי המסחר ובשוק (רק לשם הדוגמה). אז כיום שהן כן משכילות ומעורבות היה מקום להכשיר אותן. כעת באים המתנגדים ואומרים אבל אולי הן פסולות מטעם שונה? מניין אתה יכול לדעת שזה אכן טעם הפסול? כאן יש לשים לב לשתי נקודות חשובות:
1. ספציפית לכאן: הפסול של נשים הוא תוצאה של דרשה (בעייתית), והוא לא כתוב בפירוש בתורה. לכן סביר שהיתה מעורבת כאן תפיסה של חכמים ולא דעת עליון גרידא.
2. גם אם נניח שהדין הזה ירד מהשמים, עדיין עומדות בפנינו שתי אפשרויות: א. הטעם הוא חוסר ההשכלה ומעורבות. ב. יש טעם עלום אחר כלשהו. כעת השאלה גם אם אינך בטוח שהטעם הוא חוסר השכלה, אזי אתה לפחות בספק. מדוע עדיפה האפשרות ההיפותטית שיש טעם עלום אחר על פני טעם שנשמע סביר וידוע לנו? הרי אין ספק מוציא מידי ודאי. וכי אתה בטוח שיש טעם עלום? למה מי שמציע טעם הגיוני עליו חובת הראיה? למה אתה לא שואל על בעלי גישת הטעם העלום כיצד הם יכולים להיות בטוחים שיש טעם עלום, ומעלה את השאלה דווקא למי שמעלה טעם הגיוני?
ועוד, יש לזכור שאם תפסול נשים כשהאמת היא שיש להכשיר אותן, אתה מיקל ולא מחמיר (אתה משאיר ממון ביד גזלן וכדומה). לשון אחר: אין כאן צעד שהוא "על בטוח", ללא מחירים. כל החלטה יש בצדה מחיר, ולכן לדעתי יש ללכת בתר הטעם הסביר, ומי שטוען שיש טעמים אחרים חובת הראיה עליו.
וכל זה על מקרים שבהם הטעם הוא תוצאה של ההיגיון שלנו. כאשר יש טעם שכתוב בתורה, הבעייתיות גוברת שבעתיים.
ומכאן שלא סביר שזהו ההסבר בשיטה שלא דורשת טעמא דקרא.

תוקן על ידי mdabraham ב- 13/04/2014 13:40:02

בעל
מה הקשר לנידון שם ?

ואילו לר' שמעון, העוסק בתורה פטור מקריאת שמע.
ירושלמי ברכות פרק א הלכה ב:

שם זה מדין העוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא שבדרך כלל העוסק בתורה אינו פטור ממצוה שא"א לעשותה ע"י אחירים, אלא שכיון שזה שינון וזה שינון אז יש את הפטור.

ועי' בביאור הגר"א שביאר גם את המכילתא באופן הזה לגבי תפילין, שכיון שהתפילין הם גם שינון כדמוכח מהפסוק למען וכו' אז לכן יש דין העוסק במצוה גם כאן כמו בק"ש, פלפול נאה לפשטן כמו הגר"א, אלא שלדבריו הפטור הוא רק בשעת העסק בלבד כהמרדכי, ואין כאן חידוש של קיום הטעם במקום המצוה, זה מסביר את הנהגת הגר"א ללבוש תפילין כל היום בשעת לימוד, שהיא אבסורדית לגמרי לדברי המכילתא, אלא שאין זה פשט דברי המכילתא.