הקדמה שיטת בעל השאילתות שיטת רש"י שיטת התוספות פסק ההלכה הקדמה בסוגייתנו נאמר שהאיסור לשנוא אדם מישראל הוא רק באדם שלא חטא, אולם אדם חוטא
מותר לשנאתו, ורב נחמן בר יצחק מוסיף שאף מצווה לשנאתו. אם מדובר בישראל שהעידו
עליו שני עדים כשרים בבית דין שחטא - כל ישראל מצווים לשנאתו, ואם לא העידו עליו
בבית דין, רק מי שראהו בעצמו שחטא מצווה לשנאתו. בגמרא כאן לא בוארו גדרי ההיתר
והמצווה לשנוא ישראל חוטא, באיזו שנאה מדובר, וכן האם מדובר באדם שהוכיחו אותו על
חטאיו. כפי שיובא להלן נחלקו בזה הראשונים. בהקשר לכך יש לברר מה המשמעות של
ההיתר לשנוא רשע שמובא בסוגייתנו, האם המשמעות היא שבישראל חוטא כלל לא נאמר
הלאו של 'לא תשנא את אחיך בלבבך', או שמא גדרי האיסור שונים, אך גם בו שייך לאו זה. מקום נוסף שהגמרא עוסקת בו באיסור 'לא תשנא את אחיך' הוא בגמרא במסכת ערכין (דף
ט"ז ע"ב), שם מובא: "תנו רבנן: 'לא תשנא את אחיך בלבבך' - יכול לא יכנו, לא יסטרנו, ולא
יקללנו? ת"ל: 'בלבבך', שנאה שבלב הכתוב מדבר". בפירוש גמרא זו נחלקו הראשונים, וכפי
שיבואר ישנם הבדלים להלכה בין הפירושים השונים. שיטת בעל השאילתות בעל השאילתות (פרשת וישב, שאילתא כ"ז) פוסק על פי המבואר בסוגייתנו שאין איסור
לשנוא חוטא, אף אם רק הוא ראה אותו עובר עבירה, ומותר אף להכותו. בדבריו לא מוזכר
חילוק בין אם הוכיח כבר את החוטא או לא, וכן אין הגבלה על סוג השנאה שמותר ומצווה
לשנוא את החוטא. את הגמרא במסכת ערכין שהובאה לעיל מפרש בעל השאילתות שהיא מכוונת לאיסור
שנאה לישראל כשר, והחידוש שמובא שם הוא שלא זו בלבד ששנאה שמביאה לידי מעשה
של הכאה וקללה וכדומה אסורה, אלא אף שנאה בלב בלבד אסורה. מסתבר שלפי שיטת בעל השאילתות הפסוק 'לא תשנא את אחיך' עוסק רק בישראל כשר,
אך בישראל שחטא לא נאמר כלל איסור זה ולכן בכך שחטא האדם הרי הוא הוציא את עצמו
מכלל אותם שאנו מוזהרים על שנאתם ומותר מיד לשנאתו. על כן לשיטתו הגמרא במסכת
ערכין שמפרשת את האיסור של 'לא תשנא את אחיך בלבבך' על כורחנו עוסקת בישראל
כשר, שהרי על ישראל חוטא לא נאמר כלל איסור זה. שיטת רש"י רש"י במסכת ערכין (ד"ה לא יכנו) מפרש את דברי הגמרא שם "יכול לא יכנו, לא יסטרנו,
ולא יקללנו?" שהכוונה להכאה "על דבר תוכחה", דהיינו שמדובר בישראל שחטא, ומחדשת
הגמרא שעל אף הפסוק 'לא תשנא את אחיך' מותר להכותו ולקללו כדי להוכיחו. על פי זה
מהמשך הגמרא " 'בלבבך' - שנאה שבלב הכתוב מדבר" עולה שגם חוטא שמצווה להוכיחו
ואף להכותו, אין לשנאתו. לפירוש זה ביאור הפסוק הוא כי אף שמותר להכות את החוטא
כדי להוכיחו, מכל מקום עדיין אין לשנאתו בלב ולכן נאמר בפסוק 'לא תשנא את
אחיך בלבבך'. כשיטה זו כותב גם בעל קרבן אהרון בפירושו לתורת כהנים (קדושים ד', ח')
שרק הכאה ללא שנאה שבלב מותרת לאדם החוטא. אמנם יש להקשות על שיטתם מהמבואר בסוגייתנו שמותר לשנוא את החוטא, ומשמע אף
שנאה בלב. הנצי"ב (בפירושו העמק שאלה לשאילתות, שם) מיישב שסוגייתנו עוסקת
באדם חוטא שכבר הוכיחוהו ולא קיבל את התוכחה, שאז מותר לשנאתו אף בלב, אך
הסוגיה במסכת ערכין עוסקת במצוות ההוכחה וכל עוד לא הוכיח את החוטא אין לשנאתו
בלב. דין זה שאסור לשנוא את החוטא בלב כל עוד לא הוכיחו אינו מפורש בגמרא, אולם
נראה כי ניתן ללמוד זאת מפשט הפסוק 'לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את
עמיתך', דהיינו שאין לשנוא את החוטא אלא להוכיחו, אולם לאחר שכבר הוכיחו מותר ואף
