לעניין שמיטה גם הם רפורמים?
אשכול זה, תחילתו בעלוני פרשת השבוע של פרשת בהר. ומה ענין שמיטה להר סיני? כך הם הדברים: פרשת בהר עוסקת בתחילתה בענייני שמיטה, ונופלת מעט פחות מחצי שנה, לפני שנת השמיטה הבעל"ט. כך, שמעבר לדרשות פרשת השבוע שיש למלא בהן את העלונים השונים, יש קישור מיידי לאקטואליה - ההכנות לקראת השמיטה.
מה שצד את עיני מייד, היתה האופנה החדשה, או המתחדשת, של הפיכת השמיטה מאירוע חקלאי, לאירוע כלכלי. אמנם, מבחינת דין התורה ודאי שהשמיטה יש לה היבט כלכלי - כשמדובר בחברה חקלאית, כמו שהיו בני ישראל בתקופת המקרא והיהודים בתקופת המשנה והתלמוד, ודאי שלשמיטה היה פן כלכלי חשוב מאין כמותו. אלא, שלאחר שגלה העם ולא עסק עוד בחקלאות, קל וחומר שלא בארץ ישראל, הפכה השמיטה למין דיני איסור והיתר כאלה, עד היום על קופסאות שימורי התירס, השמיטה מוזכרת יחד עם האלרגנים וחומרי ההדברה: "ללא חשש שביעית". בצד ההלכתי נותרו כמובן איסורי המלאכות והאכילה - האיסור לטפח את גינת הירק או הנוי, איסור הספיחין, שמשמעו - איסור אכילת ירקות שגדלו אצל יהודים וכדומה. רק עם חזרת החקלאות העברית בראשית ימי הציונות, חזרה השמיטה לתפוס מקום בשיקולים הכלכליים, אבל לא להרבה זמן, במונחי ההסטוריה של ההלכה. עוד מתקוטטים להם קומיסרי-הדת על תוקף היתר המכירה, והנה מסתבר ששוב רוב מוחלט של הציבור אינו חקלאי, וגם הענין הכלכלי אינו כה רלוונטי - אם ממש תרצה בזה המדינה, היא יכולה לממן לכל החקלאים (פחות מ-3% מהאוכלוסיה היהודית) שנת שבתון, ולהביא גזר מקזחסטן.
כאן נכנסו בתנופה טיעוני ניו-אייג', והם שהביאוני הלום. אם אני גר בגבעת שמואל, והקשר היחיד שלי לאדמה זה טור הנדל"ן בגלובס, אז השמיטה לא ממש רלוונטית לי. אז בואו וניקח את המצווה החביבה הזו, ונהפוך אותה למשהו "חברתי". אקדים ואומר, שעצם הקניית הערך החברתי למצוות השמיטה אינו רחוק מההגיון. אחת ממטרות השמיטה הרי כתובה בתורה - עזרה לעניי הארץ בפרנסתם, לפחות אחת לשבע שנים. דומה גם, שלכותב התורה היה ידוע שאין הגיון שהעניים יצומו שש שנים כדי לאכול מלפפונים חינם בשנה השביעית, ובצד מנגנוני מעשר מפותחים, נתן דעתו גם על טעם חשוב נוסף - שיוויון, גם אם מלאכותי, בין החקלאי לעני ובין עובד האדמה לרוכש התוצרת העירוני, לפחות אחת לשבע שנים. וגם בזה כנראה יש ערך, מבלי להזכיר את שמיטת הכספים, שמטרתה המפורשת היא עזרה לאביונים.
קראתי הרבה עלונים באותה השבת, וכמעט בכולם - אפילו ב"שיחת השבוע" החבדניק"י! - עסקו בענין החברתי הגלום בשמיטה. לדוגמא בלבד בחרתי בחוברת "שבתון", היוצאת לאור על-ידי מפדלניקי"ם ותיקים, ובה מיטב הכותבים משפיעים מדבריהם. הרב יובל שרלו, כותב פורה במיוחד, ובעל תפיסה חברתית מובהקת, פרסם מאמר בכותרת "להנכיח את השמיטה". כבר כותרתו של המאמר באה לומר לנו שהשמיטה אינה "נוכחת" בחיינו, ויש לעשות משהו כדי לשנות זאת. איסור אכילת עגבניות שגדלו בשדות הנגב כבר אינו מספיק. הרב שרלו אמנם משלם מס שפתיים למצוות השמיטה "הקלאסית", בפתח מאמרו, אבל משם עובר מייד לאמירה, ש"שנת השמיטה אינה נוגעת אך ורק לאחוז זעיר של העוסקים בעבודת הקרקע, או להלכות צריכה [של פירות וירקות]". לכאורה, היה יכול הרב שרלו להציג כאן תמונה, ולפיה מצוות התורה על שמיטת הקרקע הפכה להיות לא רלוונטית, ואולי אפילו פחות רלוונטית מתאומתה, מצוות שמיטת הכספים, שבוטלה למעשה בידי הלל הזקן עוד לפני חורבן בית המקדש.
