|
|
| נשלח ב-16/5/2014 14:08 |
 |
| |
זו לא חוכמה -הרשב"ם חי לפני שחיברו את הזהר.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2014 14:10 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2014 14:17 |
|
| |
כמה הערות לפני שאוכל לענות ממש.
חזק ואמץ, תודה על המילים הטובות, אשתדל לענות מאוחר יותר.
למינגית
איקון ירוק על ההברקה של "עליך הורגנו".
צמח
ברוך השב!
אני מאד מעריך את היראת שמים והרצון להגן על מה שבעיניך הוא אמת קדושה שהביא אותך למקום לא נעים מן הסתם לביקור.
אשתדל לענות. ושוב, מאוחר יותר בל"נ.
שבת שלום
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2014 14:22 |
|
| |
מיימוני ידידי, אל תשתמש בבקשה בסופרלטיב ציני. אני גם לא מנסה להגן על שום דבר. תודה ושבת שלום. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2014 15:38 |
|
| |
הרב המיימוני
שאל כל פרח קבלה אם הוא מאמין באחדות האל והתשובה הברורה תהיה - בודאי.
אני טועה?
כל מה שנאמר מכאן ואילך הוא רק לוליינות מילולית להסביר את כל עינייני השמות והספירות שיתאימו לכלל הראשון הזה.
חלק רק ידקלמו את הדברים כפי שהם כתובים בספרי הקבלה,
וחלק יטענו שהם גם מבינים את משמעותם.
אבל לדעתי לא תמצא מי שיחלוק על כך שה' אחד.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2014 17:40 |
|
| |
לאמר
כמדומני שגם הנוצרים מאמינים שה' אחד
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2014 17:41 |
|
| |
וגם דור אנוש
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2014 18:18 |
|
| |
אנסה לענות לפי הספק הזמן.
יתכן שהתשובות לאחד טובות גם לאחר.
לאמר (אחרון כתב ראשון נקרא כרגע וראשון נענה).
אני מסכים: כל מי שלומד ועוסק בקבלה מסכים שאלוקים אחד הוא.
אבל זו הבעיה: הוא מחזיק בשתי טענות (=מונח לוגי עבור משפטים, אמירות). שגם ה' אחד וגם אפשר לומר שהוא מתחלק לספירות, וגם אצל הספירות יש הרפתקאות מרתקות (לפחות בקבלת האר"י).
זה דומה, מבחינה לוגית, לטענה שיש רווק נשוי, כלומר זו סתירה במושגים. אדם יכול להחליט להתעלם מהלוגיקה. האם זה הופך אותו למאמין? האם זה מסיר ממנו את השם של "מין"? לדעת הרמב"ם - לא.
את סוף דבריך לא הבנתי אודות העוסקים בקבלה אם הם מבינים מה שהם אומרים או לא. אבל הבעייתיות, עד כמה שאני מבין, היא גם בהצהרת אמון ואמונה באמירות שהן מינות (כפי שהתבאר ויתבאר) גם אם טוענים ש"זה נכון באופן רוחני".
וכמובן ניתן לחלוק עלי.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2014 18:26 |
|
| |
חסדא העלה לעיל כמה טענות חשובות ולא על כולן עניתי. אשתדל להשלים.
תתייחס לספירות כנבראים ותירגע,
מה אעשה ובין המקובלים עצמם טוענים במפורש הספירות אינן "נבראים" אלא אלוהות?
ומה תעשה אתה?
עוד כתב חסדא
אנשים במשך הרבה דורות מתעלים ונטענים במלוא חפניים דביקות מהדלקה זו או בהשטתחות בקברו של האי צדיקא ופרישא רב שמעון
אולי יש לבדוק על מה מצביעה המילה "התעלות". אך גם אם לא נבין בה רק "תחושה מרגשת" אלא ממש נמצא שיש בני אדם שכתוצאה מן הביקור במירון והשתתפות בטכסים מדווחים על עליה בכוונה בתפילה, על חיזוק במצוות ובכלל, עדיין לדעתי הדבר אסור. וכי אם אדם משתתף בטכס של עבודה זרה ואומר שזה מחזק אותו במצוות, זה יהיה מותר? כמובן, אני זה שמשווה בין הנעשה בהר לבין עבודה זרה. אבל לפי שיטתי, האם דבריך מהוים היתר אם באמת זה מה שקורה שם?
ומה דעת כבודו על שיר השירים??
אני משער שאין כונתך לפשט המילים, שמציג סיפור אהבה או שירי אהבה (הפשט של הסיפור אינו יוצר ממש עלילה הגיונית וראוי לדון בו בפני עצמו). כוונתך למדרשי חז"ל שהציגו את שיר השירים בתור סיפור על מערכת האהבה בין עם ישראל לקב"ה.
עם זה אין בעיה.
בימי הבינים, ובמקביל לנצרות, החלו לפרש את שיר השירים בתור מערכת סמלים לקשר של עובד ה' או המיסטיקאי עם ה'. גם שם, כל עוד מדובר בתיאור כמו פנומנולוגי (מה שאני חווה שלא קשור למציאות כלל), אין עם זה בעיה. אולי זו לא המשמעות המקורית של הטקסט, אבל אין כאן בעיה של מינות. גם הנביאים תארו את ה' באופנים שונים, כגיבור מלחמה, ישיש בעל שיער לבן ועוד. אבל הם לא אמרו שזה נכון "ברוחניות" ודבריהם מתפרשים כמראה נבואה דמיוני ותו לא.
אם כוונתך לפרשנות שטוענת שהדוד משיר השירים הוא הקב"ה ומה שנאמר עליו בשיר נכון באיזה אופן מבחינה אונטולוגית (=מציאותית), זו כבר בעיה. הגישה הזו, עד כמה שידוע לי, מתחילה עם הספר המוזר "שיעור קומה" שמנסה לשרטט את מידותיו של הקב"ה. זוהי מינות. אבל האם יש מישהו בדורות חז"ל שסבר כן? אתמהה. אם נעלם ממני דבר מה, בוודאי תרצה להפנות את תשומת לבי לכך.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2014 18:40 |
|
| |
חזק ואמץ כתב
מיימוני טוען שהקבלה היא סתירה לאמונת הייחוד, והיא מינות. גם אם נקבל את הגישה שראוי להניח להמון להאמין ולנהוג בשטויות כדי שלא יערער על הדברים החשובים האמת, יש לזה גבול, והגבול הוא ברור: במקרה של כפירה, מחובתנו כיהודים מאמינים לדאוג שכל העם היהודי (ואולי גם כל האנושות כולה) יחזיק באמונה האמיתית. אם הקבלה סותרת את אמונת הייחוד והיא מינות, אז אין שום שיקול שמחמתו יהיה נכון להניח למינות לשרור. זה בדיוק כמו עבודת אלילים, יהרג ואל יעבור.
על זה אני אומר:חזק ואמץ!
והוסיף חזק ואמץ וכתב:
1. הטענה של מיימוני היא לא שיש שם כמה דברים לא מדויקים או קשים, אלא שהרעיונות הבסיסיים של הקבלה עומדים בסתירה לאמונת הייחוד ולכן מי שמאמין בהם הוא מין. לפי זה, המסקנה היא ש - לדוגמא - הרמב"ן והגר"א היו אפיקורסים.
(הגר"א היה לורייני באופן ודאי,
2. והרמב"ן האמין בספירות ובהשתלשלות וכו')
3 ואני שואל את עצמי האם זה נשמע לי סביר. האם סביר לומר שהרמב"ן והגר"א טעו, לא בדבר מן הדברים, לא בפירוש כלשהו, לא בהבנה מסוימת, אלא בעיקר העיקרים, היסוד של היהדות כולה: אמונת הייחוד.
האם זה סביר? בעיני לחלוטין לא.
4. הרבה יותר סביר בעיני שמיימוני טועה בהבנת אמונת הייחוד, או בהבנת הקבלה.
הוספתי מספרים כדי שיהיה לי קל להתייחס. את האמנות של ציטוט שקיימת בפורומים כדי לכתוב בפנים ההודעה לא רכשתי עדיין.
1. אכן יש כאן שילוב של טענות שיוצר קושי חמור, ואפרט.
א. אמונות הקבלה הן מינות (הן קובעות שאלוקים מתחלק לחלקים, שצריך לגאול חלקים שלו שנפלו, זו גישה פנתאיסטית (העולם הוא חלק מאלוהים) ועוד).
ב. הגר"א האמין בקבלה.
משני אלו נובע:
ג. הגר"א היה מין.
גם אני איני רואה אפשר לקבל את ג', אבל זה נובע משני הסעיפים הראשונים.
איני יודע איך ליישב זאת. אם כי כמדומה שהגר"א הרשה לעצמו לחלוק על האר"י, ואיני בקיא בפרטים. האם היתה מחלוקת והאם יש בה כדי להציל את אדוננו מורנו ורבנו הגר"א מאשמה נוראה כזו, איני יודע.
אבל איני רואה אפשרות להתחמק מן הקושי.
זה מעיק על הנפש. זה גורם לי לראות בעצמי אפיקורס (האשמה נגד רבנו הגר"א לפי הדברים היא סוג של מינות, ואני יודע שזה נשמע נורא, גם עבורי. לעומת זאת, זלזול או האשמה של ת"ח כהגר"א היא אפיקורסות).
מצאנו כעין זה שהאמוראים ישבו לשפוט את מלכי ישראל, אבל שם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, התנ"ך מספר לנו על עבירותיהם. האם אפשר לחשוד בגר"א בעברה?
איני יודע ליישב זאת, אבל אני כן יודע שיש כאן קושי.
איני מתנכר למה שאני יודע. לידיעה יש מחיר. חלק מהמחיר הוא שמה שאתה יודע שוב אינך יכול להעמיד פנים שאתה יודע (השלמה: אפשר לנסות... יש דרכים).
ב. דעת הרמב"ן על הקבלה אינה ברורה. הוא רומז עליה והרמזים יכולים להתפרש על ספירות. איך ראה הרמב"ן את הספירות, כנבראים או כאלוהות, לא ברור מדבריו, אבל גם כאן איני בקיא מספיק, וזו גם שאלה של פרשנות.
יש מאמר של הרמב"ן שבו הוא מציג מעין תורת צמצום שיצא בידי גרשם שלום. צריך לעיין בפנים כדי לראות אם זו גישה דומה לזו של האר"י.
לפיכך, לא מצאתי מפורשות שהרמב"ן דוגל בדעות של מינות.
הרמב"ן כן מפרש שהשעיר לעזאזל נשלח לישות שהיא עזאזל וזה במצות ה'. לפי הרמב"ם זוהי עבודה זרה. הרמב"ן כמובן לא עשה זאת בעצמו, אבל כך הוא אומר שעם ישראל עשה וכך נצטוו. צריך לחשוב מהי ההגדרה הנכונה לדעה כזו, שהינה כמובן לא נכונה לפי הרמב"ם - כי נביא שיאמר שה' אמר להקריב קרבן לישות זרה הוא עובד עבודה זרה והוא מסית ונהרג (ואני סבור כאן כהרמב"ם). הבעיה הזו עם דעת הרמב"ן אינה קשורה לקבלה.
ג. האם זה יכול להיות סביר בעיני שאבות האומה כמו הרמב"ן והגר"א יכלו לטעות בדבר כה בסיסי.
איני יודע.
מבחינה מסוימת, היות שאני חי שנים עם המצוקה הזו, התרגלתי, כלומר התקהה אצלי אותו רגש ראשוני של יראת כבוד שהיה מונע ממני לכתוב את המילים האלו בכלל, או שהייתי מגיב כלפי עצמי כמו חזק ואמץ (ראו את הכוח הרע של זלזול, גם הוא נובע מתוך קושיה אמיתית). אני מוכן לומר, או כמעט לומר: כן, הגר"א טעה, הרמב"ן טעה.
ועדיין אני (כמו דובי האלף בסיפור על הארי פוטר, אם תסלחו לי על המשל הזה מספרות ילדים) מוכן לרוץ ולחבוט את ראשי בקיר ולהרביץ לעצמי: איך אני מדבר כך. איך אני כותב כך. בין לעצמי, וגרוע מזה לאחרים.