מצווה לשנאתו. לשיטה זו יוצא שהפסוק 'לא תשנא את אחיך' עוסק גם בישראל חוטא בניגוד לדעת בעל
השאילתות שהובאה לעיל, אלא שאם הוכיח את החוטא והלה אינו מקבל את התוכחה מותר
לשנאתו. נראה כי ניתן ליישב באופן נוסף את שיטת רש"י בדומה לדעת התוספות שתובא ותתבאר
להלן, שגם ההיתר לשנוא את החוטא שמובא בסוגייתנו אין הכוונה לשנאה גמורה, וניתן
ליישב את הסוגיות שהשנאה האסורה לחוטא האמורה במסכת ערכין הכוונה לשנאה גמורה,
וההיתר המובא בסוגייתנו לשנוא את החוטא זוהי שנאה שאינה גמורה. שיטת התוספות כאמור, מסקנת סוגייתנו היא כי מצווה לשנוא את החוטאים. הגמרא מוכיחה שיש היתר
לשנוא אדם מישראל מהאמור בפסוק לגבי מצוות פריקה וטעינה 'חמור שונאך' - משמע שיש
מציאות שבה מותר לשנוא ישראל. התוספות (ד"ה שראה בו) מקשים על כך מהאמור
במסכת בבא מציעא שמצווה להקדים לטעון את חמורו של השונא על פני פריקתו של חמור
אוהבו, והנימוק לכך הוא כדי לכוף את ייצרו. על פי המבואר בסוגייתנו הפסוק עוסק בישראל
רשע שמותר לשנאתו, ומכך שצריך לכוף את ייצרו משמע שאין מצווה לשנוא את הרשע.
התוספות מתרצים ש"כיון שהוא שונאו, גם חבירו שונא אותו, דכתיב 'כמים הפנים לפנים כן
לב האדם לאדם', ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה". מכך משמע, שלשיטתם השנאה
לחוטא שאנו מצווים בה אינה "שנאה גמורה", ולכן יש לסייע לחוטא בטעינת חמורו כדי שלא
יבואו לידי שנאה גמורה. גם לשיטתם יוצא שהאזהרה "לא תשנא את אחיך" נאמרה גם לגבי
ישראל חוטא, אלא שאף על פי כן מותר לשנאתו שנאה שאינה גמורה. נראה לפרש את דבריהם על פי דברי הגרש"ז בספרו תניא (פרק ל"ב), שבעוברי עבירה
מצווה לשנוא את הרע שבהם, אך יש לאהוב אותם מצד הטוב הגנוז בהם ושנאה גמורה
האסורה אף לחוטא היא שנאה שאינה מבדילה בין החלק הטוב שבו לחלק הרע. הסבר זה
בדעת התוספות מובא גם בספר תורת המועדים לגר"ש גורן (עמוד 47) בשם מרן הרב
קוק זצ"ל. אמנם מדברי הריטב"א (מובא בשיטה מקובצת למסכת פסחים ל"ג ע"א) נראה כי הוא
מסביר את תירוץ התוספות שאף שמותר לשנוא את החוטא, מכל מקום אין להראות את
השנאה בגלוי כדי לא לבוא לידי קטטה ומריבה. פסק ההלכה מדברי הרמב"ם (בהלכות רוצח) והשולחן ערוך עולה שההיתר לשנוא הוא רק עובר עבירה
שהתרו בו ולא קיבל את התוכחה, דהיינו כשיטת רש"י ושלא כשיטת בעל השאילתות. החפץ חיים מביא בסוף ספרו אהבת חסד קונטרס "מרגניתא טבא", שבו הנהגות קדושות
מהצדיק מוהר"ר יהונתן מעיר לובטש, ושם בסעיף י"ז הוא כותב: "ולהזהר מלאו דלא
תשנא, ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"מ מלובלין לשנאותו כל זמן שלא הוכיחו, ואין
בדור הזה מי שיודע להוכיח. שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל, וטבעו הרע גרם לו, כמו
שאמרו ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, וכל שכן שאסור לקללו, רק [=אלא] יבקש
רחמים עליו שיעזרהו ה' על תשובה שלמה". נספח - פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך כל השונא אחד מישראל בלבו, עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תשנא את אחיך
בלבבך'... (רמב"ם דעות ו', ה') השונא שנאמר בתורה, לא מאומות העולם הוא אלא מישראל. והיאך יהיה לישראל שונא
מישראל, והכתוב אומר 'לא תשנא את אחיך בלבבך'? אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו
שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה וישוב
מרשעו... (רמב"ם רוצח ושמירת נפש י"ג, י"ד; חושן משפט רע"ב, י"א) | 
