למה אנחנו כאן? האם הדת מספקת תשובה?

בתוספת לדברי מיימוני.

השאלה הזו מבלבלת מפני שבהגדרה לא תיתכן לה תשובה. דוקו היטב: אינני מתכוין לתשובה הרווחת של "גבהו דרכיי מדרכיכם", כלומר שאי אפשר להבין את הקב"ה. מה שאני אומר כאן נראה על פניו דומה, אבל מדובר בטענה שונה לגמרי.

נניח שמישהו יענה לשאלה כך: העולם נברא כדי להשיג A.
כעת ניתן להעלות שתי אפשרויות: או ש-A הוא משהו שמסביר את הבריאה במושגינו (צורך שהוא מובן לנו) או שלא.
1. אם A הוא עיקרון שמובן במסגרת העקרונות של עולמנו (להיטיב לברואים, נהמא דכיסופא, אין מלך בלא עם וכו'), תמיד אפשר לשאול מדוע העולם נברא כך שיהיה בו צורך ב-A (אל תברא ברואים ולא יהיה למי להיטיב. אל תברא אותם כשנהמא דכיסופא מפריע להם, ולא תהיה בעיה בנהמא דכיסופא וכו'). בנוסף, הצורך בסיבות/הסברים גם הוא מאפיין של עולמנו ומושגינו. גם ההבנה שלכל מעשה צריכה להיות מטרה היא חלק מכל זה.
2. אם A הוא משהו שמחוץ למושגינו, אז בין כה וכה אין לראות בו הסבר.

המסקנה היא שבאופן מובנה מדובר כאן בשאלה ללא אפשרות לענות עליה. חשוב להבין שהעובדה שלנו אין אפשרות לענות עליה היא תוצאה לוגית של מבנה ותוכן השאלה. ומכאן שתי מסקנות:
א. אין זה אומר בהכרח שלשאלה הזאת אין תשובה (שמחוץ למושגינו). אולי יש ואולי לא. השאלה האם במושגיו של הקב"ה יש משמעות וחשיבות לשאלות "למה"? אני לא יודע (יען כי בעוונותיי אף פעם לא הייתי הקב"ה). דבר אחד ברור, והוא שהקב"ה פועל בהיגיון שאמור להיות מוסבר במונחים שרלוונטיים אליו ולא בהכרח באלו שלנו.
ב. להיעדר התשובה לשאלה אין שום משמעות ולא ניתן לגזור ממנה מאומה.

מסקנתי היא שהצגת הבעיה על ידי ייתכן היא בעייתית.
מה שכן ניתן לשאול הוא: האם העובדה שלא ניתן להציע הסבר במושגינו לבריאת העולם יש לה משמעות? לדעתי לא, ולו רק מפני שהיעדר תשובה לשאלה שלא יכולה להיות לה תשובה הוא טאוטולוגיה לוגית. לחוסר היכולת לענות עליה לא יכולות להיות שום השלכות.

לגבי הבנת המענים שהוצעו לשאלה בספרות המחשבה, כבר כתב מיימוני בקצרה. או שהעונים טעו כי לא היו בעלי מיומנות פילוסופית (אם באמת הם חשבו שזו תשובה), או שהם ניסו לעשות משהו אחר (ולא באמת לתת מענה לתשובה במונחיו של הקב"ה).
בכל אופן, אני בהחלט מצטרף למה שמשתמע מהודעתו של ייתכן, שהתשובות הללו מיותרות וחסרות ערך. לדעתי כל העיסוק בסוגיא הזו הוא הבל פסיכולוגיסטי (ע"ע "האדם מחפש משמעות").

לסיום, אציע כאן תרגיל. נסו לחשוב על השאלה הבאה: מדוע חוקי הלוגיקה הם כמו שהם? למה הלוגיקה אינה שונה ממה שהיא? האם ניתן לענות על השאלה הזאת (בתוך חוקי הלוגיקה או מחוצה להם)? האם לחוסר היכולת לענות עליה יש משמעות כלשהי?
לחילופין, משהו שאפריורית נראה יותר משמעותי, אבל לדעתי הוא נונסנס באותה מידה: מדוע חוקי המוסר הם דווקא אלה ולא אחרים?
ולסיום משהו שנראה עוד יותר משמעותי, שהוא נונסנס באותה מידה: למה חוקי הפיזיקה הם כמו שהם?

רק להוסיף, שמבחינה תיאולוגית, כל שאלה על האל "למה רצה האל", לא רק שלא יכול להיות לה תשובה, עוד היא אינה ראויה להישאל, משום שהיא מניחה שהאדם יכול להבין את האל, והרי "אילו ידעתיו הייתיו", והואיל ואיננו האל לא ניתן לנו להבין את הרצון שלו, זאת לא התחמקות, זה פשוט מוכרח.

בני אדם חסרי כבוד עצמי ונטולי בושה, אמנם לא תהיה להם בעיה של "נהמא דכיסופא", אבל גם לא יוכלו להיות מוגדרים כ"צלם אלוקים" מפני שאין להם מוסריות בסיסית, ויהיו מנועים מהגעה אל המטרה אליה מכוונת התורה: להיות טוב.
כל זה כמובן כאשר אנו דנים בתוך התשובה של "נהמא דכיסופא", אבל האמת היא שהתשובה הזו בכלל לא עונה על השאלה של יצירת העולם אלא על השאלה מדוע אדם חי בעולם הזה לפני שהוא מגיע לעולם הנשמות.
[באופן כללי, השאלה מדוע אלוקים ברא את העולם לא ממש מטרידה אותי ואני לא מחפש לה תשובה]

לאמר

דווקא את החלק הזה ברמח"ל קל לי להבין, להתחבר אליו.

