המנהג מוזכר לראשונה בספר "אמרי פנחס" ושם מדובר על ניקוב החלות כעין מצות, זכר לפסח שני. בשלב מסויים באו המנקדים והוסיפו גיוון - להטביע צורת מפתח על החלות. אבל בימינו זה הגיע לחלה בצורת מפתח.
יש שמצאו לזה הקבלה בנצרות באפיית חלות בצורת מפתח (המזכירה צלב), גם בתקופה זו - חג הפסחא אצלם. הדבר גורם לזעזוע אצל הנוהגים כך מימים ימימה. מסתבר שגם אם הדבר מזכיר סממנים נוצריים, אין בזה משום "בחוקותיהם", כי פשט המנהג בישראל, ואדרבה חלת שליסל הפך להיות מושג יהודי לכל דבר, אבל תימה גדולה על המפיצים בכל אתר ואתר "חלת מפתח - סגולה לעשירות" כאשר לא מיניה ולא מקצתיה.
לכן יש להדגיש מספר דברים:
א. מנהג זה לא היה ברוב הקהילות. בקהילות הספרדים אין לו זכר, וגם בקהילות האשכנזים, ברוב המקומות ברוסיה ופולין לא שמעו על מנהג זה כלל (כך כתב החוקר התורני המפורסם, הרב מונדשיין זצ"ל).
מי שאבותיו הק' נהגו לעשות חלה בצורת מפתח - מוזמן להמשיך במנהגו ואין בו שום פסול.
ב. ספרי החסידות שהם המקור למנהג, מדברים כולם על ניקוב החלות, או לכל היותר ניקוב החלות בצורת מפתח. אבל "חלה בצורת מפתח" מאן דכר שמיה. מי שאכן רוצה לקיים את המנהג המקורי, אז המנהג כיום אינו המנהג המקורי.
ג. אין שום איזכור בספרי החסידות שמדובר ב"סגולה לעשירות". לא מיניה ולא מקצתיה. כולם כאחד מדברים על רמזים. "לרמז שה' יפתח לנו שערי פרנסה", או רמזים אחרים - לרמז שאנו צריכים לפתוח שערי הקדושה ע"י עבודתנו, לרמז שפסח הוא מפתח התעוררות לכל השנה, לרמז שהחמץ היה סגור בפסח ועתה נפתח, לרמז שבפסח נמסר לנו מפתח הפרנסה.
יש איזכור של המילה 'פרנסה' אבל אין שמץ סגולה.
לכן מי שרואה חובה לעצמו להפיץ לכל חבריו וידידיו את הסגולה הנפלאה לעשירות, שידע שמדובר בשקר מוחלט; זה לא המנהג המקורי, וגם לא סגולה.
