'ילדי הבמה' מעלות וחסרונות.

א. עצם החשיפה למוסיקה (בלחנים כ"כ נכונים, כ"כ טהורים) לאורך זמן, הייתי אף מגדיר זאת במידה מסויימת כשהייה בים מוסיקלי, מעצבת את נפשו הרכה של הילד, ומעניקה לה רבות בשלל תחומי החיים, החל מהסרת מועקות נפשיות שונות (דבר שהוכח כיום מבחינה מדעית ונעשה בו שימוש בפסיכותרפיה) וכלה בתחום הלימודי. אם מדובר בלימוד התורה, ודאי שחוש הנגינה תורם לו רבות. לא בכדי תוארה התורה כ'שירה' – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל".

ב. השהייה כמו גם השחייה בים המוסיקה מפתחת במידה רבה את החוש המוסיקלי, ומכוונת את מיתרי הכינור הפנימי. הכְוונה זו הנעשית בנפש הילד בעודו שתיל רך, יוצרת חריש עמוק בנפש, ותיתן את אותותיה לכשיתבגר. זאת מלבד פיתוח קול הילד ולמידה של שירה נכונה – אם-כי פיתוח קול זה יפה לשעתו, לשנות הילדות המוקדמות, אולם מסופקני מהי מידת ההשפעה שיש לו על קולו של הילד כבוגר.

ג. החשיפה לקהל אוהדים תורמת רבות ופועלת גדולות ונצורות בתחום הביטחון העצמי של הילד. הדבר משפר לבלי הכר את הדימוי העצמי שלו, ופעמים שמסייע אף לבעיות גמגום וכיו"ב. כשילד זוכה להצלחה מסחררת [שימו לב, הדבר יכול להביא לסחרור. על-כך בהמשך] בתחום אחד, ובענייננו: בתחום המוסיקה, הדבר יוצר אצלו מוטיבציה אדירה, השראה ואנרגיה, להשקיע בתחומים אחרים, כלמידה ועוד.

כמובן שהדבר תלוי בכך שהילד אכן הופך לאהוד הקהל; אם ההיפך מזה הוא שקורה, והילד נדחה לשולי המקהלה, הדבר יכול לפעמים רק להזיק ולדרדר את הביטחון העצמי שלו. אם-כי פעמים רבות אהדת המשפחה והסביבה הקרובה יכולה בהחלט לחפות על חוסר קריאות הביניים וצעקות (על גבול הזעקות) מצידו של הקהל.

א. כנ"ל. במידה והילד נדחה לשולי המקהלה, הדבר יכול להוריד את 'שוויו' בעיני עצמו, להאפיל על הצלחות אחרות שיש לו בתחומים אחרים, ולהביא לחוסר רצון וחשק להשקיע בתחומי החיים האחרים, דבר שיבא לידי ביטוי בדרדור ההישגים הקיימים.

הרגשת ה'דחייה' הזו אצל הילד יכולה לבא מכמה סיבות: מצד הקהל – כשהוא רואה בכל קונצרט את חבריו זוכים למחיאות כפיים סוערות, קריאות עידוד רמות [מישהו אמר "מקס"?], ואילו הוא נשכח מאחורי הצללים. מצד ירחמיאל – כשהוא רואה את ירחמיאל מעניק קטעי סולו לפרחים משמאל ומימין, ואילו הוא נותר (בצדק, או פעמים אף שלא בצדק) יחד עם אנשי הדממה. ועוד.

ב. חשיפת הילד להערצת יתר עלולה להביאו לסחרור לא בריא במיוחד, שייתן את אותותיו הן בהיבט האישיותי – כשהוא יסתובב יום וליל מנופח באגוצנטריות ומרוכז רק בעצמו, תוך שהוא שוכח כליל שהוא מוקף בבני משפחה או גרוע מכך - בחברי כיתה שלא יקבלו זאת כ"כ בהבנה, והן בהיבט היהודי, דתי [כשזה מתייחס יותר להערצה לה הוא זוכה ממעריצות כאלה ואחרות...] – כשהדבר עלול להביאו למחוזות לא כ"כ מומלצים. וד"ל. [אם-כי זה האחרון תלוי בעיקר בגילו של הילד, ואמנם אין מקום לחשוש לכך בגיל צעיר במיוחד].

