לעניין שמיטה גם הם רפורמים?

ר' מיכאל- בתשובתך הראשונה לי כתבת על הלכות שנראה שהקב"ה *לא* התכוון אליהם. הטענה שהקב"ה רוצה שנקיים הלכות שלא רצה שנקיים, היא פרדוקס די מעניין, לטעמי. 
היחס של התורה לאונס הוא בלתי נסבל בשבילי (ושל חכמינו במהלך הדורות עוד יותר). אמנם לא מדובר בנפק"מ מעשית, אבל זה הרבה יותר מקשה על בחירתי בתורה מהלכות שבת וכשרות.
כתבת שברור שהפוסקים מנסים לפסוק על פי גישתם המוסרית או ההגיונית. נראה לי שזה לא ברור בכלל. הטענה כאילו פוסקים שמרניים פוסקים לפי התורה ופוסקים ליברלים לפי רצונם האישי באה לידי ביטוי למשל באשכול זה.

[מיכי,

אני טוענת שכל אדם יודע (בעיקרון) מה טוב בעיניו (אם כי יש שטחים אפורים ולא בהירים, אולי עד שמגיעה עת מבחן), ואם הוא אדם מאמין הוא גם מאמין שא-לוהים מצווה לעשות טוב. לכן בהכרח מה שהוא מאמין שהוא מצווה אליו יהיה גם טוב בעיניו, ואם זה לא נראה כך במבט ראשון הוא ידאג לפרש זאת כך שזה כן ייראה במבט שני או שלישי (דיסוננס קוגניטיבי). מה שהוספתי לדייק בעקבות דבריך הוא, ש"טוב" זו הגדרה מורכבת (כי אנחנו יצורים מורכבים), ולפעמים - מתוך אותו השיקול שלא מאפשר לו לקבל שא-להים מצווה על עשיית רע - הוא ימצא את ה"טוב" גם בתוך ציווי שהוא בעייתי בעיניו (למשל, בהגדרה של עצם קיום המצווה כ"טוב", כי "שמרנות זה טוב" או "מסורת זה טוב", גם אם המעשה עצמו לא לגמרי מתאים לקריטריונים של ה"טוב" שהוא מכיר בהם).
ייתכן שזה טאוטולוגי או מעגלי, אבל אם כך אל תבוא בטענות אליי אלא אל נפש האדם שהיא טאוטולוגית ומעגלית...

שוב, אני לא טוענת שאין קופליקט, אלא שיש ניסיון תמידי לגשר עליו.
אני טוענת שמלבד מחיקת הציווי (שבאופן עקרוני אינה לגיטימית בתוך המערכת הדתית היהודית, אם כי יש דוגמאות גם למהלך בכיוון זה) יש רק אופציה אחת שעומדת בפני האדם המאמין כ"פיתרון" לקונפליקט: פירוש מחודש של הציווי כך שיענה על קריטריוני ה"טוב". את זה ניתן לעשות בשיטות שונות: פירוש מחודש של לשון החוק והמשמעויות הפרקטיות הנגזרות ממנה ("עין תחת עין - ממון"); הבנת החוק כ"אימון" או "תירגול" שמטרתו לתקן את תפיסת ה"טוב" השגויה המושפעת מן המציאות הסובבת (מעין הליכה בשיטת "אם אני מיעוט אני בודאי גם צודקת", ולכן מי שמתנגד לכך שהומואים הם חלאת המין האנושי הוא סתם קונפורמיסט בעוד מי שבטוח שנשים צריכות להתעטף ברעלה ולשתוק הוא "אותנטי"... שיטה-אחות של זו היא הטענה שעצם השמירה על המסורת היא "טוב" כלשעצמה, ודווקא בגלל שזה "נוגד" כביכול את הלך הרוח של העולם הסובב, ולכן גם עשייה של משהו שהוא לא ממש "טוב" היא עצמה "טוב" אם זה מה שעשה סבא של סבא שלי); השיטה ה"קלה" ביותר, במובן זה שהיא לא דורשת עימות חזיתי עם החוק עצמו כפי שהוא נתפס לאורך הדורות, היא צמצום התחולה הפרקטית שלו עד למינימום אפשרי (בן סורר ומורה, כמשל).
כל אלה הן דרכים שונות, אבל המטרה היא אחת - לפתור את הקונפליקט בין מה שאני יודע שהוא טוב ובין מה שאני חושב שאני מבין שא-להים ציווה עליי.


