גל עיני: אבלות בספירת העומר והופעת הילולת הל"ג

ירוחם, בכסליו אין זית על העץ בשום מקום, הקטיף בספטמבר. הזיתים הנותרים נהרסים וכמשים.
כנראה שבאיזור ירושלים חגגו היוונים והטמאים ולא היה ידוע על בית בד שנשמר בטהרה ורק בתקוע

יש, אחד ממ"ח קניינים שהתורה נקנית בהם הוא 'אמונת חכמים'. לענ"ד, וכך משמע מהתפארת ישראל במסכת אבות, הכוונה היא פשוט להאמין לחכמים, ולא לחשוב שהם משקרים או מספרים סיפורי בדים. אמונה זו נצרכת מאד עבור התורה שבע"פ, התלויה במסורת ובהעברת דברים בעל פה מדור לדור. מי שסבור שא"א לתת אמון בחכמים יכול למחוק חלק גדול מהתורה שבע"פ ולהחליט שהוא אינו רלוונטי כלפיו. ואם ישאל השואל, מדוע עלי לתת אמון בחכמים, אולי הם אינם ראויים לאמון זה? התשובה היא, שמי שנמצא בתוך המערכת אמור להכיר ברצינותם של החכמים ובחשיבות העליונה שהם מייחסים למסירה מדויקת של מה שקיבלו. לשם דוגמא אציין לגמרא בכתובות (נ.): אמר ליה, מאן מרה דשמעתא דאושא? אמר ליה: רבי יוסי בר חנינא, תנא מיניה ארבעין זימנין, ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה. וברש"י שם: תנא מיניה - דר' יוסי בר חנינא מרה הוא. ואוסיף את דברי הרשב"א (ב"ק צו:): כתב ר"ח ז"ל לא באה זאת השמועה (ראה שם במה מדובר) אלא להודיע כמה היו זהירין להגיד השמועה מפי שקיבל אותה מרבותיו, וכי כל דבריהם אינן אלא בקבלה ברורה ממי שראוי לקבל שמועה מפיו. כמובן שתיתכנה טעויות, כמו למשל המקרה של רב כהנא ורב אסי (נדרים כה: שבועות כו.), שכל אחד מהם נשבע שכך אמר רב, ואחד מהם כמובן טעה. וראה עוד מקרה יוצא דופן בחריגותו, ברבינו חננאל ובתוס' (עירובין מא.), שם ר"ח מסתמך על מסורת חוץ חז"לית וקובע שחז"ל טעו. אבל כאשר לא הוכח שישנה טעות אין סיבה לחשוש לה, ושומה עלינו להאמין לחכמים. ולכן הנחת היסוד צריכה להיות שמה שכתוב בגמרא הוא נכון והמוציא מפשטות זו עליו הראיה. [אסייג את דבריי ואבהיר שכוונתי רק לדברים הכתובים באופן בו נראה שחז"ל התכוונו למה שאמרו, דהיינו שכך היה מעשה, ולא לאגדתות שהם בד"כ משלים ורמזים]. כעת לנושא שלפנינו - נס פך השמן. תחילה יש לזכור שישנו הבדל מהותי בין מקרה זה לבין נס קריעת ים-סוף, למשל. לקריעת הים היו מיליוני עדים והרי זו עדות שלא ניתן להכחישה, משא"כ נס פך השמן, המנורה נמצאת בקודש, ואינני יודע באיזו מידה ראו אותה מבחוץ. א"כ רק אותם אנשים שהיו שם ראו אותה דולקת כל שמונת הימים. יתירה מכך, גם אם היא דולקת, מי אמר שזה נס? אולי השתמשו בשמן טמא? כדי להכיר בנס צריך להאמין לסיפור שסיפרו הכהנים על פך טהור ובו שמן ליום אחד שדלק שמונה ימים. [אגב, זה יכול להסביר מדוע הסיפור אינו מופיע במקורות חיצוניים. אולי הם לא האמינו לו]. בקיצור, ההכרה בנס פך השמן מבוססת על אמונת חכמים. חובת אמונה זו מבוססת על אדני ההגיון והשכל כפי שהזכרתי, ולכן אם הגמרא מספרת לנו שהיה נס כזה, והוא הסיבה לשמונת ימי החג, אין כל סיבה שנחשוב אחרת, אלא אם כן הוכח ההיפך. השאלות מבית ומחוץ, קרי, מדוע לא הוזכר הנס במקורותינו האחרים, כמו הירושלמי, או מדוע היה צורך להמתין לשמן טהור שמונה ימים בזמן שישנם עצי זית סביבות ירושלים, הן שאלות טובות הראויות להתייחסות, אבל אין בהן כל ראיה לכך שנס פך השמן לא התרחש, ותהיה זו טעות להתייחס אליהן ככאלה. אמנם אין לי הוכחה לכך שמקורה של המסורת על הנס איננה "מוישלה סיפר לבן שלו לפני השינה, ומשם זה המשיך הלאה", אבל אינני זקוק להוכחה כזו כל זמן שבחז"ל עסקינן. ולגבי האפשרות השניה שהעלית, שחז"ל המציאו את הסיפור, דומיא ד'שלום לך אורחת' - זו קשה מן הראשונה. כאשר אני מספר לילדיי מהספר 'שלום לך אורחת', או שאר סיפורים כיוצא בזה, לעולם אינני נותן להם לחשוב שמדובר באמת היסטורית. כמדומני שהגינות מינימאלית של אב כלפי בניו מחייבת אותו שלא להניח להם לחיות בטעות. לא יעלה על הדעת שחז"ל יגרמו לנו ביודעין לחיות שנים על שנים כאוסף מטומטמים המהללים את הקב"ה על נס שמעולם לא עשה [לדעת הפמ"ג, וכמדומני שישנם גם ראשונים כאלה, אני מתעצל לבדוק כרגע, ברכת 'על הנסים' היא ברכת שבח על נס פך השמן].