ג. אם הילד אינו מודע לאיזון הנכון שבין הפן המוסיקלי בחיים ובין הפן העיקרי יותר, כלמידה, יחסי בין אדם לחבירו, עיצוב האישיות ועוד, הוא עלול למצא את עצמו מזניח את התחומים החשובים הללו. [אם-כי ייאמר לשבחו של ירחמיאל שאכן ניכר כי הוא משקיע מאמץ בטיפוח ופיתוח תחומי החיים החשובים יותר, כהבעת רצינות בלימודים ועיצוב ובניית האישיות. דומני, אגב, שהוא היחיד בתחומו המשקיע בכך רבות. אשמח לשמוע שאני טועה].

אתה לא יודע עד כמה אתה צודק!!באחת הפעמים שירחמיאל התראיין הוא אמר שהוא גם מסתכל על הפן הרוחני-בכלל הכל אצל ירחמיאל מתקשר לרוחניות!!אני זוכרת שפעם העירו לו שיש תמיד 3 או 4 ילדים שהם סולניים ראשיים ואיתם הוא הולך!!ושאלו אותו-הילדים האחרים לא מקנאים במספר הסולויים שהם מקבלים(כמו שאול עודד קריטי-שקיבלו המון סולויים!!והוא ענה:"אני תמיד מדבר עם הילדים שכישרון זה מתנה משמיים!!

ועוד הפעם אחת הוא אמר-שהוא מלמד את הילדים שאם הם כבר עושים משהו(כמו עזרה בבית-מצוות)אז שכבר יעשו את זה בשמחה!!

וחוץ מזה גם ארי גולדוואג דיבר בראיון שלו על זה שירחמיאל תמיד הכניס להם אידישקייט!!.................וחוץ מזה אני מסכימה מאד עם מה שאמרת!!יישר כח!!

אבהיר, כי בעוד שביחס לשני החסרונות הראשונים הרי שבהכְוונה נכונה של ההורים ניתן לעמעמם ולצמצמם, הרי שחיסרון זה השלישי [בפרט אם מדובר בתחום הלימודי] תלוי לדעתי במקהלה אליה משתייך הילד. אם אכן מדובר במקהלה קטנה ובלתי מוכרת כל-כך, כשהתחושה שמקבל הילד היא שפיתוח הקול (והכל...) הם אגביים לתחומי החיים החשובים יותר, אכן ניתן למנוע הזנחה כל שהיא באותם התחומים. אולם כשמדובר במקהלה בעל שם עולמי, כמקהלתינו האהודה, המלווה בכל-כך הרבה 'שואו' ורעש סביב אלבומי ההאזנה והצפיה, קשה לי לראות איך ניתן להעניק לילד תחושה כי עם כל ההקלטות וההופעות הרי שבסוף היום חשוב יותר להשקיע בלימודים, למשל.

אם-כי ייתכן מאד שלעיתים קרובות הילדים עצמם (בפרט בגילים צעירים יותר) אינם מודעים כ"כ לשם העולמי שיש להם ולכך שהם מואזנים ונצפים ברחבי הגלובוס. אני אישית יצא לי לשמוע זאת מאחד מילדי המקהלה, כי רק לאחר התבגרותו ויציאתו מהמקהלה הוא פתאום קלט עד כמה הוא נעשה מפורסם.

לאור האמור לעיל, דומני שהתשובה לכך תלויה במידה רבה (כמעט טוטאלית) בכל ילד לגופו. אם הילד אכן ניחן בחוש מוסיקלי [כמו גם בקול ערב. חבל שירחמיאל ייאלץ שלא לקבלו מטעמי קול עורב], הוא בעל נתונים המבטיחים לו הצלחה [ומסירים או מגמדים את סיכויי הכישלון והתוצאות שעלולות לבא בעקבותיה], והחשוב מכל: הוא עצמו רוצה ומשתוקק להשתתף במקהלה, ונדמה לנו ההורים כי ההשתתפות במקהלה אכן יכולה רק להצעיד אותו ולהזניקו מעלה מעלה, איני רואה בכך כל טעם לפגם, ואדרבא.

כמובן שכניסתו למקהלה תלווה על ידינו ההורים בהכְוונה נכונה, ומשך השנים שלו במקהלה ילוו על ידינו ההורים במעקב נכון ושימת לב מדוקדקת כיצד הדברים משפיעים על חייו הצעירים.

