ואם יתברר שלא היה

בהכללה גסה ניתן לומר כי המסנגרים הרציניים יותר על הדת, כאן בפורום ובכלל, מודים באופן כזה או אחר, כי מדובר לכל היותר בסבירות גבוהה, המספיקה להכריע לטובת הדת.

אשריך וטוב לך.

יתכן
שכחת שניתן גם לפתוח אשכול על "ואם יתברר שהיה", כך שטענת האשכול חסרת ערך לחלוטין.

ענינים פסיכולוגיים לכאורה שייכים למקצוע הפסיכולוגיה.
מן הסתם כל אחד מקבל/יקבל את זאת אחרת, בהתאם לאופי נפשו ההיסטוריה האישית שלו ושאר כל הנתונים המשפיעים על זה, בנוסף לבחירתו איך לקבל את זה למאמיני הבחירה. ומן הסתם ניתן לעשות על זה מחקר בהתבסס על סיפורים של אלה שעברו דברים כאלה, ומן הסתם כבר נעשה מחקר כזה.

אותו דיון קיים אצל כל מי שהחליט בשלב מאוחר או מוקדם בחייו שאמונתו היתה מוטעית, מבעלי תשובה עד לממירי דת מכל הסוגים עד לכופרים.

ניתן להעלות סברא כי הכפירה הוא הקלה שבכולם, מאחר וגם מבחינת הכפירה הגמורה זה לא שבאמת חי בטעות, כי זה שעשה ונהנה מהדמיון זה נכון בדיוק כמו כל הנאה אחרת או כל תיאוריה אחרת. משא"כ מי שמגיע לאיזה אמונה שהוא משוכנע שחייו הקודמים היו חסרון נורא.

יתכן, ספר לנו אתה מנסיון אישי כשהתברר לך שלא היה, איך הרגשת?

בנוגע לתחושת משבר האמונה, אין ספק שרגע הגילוי של "השמיים ריקים" הוא רגע של קריסת הארץ מתחת לרגלי המגלה זאת, זה תחושת "חרב עלי עולמי", אבל מאידך ברגע שאחריו מופיע לפתע הגילוי של "הארץ מלאה" שפותח שער לחיי חרות מלאים ועתירי חוויות, כך שהרגשות מאוד מעורבים, מ"מ אי"ז מומלץ כ"כ עבור מי שחלונות ההזדמנויות של הארץ המלאה כבר נסגרו בפניו לנצח באשמתם הלא אחראית של הוריו והחברה שבה הוא גדל, לא אחראית משום מצב התינוק שנשבה של אלה, שעשו הכל בתום לב ובכוונה טובה, הגילוי הזה במצב כזה הוא כאב ללא נחמה משום שאין כבר את הכותל לבכות לפניו ולא את נחמת הכל לטובה הכ"כ תמימה של המאמין, כאן צריכים כבר את תורת אלבר קאמי וחביריו האקזיסטנזיאליסטים על מנת לסבול את הקיום האבסורדי של החיים, (אם כי לשיטתם כל אדם זקוק לכך, ואכה"מ).

פרידריך ניטשה - הפילוסוף הנחרץ

''האיש המשוגע, – האם לא שמעתם על המשוגע ההוא, שבוקר נהיר אחר הדליק פנס, רץ אל השוק וצעק בלי הרף:

''אני מחפש את אלוהים! אני מחפש את אלוהים''

מאחר שבאותה שעה דווקא נאספו שם רבים מהללו שאינם מאמינים באלוהים, עורר האיש צחוק גדול.

האם הלך לאיבוד שאל אחר מהם.

ואולי תעה בדרך כילד? שאל אחר.

ואולי הוא מתחבא מפחד מפנינו?

אולי עלה על סיפונה של אונייה? היגר?

- כך צעקו וצחקו כולם יחד בערבוביה. המשוגע קפץ והתערב ביניהם ונקב אותם במבטיו, ''היכן נעלם אלוהים'' קרא, ''אני אגיד לכם היכן.