שתי הערות שוליים:
א. זה אולי קשור  באופן כלשהו לעבודה שכל הפוסקים ללא יוצא מן הכלל מערבים שיקולים מוסריים בפסיקה שלהם, אבל זו לא אותה טענה בכלל. 
ב. העמדה הפרטית לגמרי שלי כלפי ההלכה באמת אינה רלוונטית כאן ולכן אני מתעקשת שלא לערב אותה בדיון. כל השאלות שנשאלו כאן כלפי עמדתי האישית הן התחמקות מן הטענה העקרונית שלי, שלשיטתי חלה על כל האנשים הדתיים בעולם, מכל הזרמים ביהדות ומכל הדתות בכלל (לאחרונה נתקלתי בדוגמאות מקבילות ומרתקות בנצרות האמריקאית בת זמננו - ייתכן שכמה מכם יופתעו לגלות עד כמה התהליכים העקרוניים האלה זהים גם שם). הניסיון להבין כאילו מה שאני אומרת כאן הוא תיאור של מציאות "רפורמית" הוא שטות, אלא אם כן הטוענים כך מקבלים שהחל מחז"ל ועד ימינו כל הפוסקים הם ממילא רפורמים, אבל זו טענה חסרת בסיס וגם חסרת טעם.]

תוקן על ידי אמשלום ב- 19/05/2014 00:05:05

לא מתביישת,
לא כתבתי בשום מקום שהקב"ה רוצה שנקיים הלכות שהוא לא התכוין אליהן. כתבתי שיש הלכות לא נכונות (כלומר שהוא לא התכוין אליהן) שהגיעו אלינו, ולגביהן באמת יש דילמה האם לקיים אותן (על אף שהקב"ה לא היה רוצה אותן, כדי לשמר את המסגרת ההלכתית) או לא. יש בעייה של חוסר סמכות לשנות ולפרש. ויש הלכות אחרות שאליהן הוא כנראה כן התכוין וגם הן מנוגדות להיגיון שלי.
מה לא ברור כאן? אפילו הבאתי דוגמאות לבקשתך.
לגבי אונס אני ממשיך לא להבין. הרי זה גופא מה שטענתי. שיש כאן הלכה לא הגיונית ולא מוסרית בעליל (אכן, יותר מכשרות ושבת). אז על מה הוויכוח? אני לא עוקב אחרי טענותייך. את חוזרת על דבריי כאילו יש כאן איזו טענה נגדי.

אמשלום,
שאלתי דברים פשוטים ואת ממשיכה להתחמק או לפזר טאוטולוגיות בנאליות. התייאשתי. 

מיכי, לא הבנתיך. הקובע הוא מה ה' רוצה/ לא רוצה אף אם מבחינת הטיעון ההלכתי היבש זה נכון ? אתה מבין שזו יומרה כפולה ומכופלת (האם ה' רוצה ואם כן מה)

ת"ט
ע"ע רצון הבורא של חסידי אשכנז. ראה לדוגמא

תלמיד, לא הבנתי מה הקושי (הניסוח שלך קטוע).
אחזור בקצרה על מה שאני טוען.
1. האדם מפרש את התורה (כלומר היא אינה גוף תוכן אובייקטיבי שלא תלוי בפרשן).
2. הוא משתמש לשם כך בשלושה סוגי כלים: טקסטואליים, מוסריים והגיוניים.
3. אכן יש סכנה (או שזו לא סכנה) שהוא יכניס את סברותיו לתוך התורה ויתייחס לזה כרצון ה' גם כשזו לא הכוונה.
4. אין מנוס מזה (ואני מניח שגם הקב"ה היה אמור לקחת זאת בחשבון).
5. כעת אני טוען שאם הוא פועל באופן ישר אינטלקטואלית, יכולים להיות מצבים שבהם הפרשנות שלו לא תהלום את ערכיו. זה קורה כאשר הטקסט לא יכול להתפרש באופן שיתאים למוסר/ההיגיון שלי (יש לזכור שאחד משלושת המרכיבים הוא הטקסט עצמו, ולא רק ההיגיון והמוסר).
6. עיקר מה שטענתי הוא שהמבחין בין מחוייבות להלכה ולקב"ה לאי מחוייבות הוא אך ורק המקרים הללו. השאלה מה האדם עושה כשהוא נתקל במקרה כזה? האם הוא מציית או לא?
7. ממה שאני מבין אמשלום טוענת שאין מצבים כאלה (כי אנחנו תמיד אונסים את הטכסט), ולכן היא ממאנת לענות מה היא היתה עושה במצב כזה. אבל אלו שטויות כמובן, שהרי יש לא מעט דברים שלא נוחים לכל אחד מאיתנו בהלכה (הבאתי דוגמאות למעלה: כשרות, שבת, אשת כהן שנאנסה).
8. על כך היא ענתה לי שה'נוחיות' אינה רק הלימה לערכיי אלא גם הרצון לקיים את התורה. אבל אז הגענו למחוזות הטאוטולוגיה. ברור שאם לוקחים בחשבון גם אם זה האדם לעולם עושה את מה ש'נוח' לו. או במילים אחרות: האדם עושה תמיד את מה שהוא עושה. הייתי אומר שזה חידוש די קטן.
9. שוב אבהיר שברור שכשאדם מפרש את התורה בהתאם לערכיו אין בכך כדי לומר שהוא לא מחוייב. כולם עושים זאת, ואין בכך שום פסול לדעתי. מה שאני טוען שזה שהאינדיקציה למחוייבות היא רק המצבים שבהם פירוש סביר כזה אינו קיים.