אבל מה אעשה. אני גם חש ומאמין שאני יודע שאסור להתעלם וחייבים לכתוב. כפי שכתב חזק ואמץ בראשית דבריו שהעתקתי, בשאלה של יסודות היהדות אסור לשתוק.
(אותו דבר נכון למי שירצה לחלוק עלי באשמת אפיקורסות ועוד. גם לו אסור לשתוק).
4. סביר לחזק ואמץ שאני טועה יותר ממה שסביר שהגר"א טעה.
מסכים. אילו הייתי מישהו אחר והייתי שומע שיש מי שמתבטא על הגר"א וקובע שהוא טעה (אפילו רק כמסקנה לוגית בלי לומר זאת במפורש) הייתי אומר אותו דבר עליו.
רק מה, לעתים המציאות כופה את עצמה עלינו. אילו הייתי מוצא שהגר"א טעה בחשבון פשוט, האם הייתי אומר שהדברים נכונים ורק אני לא מבין. הייתי מנסה למצוא כזה פתרון. אבל גם הייתי אומר שהמילים כפי שהן נקראות כדבר לא נכון. וכן גם כאן.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2014 18:49 |
|
| |
חזק ואמץ הוסיף שאלה אישית:
מעניין אותי לשאול את מיימוני (והוא כמובן לא חייב להשיב): מי הם מוריך לקבלה - ספרים או אנשים? - מקובלים או חוקרי קבלה?
זו שאלה חשובה מאד. נניח שהייתי מגיע למקובל חשוב, נניח הרב דבלייצקי בב"ב, ונניח שהייתי מציג בפניו את השאלות האלו, האם הוא לא היה מתרץ אותן בנקל.
לא אענה יותר, ואנצל את הזכות שהעניק לי חזק ואמץ לא לענות (וממילא לא הייתי עונה - אאוטינג אם הייתי לומד אצל זה או אחר). אבל אעיר הערה כללית.
טקסטים עומדים בפני עצמם. טקסט עומד להיקרא ולהיות מובן. כאשר המשמעות הרגילה, אולי הפשוטה, של הטקסט היא מסויימת ומזוהה, בעל הטקסט יכול להיתבע לעמוד מאחוריה. אם זו טעות, אז הוא כתב טעות. אם פסק פסק לא נכון להלכה, אפשר לטעון ש"שגגת תלמוד עולה זדון" (יהיה פשר הכלל מה שיהיה, זה לא דבר טוב). אם זו אמירה פילוסופית או קבלית, בכל אופן תיאולוגית, אז הכותב עלול להיכשל - ולהכשיל - בעיקר דת, שוב כפי שהסביר חזק ואמץ.
עתה, אפשר לטעון שיש טקסטים שאינם מובנים מאליהם, שאינם ניתנים לקריאה רגילה בלי מפתחות תירגום. שאם אדם יקרא אותם בלא ליווי, הוא יגיע למסקנות נוראות ומוטעות (אולי כמוני). ואם יהיה לו מורה, הוא יסביר כך שהכל "ישוב מתקבל על הדעת ונבון" (פרפרזה על דברי החבר למלך כוזר).
אני יכול לציין כך: נכון שהטקסטים של הקבלה, בין הזוהר, בין כתבי האר"י, נחשבים על פי הגדרה לטקסטים שטעונים תוספת של הנחות יסוד, שבלעדיהן ניתן להגיע למינות בקלות. עם זאת, יש מחברים רבים שכותבים ספרים, כולל הרח"ו (חיים ויטאל, תלמידו המפורסם ביותר של האר"י), והוסיפו הקדמה כדי להינצל ממינות, ואפשר היה להבין מדבריהם שמי שיניח את ההנחה שלהם כבר נשמר מטעות.
כפי שהרח"ו מציג זאת, (אני מצטט מהזכרון ומתוך הבנתי) הבעיה של הרח"ו היא שלא יאמרו שכל מה שמתואר אודות הספירות הוא בגשמיות. אם זה "ברוחניות" אז זה כבר בסדר.