הרגנו אותו – אתם ואני!

כולנו רוצחיו אבל איך עשינו זאת ? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו?
מי נתן לנו את הספוג למחות בו את האופק מקצה ועד קצה? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה ?
לאן היא נעה עכשיו ? לאן נעים אנו? הלאה מן הממשיות כולן ? אין אנו צונחים מטה מטה ? ואחורה והצידה ולפנים – לכל עבר ?
היש עדיין למעלה ולמטה? האין אנו תועים כבתוהו אינסופי? האין החלל הריק נושף עלינו?
האם לא נהיה קר יותר ? האין יורד הלילה כל הזמן ? עוד ועוד לילה ? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים ?
האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים ? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי?

- גם אלים נרקבים! ואלוהים מת !
מת ולא יחיה עוד !
ואנחנו הרגנו אותו !
במה נתנחם, רוצחים בני רוצחים שכמונו ?
הקדוש והאדיר מכל מה שהיה בעולם עד כה שתת דם למוות תחתסכינינו – מי ימחה את הדם הזה מעלינו ?
היכן המים שיטהרונו ?
אילו טקסי כפרה, אילו משחקים קדושים יהיה עלינו להמציא ?
האין גודל המעשה הזה גדול לנו מידי ?
האין אנו עצמנו חייבים להיות לאלים, ולו כדי להראות ראויים לו ?
מדוע עוד לא נעשה מעשה גדול מזה – וכל מי שייוולד אחרינו יהיה שייך, מכוח המעשה הזה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שהיתה עד כה !''
כאן השתתק האיש המשוגע ושב והתבונן במאזיניו: גם הם שתקו והסתכלו בו תוהים ובוהים.
לבסוף השליך את פנסו ארצה, והפנס התנפץ לרסיסים וכבה. ואז אמר:
''הקדמתי לבוא, עוד לא בא זמני.
המאורע הכביר הזה עודנו בדרך, נודד – בני-האדם עדיין לא שמעו את שמעו.
הברק והרעם צריכים זמן, אור הכוכבים צריך זמן, מעשים, אף לאחר שנעשו,
צריכים זמן כדי להיראות ולהישמע.
המעשה הזה עודנו רחוק מהם יותר מן הרחוקים שבכוכבים – ואף-על-פי-כן הלוא עשוהו !'' -

ועוד מספרים, שבאותו יום עצמו התפרץ האיש המשוגע לכנסיות אחדות והתחיל מתפלל בהן את תפילת האשכבה לאלוהים. וכאשר הוציאוהו החוצה ותבעו ממנו הסברים, לא היה בפיו אלא מענה אחד שוב ושוב:

''הרי הכנסיות האלה, מה הן עכשיו עוד אם לא קבריו ומצבותיו של אלוהים ?''

ייתכן

קודם כל ברוך השב! התגעגעתי לאשכולותיך.

את השאלה הפעם לא כל כך הבנתי. למעשה, זיהיתי לפחות שתים. מה יקרה אם המאמין הדתי טועה, כלומר מה יקרה לו לאחר המוות. על זה ענו שאם אין שם כלום, אין מי שיתחרט על חייו, כפי שכתב ירוחם בבדיחה המוצלחת שלו (נדמה לי שזו הפעם הראשונה שלא הכרתי בדיחה משלו! זה לא דרויאנוב! אמנם אני נהנה גם מבדיחותיו האחרות).

שאלה נוספת היא לגבי היכולת שלנו להכיר בטעויות יסודיות, כמו האפשרות שהלכנו כל חיינו אחרי ההבל. האם אדם דתי באמת מסוגל לשאול את עצמו: מה יהיה אם כל הדת שלי מוטעית? האם אין זה דומה למה שמייחסים לחילוני העקשן, שאינו מוכן להקשיב לקול המשכנעים הדתיים כיון שאז יודע שחי בטעות עד עכשו?

וכלשונך: