גל עיני: אבלות בספירת העומר והופעת הילולת הל"ג

שוב מצאתי בציץ אליעזר בשם החתם סופר, שלפני שפנו את ההיכל הדליקו בעזרה, כי היא כשרה בחוץ ורק מצד מצות המשכן או הבית יש לסדרה נוכח השולחן. ולכן מדליקים על פתח החצר. ולפי דרכנו אפשר לומר שכך הדליקו בטומאה ולא הייתה בעיה לטמא להכנס להיכל, אך צריך עיון אם הטבת הנרות כשרה בטמא.

ואולי פשוט היו טהורים ולא היה בכוחם לכתוש כמות של ד' לוג שמן?

נחמד, אני מצאתי משהו אחר בציץ אליעזר (חי"ז סי' ס): "בדברי שם כתבתי לתרץ קושית הספר זרע יעקב על הלשון שתיקנו לומר בחנוכה "והדליקו נרות בחצרות קדשך" הא הדלקת המנורה היתה בפנים ומ"ט שביק לשון היכל ודביר שהזכיר תחילה. דיש לתרץ ולומר דהמכוון של בחצרות קדשיך על כללות בית המקדש לרבות גם פנימיותו, והבאתי ראיה לכך ממקרא כתוב "נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה' וגו'", ונדרי קרבנות הא ג"כ הקרבתם בפנים ולא בחצר ובכל זאת מכנם שמקריב אותם בחצרות בית ה'". וראה עוד שם שהאריך. לגבי שאלתך על הדלקה בטהרה, יש לומר שהמדליק אמנם היה טמא, וטומאה הותרה בציבור, אבל השמן היה טהור, שכן היה בכלי חרס, שאינו נטמא מגבו, ונזהרו שלא לגעת בו ולטמאו.

ירוחם

אתה משגע אותי, למה להניח שלא הדליקו נרות ככתוב בתורה. חיפשתי בעזרא ושם גם לא כתוב על השולחן ומזבח הזהב, רק על סוכות ופסח הם ידעו? אפילו אם אתה לא מאמין בתורה מסיני, למיטב ידיעתי החוקרים מסכימים שנוסח המסורה נערך בתקופת עזרא לערך.
לענין השמן בי-ם, נראה שלא קראת מה כתבתי.
לעניין האזכור אני מסכים שקשה. אבל אמרו לך שאולי המקורות החיצוניים לא האמינו, ובמקורות שלנו לא בהכרח היה צורך להביא. ציינתי כבר שהדלקת נר חנוכה נמצאת במשנה, אך שלא במקומה, והירושלמי לא מצא לנכון להאריך בזה שם. לא משכנע מדי, אבל כפי שכתבתי אני מעוניין באותות ובמופתים כדי שלא להאמין לחז"ל.

עקביה ונחמד
בעיני השאלה היא עקרונית. או שאנו מאמינים לכל דברי חז"ל בתמימות או שבוחנים כל דבר לגופו. בחינת כל דבר לגופו אומרת שעל כל שאלה שיש לי אני פונה לכל המקורות, כולל חז"ל, ומגיע למסקנה. כל מקור אני מנתח לפי מה שכתוב בו ולפי המגמה שלו. אני יודע שכותבים מכל הסוגים נוהגים לשנות את דבריהם, אם זה מפני השלום, אם זה כדי להוציא את עצמם יפה ואם זה כדי לגרום לאנשים לקיים מצוות. אני מנסה להעריך איזה מטרות יש לכל כותב, ולפי זה את מידת האמינות של כל דבר ספציפי שהוא אומר.
אני לא מבין את גישת האמצע שלכם, שחז"ל אמינים וכל בעיה בדבריהם היא רק קושי, עד שיוכח ב-100% מה זה?) שטעו. אם חז"ל יכולים למסור עובדות לא נכונות, הרי שיש לבדוק כל דבר לגופו. א"א מצד אחד להיות תמים ולהאמין לכל מה שאמרו חז"ל, ומצד שני כשמתברר שטעו לומר שזה בסדר. (עקביה, לכן כתבתי שגישתך מסוכנת - היה משהו בדבריך שגרם לי לתהות אם פגעתי בך; אם זה כך אני מבקש סליחה ומחילה).
נחמד, גישתי אינה שנקודת המוצא היא שאין להאמין לחז"ל. כשכתוב ששמואל אמר X אני מניח שכך היה. כשמוסרים לי עובדות מאותו זמן (כמו הקפדה של אמורא בעניין מסוים) אני מאמין. כשמספרים לי על היסטוריה מזמן רחוק, אני יודע שההיסטוריוגרפיה באותו זמן לא הייתה משהו, ובטח בחוגי חז"ל, ולכן אולי יש כאן טעות. כשיש דברי אגדה אני יודע שאולי הם רק כדי למשוך את הלב.
אני לא יודע למה לקרוא לחז"ל תמימים/שקרנים (עשית את זה כמובן ע"פ עמדתי ולא ע"פ עמדתך). התמימות שלהם לא הייתה שונה מהמקובל בימיהם, ואני לא רואה צורך לבקר אותם על כך (אפשר לבקר אותם על שלא ידעו עובדות אסטרונומיות שכבר היו ידועות בזמנם למשל, אבל לא על כך שהאמינו למסורות כשהכלים שלהם לבדיקה היו מוגבלים); כמו כן אני לא מבין מה הבעיה בלספר סיפור שלא אירע, אין בכך כל שקר - זוהי ספרות.