במקום זאת, שם הרב שרלו דגש על "רעיונות שמממשים את שנת השמיטה", שהם "הרעיונות המופלאים" בהם "יכול כל אחד למצוא את האות שלו בתורת אלוקים". מדובר ברעיונות חברתיים, אקולוגיים ואחרים, שלתוכם לא אכנס כרגע, כי אין בפירוטם תועלת במאמרי זה.
באותה השבת גם חולקה חוברת בשם "שמיטה ישראלית", ובה למעלה מעשרה כותבים מנסים להפוך את השמיטה מעניינו של החקלאי המשופם והעני האוסף פירות מן ההפקר, לעניינם של רואה החשבון וסמנכ"ל הפיתוח ההייטקיסט. העורכת, עינט קרמר, כותבת בפתח החוברת על ה"חשיבה משותפת לגבי דרכים לממש את שנת השמיטה בחיינו", ולאחריה מגיעם כותבים רבים, כמעט כולם רבנים אורתודוכסים, ומיעוטם אורתודוכסים בלי להיות רבנים.
הרב הראשי דוד לאו, הרב מיכאל מלכיאור, הרב מאיר נהוראי, הרב יובל שרלו, ועוד ועוד. לכולם משותפת ההבנה, שמצוות השמיטה המקראית וההלכתית אינה רלוונטית לדורנו, ויש צורך לחדש אותה, לתת לה גוון חדש, להכניס לה תכנים חדשים, וכל זה בחוברות מנייר כרומו.
שימו רגע בצד את מצוות השמיטה, ונסו לעשות זאת - כתרגיל מחשבתי בלבד - עם מצווה אחרת. אני בטוח שלא תתקשו למצוא, בתוך שלל התרי"ג, כמה מצוות שלא ממש נתפסות כרלוונטיות (כמובן שלצורך הדיון, גם מצוות דרבנן, מנהגים וחומרות יכולים להלקח בחשבון). לצורך התרגיל המחשבתי, אחלק את המצוות בגסות לשלושה חלקים. החלק האחד, המצוות שאפשר לקיימן היום בלא צורך בהתאמה מיוחדת. כגון, תפילה, נטילת ידיים או הדלקת נרות חנוכה. מהחלק הזה נתעלם. החלק השני הוא המצוות שאנחנו מקיימים ללא קשר עם המציאות ששררה בעת קביעתן, כגון הפרדה בין דגים לבשר משום סכנה, תקיעת שופר ביום ב' בתשרי, ויש בחלק הזה גם מצוות שיסודן בתורה, כגון חיתוך פיסה מהאבטיח וזריקתה לאשפה כעין המעשרות, פדיון הבן ומצוות בכור בהמה, שאנו מקיימים בעיוות רב, והחלק השלישי מצוות שבטלו מן העולם, כגון מצוות רבות בתורה הדנות בעבדים ושפחות, בקרבנות ועבודת המקדש, ועוד.
והנה, מלבד איזשהו מוסר מזדמן בעלוני פרשת השבוע, מי מעז לעשות לאיזו מצווה את מה שעושים לשמיטה? האם יעז הרב שרלו לומר ולכתוב, שעלינו "להנכיח" את מצוות "פדיון הבן", ומטקס יהודי קלאסי (מלמול בארמית וארוחה דשנה) יש להופכו לטקס שיזכיר לנו את מכת בכורות, כפי שנועד? האם יכתוב הרב לאו בחוברת כרומו מיוחדת, על חשיבות מצוות "לעולם בהם תעבודו" וכיצד ניתן להופכה רלוונטית לדורנו? נשמע הזוי לחלוטין, נכון?
אבל יותר מכך: האם יעז מישהו לומר על מצווה מסויימת שאינה רלוונטית? שאיננו מקיימים אותה כראוי, רק משום שאנו שומרים עליה כראוי? הרי זה אבסורד, עומד רב בישראל וטוען, שמשום שאנחנו מקיימים מצווה כפי שהיא פסוקה להלכה, ברמב"ם ובשו"ע, באחרונים ובארוני האחרונים, אנו מחטיאים את מטרתה! עומד רב ואומר, שהמנעות מספיחין, נטישת גינת הירק וקניית חצילים מאיטליה, הכל בהכשר מהודר, אינם קיום המצווה, כי כוונת האל במצווה היא אחרת.
בכל מצווה אחרת זו רפורמה בהתגלמותה. במצווה זו (ובמצווה דומה, המעשרות, שגם בה יש התעוררות דומה), מרשים לעצמם הרבנים האורתודכסים לפרוץ גדר גבוהה במיוחד.
_______________________
אשכול זה מתכתב לדעתי עם אשכולו של חזק ואמץ, מעמד ההלכה אצל שומרי ההלכה, המציג פן נוסף של בעיית משמעות המצוות מול קיומן בפועל.
_________________
תוקן על ידי השכן ב- 15/05/2014 12:35:26
טוב שכן טוב!
 |
|
|