ובזה הרח"ו ואולי האר"י עצמו לא שמו לב לדבר פשוט. הם הכניסו ריבוי לאלוהות. הם הכניסו דינמיקה שמתרחשת בזמן לאלוהות. הבעיה היא לא רק שניתן להבין זאת כאילו האלוהים מתחלק לחלקים גופניים, גשמיים, פיזיקליים. (גם עצם החלוקה שלהם בין גשמי לרוחני אינה יהודית מקורית אלא נאופלטונאית, אבל זו לא ממש השגה. אולי הנאופלטונאים צדקו? אני חושב שלא). הבעיה היא שהם סבורים שהאלוהים יכול להתחלק. נקודה.
ושים לב, אני מצטט (מהזכרון ולכן אפשר שטעיתי, ובבקשה להצביע היכן. איפה למשל שותף סוד כשכל כך צריך אותו). לדברי שלי יש הודאת בעל דין (=מונח טכני הלקוח מהש"ס שבו אחד משני צדדים בויכוח מודה לטענות הצד השני) שהטקסטים ניתנים להיקרא וההבנה תהיה נכונה כל עוד נזהרים רק מייחוס של "גשמיות". המבקש לתקנני, מוזמן ובשמחה אשתדל לקרוא.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2014 18:54 |
|
| |
ושוב לדברי חזק ואמץ, שכתב
למינגית,
שלא תביני לא נכון. אני מעריך את מיימוני ויודע בבירור שמדובר באדם הרבה יותר חכם ויותר טוב ממני. יחד עם זאת, כאן אני חושב שהוא טועה. אין סיבה שתרגישי כפי שכתבת, אלא כשווה בין שווים, וגם אם בנושא זה נראה לך שאין לך מה לומר, ברור שבנושאים אחרים יש לך מה לומר ואחרים יסובבו את הראש ימינה ושמאלה...
המחמאה עושה לי טוב, אבל אני חושש שהיא לא מדוייקת. וזה גם לא משנה.
הדיון מבוסס על שני דברים:
הכרת החומר, העובדות, וכיו"ב, כולל טקסטים.
ניתוח בכלים שפעם כינו "שכליים" ואני מעדיף "פילוסופיים" אבל לא במובן שהם לא ניתנים לשימוש בידי כל אחד.
הנקודה שלי היא שיש דברים שכל אחד יכול להבין. קרא, חשוב, הסק מסקנות, ואם יש שאלות, שאל. (הדברים נאמרים כמובן לשני המגדרים). כפי שאדם יכול לעשות חשבון אריתמטי פשוט ולומר, למשל במכולת, אבל לא רק, סליחה למה חוייבתי בכזה סכום, החשבון מראה אחרת. ולשם כך אין זה משנה מי עשה את החשבון לפניו. החשבון הוא חשבון. כך גם בפיזיקה (רק שצריך ללמוד הרבה יותר) וכך גם בפילוסופיה - ובקבלה, אם קבלה נלמדת באופן דיסקורסיבי וטקסטואלי (על ידי ניתוח אמירות או כתבים ועל ידי ניתוח טענות וטיעונים, בדיוק כפי שאנו עושים כשאנו לומדים גמרא או סתם מקשיבים זה לזה וחושבים זה על דברי זה).
זה אומר שלא צריך להיות חכם כמו פלוני כדי להבין. אנו חושבים, אנו מבטאים את מחשבותינו, ואז, כפי שכתב חזק ואמץ, יעקבו אחרי דברינו. זה מאד מחמיא לחשוב שמתפעלים ממה שאנו כותבים. חשוב יותר שזו הזדמנות שלנו ללמד וללמוד ולברר את האמת.
נראה לי שזה מה שמונח בדברי חזק ואמץ, ואם כן, אני ממהר להסכים עמו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2014 18:59 |
|
| |
צמח היקר והאהוב עלי
אין לי שום כוונה להיות ציני. לפעמים אני כותב ותופס את עצמי שזה נשמע ציני או מתנשא, ואני משתדל לתקן. כאשר אין לי דרך לבטא אהבה והערכה לאחר אלא במה שייראה כך, אני מעדיף להסתכן ולכתוב בצורה של חבר ואוהב. אנא קרא כך את הדברים.
