ראשית אוני: מלמד שלא ראה קרי בימיו. (מוקדש לחסדא)

מקס,

יש לנו פסוקים בעניין ברית המילה,

וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד. ג וַיִּפֹּל אַבְרָם, עַל-פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר. ד אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. ה וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ. ז וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָםלִבְרִית עוֹלָם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים. ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹראַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר. יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָרלְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִתוּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם. יד וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹוְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר.

עפ"י הפסוקים צריך למול כל זכר, אפילו לא זרע ישראל . לכן אין כל חשיבות מי האם, בין אם היא אשת יפת תואר או גויה סתם.

מכאן אפשר להבין כי ישראל שמל את בנו מגויה, בנו יחשב כמי שקיבל את בריתו של אברהם אבינו והרי הוא יהודי.

(ואם הגויה מסכימה לברית המילה של הבן, בכך היא מתגיירת.)

באשכול: למה אנחנו כאן? האם הדת מספקת תשובה?

כתבת:

אין לנו בעיה עם זה שזרעו של אברהם נכרת. עובדה שחז"ל אומרים שזה כדאי ואפי' דין לגזור עלינו ועליו כליה אם נשללת מאתנו את חירותינו. כי אין טעם לפעול לדמיון, רק לנו אישית.

וגם:

שוב, אין שום ספק ששני אנשים יחד יכולים לפעול הרבה יותר טוב. וזה היית טענת נמרוד שהמציא את הדגל החברתית. אבל הוא לא הבין שזה רק אמצעי ולא להפך. כלומר היחד החברה היא אך ורק אמצעי לכל פרט ואם יש פרט אחד שמפסיד לטובת הכלל ? אז הכלל הופך להיות אליל ועבודה זרה.

נראה כי ההלכה לא מאמצת את דרכו של אברהם אבינו. ויש לשאול מספר שאלות.

האם ההלכה באמת אכפת לה מהשרידות האישית? האם חוקי האישות תומכים בכך?

אם מה שחשוב זה חירותנו ושרידתנו האישית אז מדוע ההלכה אוסרת על כהן לשאת גרושה? היכן החירות והשרידות האישית של הכהן כאשר איננו יכול לקבוע איך הוא רוצה להמשיך את זרעו?

וכך גם האיסור לשאת גויה.

האם ההלכה שקבעה את היהדות עפ"י האם ולא על פי ברית המילה לא פוגעת בחירות האדם להוליד עפ"י רצונו שתהיה לו מה שאתה קורא "שרידות אישית"?

בתחילת האשכול כתבת:

מכאן נבין שאבא שזורק את בנו על חטאים כמו אשת איש ואפי' אם האשת איש זאת אשתו ?! הוא בעצם מעניש את עצמו שהוא נכרת ולא רק בנו נכרת. מי מדבר על חטאים שהם לא חטאים בכלל רק מוסר טוב לנערים.זה מה שלא מבינים החרדים לדבר השם. הם לא מבינים להבחין בין מוסר לבין כרת. אומר הזוהר שאין נחמה לאביו לעולם בעולם הבא אם בנו נכרת. על פי פשוטו זה מובן כי אם נצחיות האדם הוא זרעו וזרעו נכרת ? אז כביכול אין לו מנוחה לעולם.

האם ההלכה לא גרמה לכך שזרע ישראל יאבד בגויים? שמוציאים מכלל ישראל מי שחי עם גויה?