אנסה להמחיש זאת. על ידי דוגמאות הלקוחות ממקרים פשוטים. אפשר כמובן לערער על חלקם או כולם, אבל אני מבין שהרמח"ל הבין שהם משקפים משהו בסיסי אצלנו. קיומי=אקזיסטנציאלי במובן הפילוסופי.

א. ילד מנסה ללכת על הרגלים.

ב. מי שמציעים לו סוכריה או מתנת חינם חש הסתייגות. ולא רק חשד.

ג. כאשר אתה נשאל לפתור חידה, לא תרצה שיגלו לך את הפתרון אם אתה חושב שאתה מסוגל למצוא את התשובה בעצמך.

ד. כולנו מעריכים יותר מי שהשיג השג בכוחות עצמו מאשר מי שנניח העתיק במבחן או קיבל כסף במתנה או בירושה במקום לעבוד על הרכוש בעצמו.

בלשון חז"ל: שונא מתנות יחיה. ויש להבין זאת, כאמור, כאמירה לא רק פסיכולוגית יסודית אלא על מבנה הנפש האנושית.

הרמח"ל מסתמך, ואף מזכיר אם זכורני נכון, גמרא מעניינת בירושלמי. איך מזהים אילן שגדל מכוח עצמו או מכוח אביו, כאשר האילן החדש התפתח מענף של הקודם שהוטמן באדמה (רכובה, אם אני זוכר את המונח החקלאי).

הנה המקור היפה.

(שמעתי מאדם חכם, שהעולם החרדי מהווה סתירה ברורה לתפיסת נהמא דכיסופא של הרמח"ל)

מקס
זה בנוי על ההנחה שהאדם אינו יכול לדעת אלא עד כמה שהוא מכיל בהווייתו, באופן שידיעה והויה קשורים.

(ספקן, האם איננו מסיטים את כוונת האשכול? לגבי ההערה, אם כוונתך כמסתבר לחברת הלומדים, שאינה עובדת, אזי יש לה תשובה לשאלה זו: כיון שאנו עמלים בתורה, כאן התרומה שלנו לעולם, וזו תרומה חשובה מאד, למרות שיש הרבה שאינם מאמינים בזה ולמרות שאי אפשר לראות זאת בעינים. אבל למרות שאפשר להעלות את טענת הנגד הזו, אני סבור כמוך שלא זו צורת החיים הראויה, וזאת בלי קשר לרמח"ל).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

לאמר

הגענו לעיין בתכונה המוכרת של "אני יכול/רוצה לבד" שהצגתי כתכונה אופיינית לתינוק שמלוה גם את הבוגר.

מה מקורה? מה הצדקתה? במה היא באה לידי ביטוי? האם יש בה יישום נכון ולא נכון, ואיך יודעים זאת?

הצגתי כמה שאלות מנחות, ובגלל השעה אני רק מציע את תשובתי שלי שאמורה להיות בסיס לדברי הרמח"ל:

יש דברים שהם תכונות אנושיות. איני יודע היכן למקם אותם. יתכן שכמו נראטיבים יסודיים (איליאדה), סמלים יסודיים (יונג), קטגוריות יסודיות של חשיבה (קאנט), של שפה (חומסקי) הם טבועים בנו, אלא שנחלקו חכמי העולם אם הם בנשמה, תהיה מה שתהיה, או במוח, ואז זה ענין פיזיקלי.

אני סבור שהשאיפה לעשות הכל בעצמי עומדת ביסוד תופעות רבות מאד, והיא אינה רק ענין של תחרותיות, אם כי היא משרתת גם את הענין הזה שבתוכנו ואולי כך היא התפתחה לפי האבולוציה.

בכל אופן, ברגע שהיא כאן, היא כאן. זה חלק מהגדרתנו. לכן אדם שמח לעשות טוב ויעיל מה שהוא יודע. לכן אני נהנה לכתוב כאן, כי בין השאר אני חש שאני עושה זאת טוב. כפי שאילו הייתי נגר והייתי מייצר שולחנות הייתי גאה בעצמי שאני מייצר אותם היטב.

אותה שאיפה יסודית היא, לדעתי, זו שבאה לידי ביטוי ברצון "להשאיר משהו אחרינו". אלו, החל ברצון ללכת בלי עזרה אצל הפעוט, ולפתור חידות לבד אצל המבוגר, ולא לקבל מתנות מאחרים, ולהשאיר אחרינו משהו בעולם - כל אלו, למרות שהם כה שונים, נובעים ממשהו יסודי שיש בנו, וכאן כבר חסרות לי מילים וחסרה לי תיאוריה לגבי הנפש כדי לומר איך זה הכל מתחבר יחד. אינטואיטיבית כמובן אני חש שבארתי זאת מספיק (אבל ביאור אינטואיטיבי אינו מספיק בדור שהתרגל לדרישות החשיבה המדעית והשיטתית).

הדבר הקרוב ביותר שאליו אני מסוגל לתרגם את האינטואיציה שלי הוא לכך שיש כאן תובנה לגבי מהותנו לפי הפילוסופיה הקיומית (גם אם זו שוללת "מהות" אנושית כי היא כן מתירה אותה במובן מסויים).

ואני מאמין שאינטואיציה זו היא שזו שהרמח"ל מכוון אליה.

כתבתי כה הרבה כדי לומר דבר כל כך פשוט? אופיני לי...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");