לגבי הבאת הדברים במקורות - לא הבנתי את עניין המקורות החיצוניים שלא האמינו. אתם חושבים שאצל ההיסטוריונים היווניים חסרים ניסים?! הם חיים על זה. בטח לא מובן לי אם אתם מדברים על ספר מכבים שנכתב על ידי יהודי ארץ ישראלי תומך החשמונאים. לגבי המקורות הפנימיים לא ברור לי מהו הצורך שלא היה להם, ולא מה הצורך המיוחד שהתעורר בבבלי. בנוסף, לא רק שמדובר על זה שהדבר במקרה לא הוזכר - בשני הסכוליונים (ובהבאה של אחד מהם בירו') מוסבר מהו חנוכה, על מה נתקן, ולא מוזכר בהם אותו נס שעל פי הסכוליון של הגמ' (אריאל - אני מתקן את דבריי על פי דבריך הצודקים לעיל). יש לנו שלושה סכוליונים ובכל אחד הסבר שונה לחנוכה.
אני מסכים שאין כאן אותות ומופתים, אבל כאמור אני לא מצליח להבין את העמדה האומרת שיש להאמין לכל דברי חז"ל חוץ מאלה שהופרכו בוודאות.

ירוחם, אז כרגע אתה מסתמך על חיפוש של זיתים בודדים ואומללים בכל ההרים סביבות ירושלים, בתקוה שנשאר בהם שמן.
לעניין טומאה הותרה בציבור, מקובל לטעון שהנס בא להציל אותם בדיוק מההיתר הזה (ואולי הם פסקו אחרת?)
העובדה שהנס לא הוזכר במקורות חיצוניים אינה קושיה - פשוט לא מדובר בנס גדול כל כך, בסקאלת הנסים התקופתית הוא ניצב אי שם הרחק בין החומץ של ר' חנינא בן דוסא לזבובים שלא היו בבית המקדש.
מה שמיוחד בנס הזה הוא המשמעות שלו, שהראתה שהקב''ה רוצה בעבודת ישראל.

השאלות החשובות הן שתים:
1) למה הטעם לחנוכה שונה?
2) למה מנהג הדלקת הנרות לא מוזכר?
חשמונאים א:ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.

חשמונאים ב: (שפותח בציטוט איגרת שנשלחה מירושלים למצרים ובה הוראות לקיום חג החנוכה, דבר שמקבילות לו מצאנו בכתבי יב לגבי פסח) (כא) ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו. לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. (כב) וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים

שם פרק י:(ח) ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. (ט) ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. (י) ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. (יא) ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה.

אמנם יש לציין כי הסיפור המובא מימי נחמיה כדי לחזק את החיוב לחגוג עכשיו הוא דומה מאד לסיפור פך השמן, גם כאן מדובר על עבודה שלא יכלה להתבצע ונס משמים הביא לקיומה, וגם כאן הבעיה והנס כרוכות באש: להלן הסיפור המלא:כי כאשר הוגלו אבותינו ארצה פרס, לקחו הכוהנים הקדושים את האש בסתר מעל המזבח, ויטמנו אותה בשוחה עמוקה ויבשה לשומרה, ולא ידע איש את מקומה. (כד) ויהי מקץ ימים רבים, בנטות ה' את חסדו עלינו, והמלך שלח את נחמיה ירושלימה. (כה) ויקח מבני הכוהנים אשר טמנו את האש, וישלחם לבקְשה. (כו) אולם כאשר הוגד לנו לא מצאו את האש, כי אם מים קפואים מצאו תחתיה, ויצו נחמיה לשאוב את המים ולהביאם. (כז) ויהי בהקריבם את קורבן ה', ויצו אותם לזרוק מן המים על העצים ועל הקורבן אשר על המזבח, ויעשו כן. (כח) אחרי כלותם, והשמש יצאה על הארץ, והעבים נפוצו, והנה אש אלוקים מתלקחת בקורבן, וישתומם כל העם מסביב. (כט) ויפלו הכוהנים וכל העם וישתחוו, עד כי אוּכל הקורבן.

הייתי אומר שבראשית תיקנו החשמונאים לחוג כימי הסוכות, התקנה הזאת לא החזיקה מעמד ואז הוצאה תקנה מצומצמת לעשות את הימים ימי הלל והודאה ולהדליק נרות, תקנה שהוסמכה על סיפור נס פך השמן.