לשונות האש עולות עד השמים: דברי תוכחה ליום אידם

תכל'ס מה ההבדל בין להדליק מדורות ולעשות חלאקה לילדים לכבוד הצדיק - לבין המנהג הקדום להעביר את הבנים בין 2 מדורות לכבוד המולך.

התלמוד מלא בסייגים ומרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו, מוזר שדווקא בפולחן המתים הרווח כיום לא החמירו מספק דאורייתא...

למינגית
בתור אחת שדגלה הוא אני כך כי טוב לי (כך הצהרת באיזשהו מקום כאן) כך מה לך מלינה על מי שטוב לו אחרת?

למינגית,
במקרה הזה, סבורני שלשיטת מיימוני אין מקום לשיקול שאת מעלה.
מיימוני טוען שהקבלה היא סתירה לאמונת הייחוד, והיא מינות. גם אם נקבל את הגישה שראוי להניח להמון להאמין ולנהוג בשטויות כדי שלא יערער על הדברים החשובים האמת, יש לזה גבול, והגבול הוא ברור: במקרה של כפירה, מחובתנו כיהודים מאמינים לדאוג שכל העם היהודי (ואולי גם כל האנושות כולה) יחזיק באמונה האמיתית. אם הקבלה סותרת את אמונת הייחוד והיא מינות, אז אין שום שיקול שמחמתו יהיה נכון להניח למינות לשרור. זה בדיוק כמו עבודת אלילים, יהרג ואל יעבור.

אבל לעצם דברי מיימוני, אני לא מסכים איתם כלל.
אקדים כמה הקדמות:
1. ברור לי שגישתו של מיימוני נובעת מתוך יראת שמים.
2. אני לא מבין גדול בקבלה [אבל תפיסת עולמי כן מושפעת מהקבלה בדרכים מסוימות], כך שאין לי את היכולת לדון על הקבלה עצמה האם היא סותרת את אמונת הייחוד או לא או מחזקת אותה.
3. אין ספק שיש בקבלה דברים קשים להבנה וקשים עוד יותר לעיכול.

הטענה של מיימוני היא לא שיש שם כמה דברים לא מדויקים או קשים, אלא שהרעיונות הבסיסיים של הקבלה עומדים בסתירה לאמונת הייחוד ולכן מי שמאמין בהם הוא מין. לפי זה, המסקנה היא ש - לדוגמא - הרמב"ן והגר"א היו אפיקורסים.
(הגר"א היה לורייני באופן ודאי, והרמב"ן האמין בספירות ובהשתלשלות וכו')
ואני שואל את עצמי האם זה נשמע לי סביר. האם סביר לומר שהרמב"ן והגר"א טעו, לא בדבר מן הדברים, לא בפירוש כלשהו, לא בהבנה מסוימת, אלא בעיקר העיקרים, היסוד של היהדות כולה: אמונת הייחוד.
האם זה סביר? בעיני לחלוטין לא.
הרבה יותר סביר בעיני שמיימוני טועה בהבנת אמונת הייחוד, או בהבנת הקבלה.
וחשוב להדגיש: אני לא מתכוון לומר שכל מי שחולק על הרמב"ן או הגר"א הוא ודאי טועה. מותר לחלוק עליהם ואין להם חסינות מטעות. אבל כאן לא מדובר על מחלוקת ספציפית, אלא על הנושא המרכזי והחשוב ביותר בתורת משה.
בעיני מאוד לא סביר לומר שהרמב"ן והגר"א היו אפיקורסים. מצטער. זה נשמע לי הזוי, ומי שטוען כך לוקה לדעתי ביוהרה.

ומעניין אותי לשאול את מיימוני (והוא כמובן לא חייב להשיב): מי הם מוריך לקבלה - ספרים או אנשים? - מקובלים או חוקרי קבלה?

לת"ט - איפה ראית שהלנתי על מי שטוב לו אחרת?
לחזק ואמץ, הטיעון שלך נגד מיימוני מעניין, ולא נותר לי אלא לחכות ולראות מה הוא יענה (מרגישה כמו ילדה קטנה שיושבת בויכוח בין שני מבוגרים, תולה בהם עיניים גדולות ומסובבת את ראשה בכל רגע לצד אחר...)
('יהרג ואל יעבור' הפך כבר מזמן  לביטוי שחוק וחלוד. אפילו רפות השכל הגדולות ביותר כבר מתחילות להבין, שאם בכל רגע יוצא איסור חדש תחת הכותרת 'יהרג ואל יעבור', משהו כאן, עפעס, לא לגמרי מסתדר עם השכל (אפילו השכל הרפוי שלהן!). אורך השמלה הוא יהרג ואל יעבור, לבישת חולצות מסוג מסויים היא יהרג ואל יעבור, חיבור לרשת הוא יהרג ואל יעבור, אוטובוסים מהדרין יהרג ואל יעבור. הה"ד 'כי עליך הורגנו כל היום'. עייפה נפשנו להורגים.)

למינג
סליחה, אני עולה חדש ולא ידעתי ש"טפשים" זו אינה הלנה

למינגית,
שלא תביני לא נכון. אני מעריך את מיימוני ויודע בבירור שמדובר באדם הרבה יותר חכם ויותר טוב ממני. יחד עם זאת, כאן אני חושב שהוא טועה. אין סיבה שתרגישי כפי שכתבת, אלא כשווה בין שווים, וגם אם בנושא זה נראה לך שאין לך מה לומר, ברור שבנושאים אחרים יש לך מה לומר ואחרים יסובבו את הראש ימינה ושמאלה...
לגבי יהרג ואל יעבור. נכון, זה נעשה ביטוי שחוק מרוב שימוש. אבל אני מדבר על המשמעות המקורית הברורה שחז"ל מדברים עליה. על שלושה דברים אדם צריך להיהרג ולא לעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לפי מיימוני, קבלה שייכת לתחום העבודה הזרה, וגם אם אפשר למצוא היתר לא להיהרג עליה, עדיין זה מהדברים החמורים ביותר.