אמנם, דבריי אלה באים כאן בהסתייגות מה, משום שכאמור לעיל, פעמים שהיתרונות מתגמדות אל מול החסרון בהזנחת תחומי עשייה החשובים יותר, ולכן יש לתת את מלא שימת הלב לסגנון הילד, כשאם מדובר למשל בילד בעל מוטיבציה פנימית להשקיע בלימודים, ייתכן מאד שכדאי לוותר על השתתפות במקהלה מפורסמת בעל שם עולמי - על כל הנגזר מכך - בכדי שלא לפגוע בתחום הלימודים.

השאלה "מה זה היה נותן לכם" לדעתי אינה במקומה, שכן דילמת שליחת הילד למקהלה עליה לבא אך ורק מהמקום בו אנו חפצים בטובת הילד, כשהקו המנחה הוא עתיד הילד, ואין כל מקום לשיקולים כמו "מה זה נותן לנו" כהורים. איני רוצה לחשוב על ההורה ששולח את ילדו למקהלה רק בשביל ה'כבוד' שהוא כהורה יראה מכך, או בשביל האפשרות להשתתף בקונצרטים ללא עלות. במידה וטובת הילד דורשת הימנעות מהשתתפות במקהלה, כמובן שאמנע משליחתו למקהלה, ואמשיך ליהנות "לצפות כמו שאומרים מרחוק"...

אם כוונתך ב"הדוק" לאדוק מבחינה דתית – ודאי שכן. אם כוונתך לאדוק מבחינה לימודית – ראה דבריי לעיל.

ודאי. שני החסרונות האחרונים שהזכרתי לעיל מתעצמים שבעתיים כשמדובר בילד פלא. הרבה יותר בריא לנפש הילד וחינוכו חשיפה מאוזנת ומאופקת לפרסום והערצה על פני תהילה והערצה ממוקדת וממרוכזת.

כנ"ל. אם הילד אכן מצליח, הדבר ישפר את בטחונו העצמי לבלי הכר, כשמנגד, אם ח"ו הוא לא יצליח ויידחה לשולי המקהלה (כפי שציינתי כבר כמה מהגורמים האפשריים לכך), הדבר יפגע בתדמיתו העצמית, פעמים לבלי שוב.

הכְוונה נכונה שתעניק לילד גישה נכונה לפירסום והערצה במקביל לגישה נכונה לחיים ולהשקעה בתחומים החשובים יותר. כמובן, תוך מעקב מתמיד אחר הדברים שצצים חדשים לבקרים והשינויים שעוברים עליו לאורך השנים. [אם מדובר במקהלה שהעומד בראשה אינו מוכר לנו, כמובן שלפני שליחת הילד נברר היטב אצל כל הגורמים בתחום על טיבו ונעמוד על קנקנו. אם מדובר על ירחמיאל, אל לנו לחשוש. יכולים אנו להיות סמוכים ובטוחים כי 'לא יאונה לצדיק כל אוון'].

עצם הביטוי הנפשי המוסיקלי אין בו כל סתירה ליראת שמים. יעידו על-כך כל גדולי ישראל במרוצת הדורות שניחנו בחוש מוסיקלי ובכינור פנימי עדין שלא טרחו לדכא זאת ח"ו, אלא רתמו זאת לחיי התורה ולימודה. על דבר החכם במשלי [פרק ג, פסוק ט] "כבד את ה' מהונך" הביא רש"י את דרשת חז"ל [בפסיקתא רבתי] "אל תקרי מהונך אלא מגרונך". לא בכדי הוא מאמר המשורר נעים זמירות ישראל אשר בסוף ספרו ממלל "כל הנשמה תהלל י-ה הללויה".

הערצת הקהל (חסרת הטעם, פעמים רבות) לעומת זאת, לאו דוקא מביאה להוספה ביראת שמיים, אולם בהכְוונה נכונה ניתן לפזר את ערפילי השיכר ולפקוח את עיני הילד, כך שהדבר לא יבא כסתירה ליראת השמים שלו.

שכחתי משהו ??

אה... בקשה אחת קטנה לירחמיאל, לאור כל האמור לעיל: Would you please let me sing in the choir ??