לקח לי יותר זמן ממה שהיה לי כדי לענות לכולם, וזו לא בעיה, אני שמח על כך. אבל לא הספקתי לעיין במה שאתה כותב. אני משער שאתה רוצה להסביר איך יש להבין את הצהרות (=טיעונים, משפטים, הסברים) הקבלה, אולי בסגנון חב"ד ואולי לא רק, לגבי האלוהות, ובמיוחד לפתור את בעית הריבוי והאחדות. לצערי לא הבנתי איך אתה פותר את הבעיה. אך אשאל: האם אתה מסכים שמי שיאמר שהאלוהים הוא גם מתחלק, בכל "עולם אלוהי", זו סתירה לאחדותו? ואז נותר לנו לבדוק אם מישהו אומר כך.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2014 00:52 |
|
| |
מיימוני,
תודה על תגובתך המפורטת.
אין לי הרבה להוסיף, שהרי בעצם הסכמת עם טענתי אלא שלדבריך לאחר שהגעת למסקנות קשות אלו אין לך אפשרות אחרת.
תרשה לי להעיר שיש אפשרות כזו. יש אפשרות שאדם לומד נושא, מתבונן בו ומגיע למסקנות, ואחר כך אומר לעצמו: "אם זוהי המסקנה, ודאי שאני טועה, גם אם אינני מוצא את הטעות".
דוגמא לדבר, פרדוקס כלשהו, נניח אכילס והצב. לפי החישוב הפשוט, המסקנה הלוגית המוכרחת היא שאכילס אינו משיג את הצב. מה לעשות שאנחנו יודעים שהמציאות שונה מהמסקנה הזו, ולכן זה פרדוקס. אין טעם להתעקש על המסקנה כשהיא מופרכת מהמציאות. אלא במקרה כזה, גם מי שאינו יודע את פתרון הפרדוקס שמצביע על הטעות בשיטת החישוב, צריך לומר לעצמו: "אני טועה, למרות שאינני יודע בדיוק במה".
אם המסקנה שהרמב"ן והגר"א היו אפיקורסים, היא מסוג המסקנות שגורמות לך לחבוט את ראשך בקיר ולהרביץ לעצמך, נראה לי שכאן המקום לומר "אני טועה, למרות שאינני יודע בדיוק במה".
הערה נוספת.
האנשים שאני מכיר כנושאים ברמה את דגל אמונת הייחוד ומתנהלים לאורה בכל תחומי חייהם, הם דווקא מקובלים (קבלת הרמח"ל והגר"א).
כלפי הבנתך, זה בהחלט אומר דרשני.
זו הייתה הסיבה ששאלתי על מוריך בתחום.
והערה נוספת.
כפי שכתבתי, אין ספק שיש בקבלה דברים קשים להבנה ולעיכול. ואוסיף: שעלולים בקלות להתפרש כמינות.
זו כנראה הסיבה שבמשך דורות רבים הקפידו לא ללמד קבלה להמונים, וכמעט שלא להעלותה על הכתב והדפוס, אלא היא נלמדה איש מפי איש, תלמיד מפי רב, בצנעה, בלחישה ובהסתר. היכולת לטעות טעויות חמורות היא כנראה זמינה מאוד.
אפשר להאשים חלק מהמקובלים ולומר שהם אכן טעו והגיעו למינות. אבל לדעתי כאשר מדברים על יסודות הקבלה (ואני יודע בערך על אלו יסודות אתה מדבר), דומני שניתן לומר שהם אכן עלולים להתפרש כמינות, אך עשויים להתפרש גם כאמונת הייחוד הצרופה.
כיום שהקבלה נלמדת בראש כל חוצות, יתכן שאין ברירה אלא ללמדה גם להמונים, כדי שלפחות לא ינהו אחרי הפרשנויות השגויות, אבל זה כבר נושא אחר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2014 01:18 |
|
| |
חזק ואמץ
האם תוכל לתת דוגמא לאדם שהינו מקובל וגם "נושא ברמה את דגל אמונת הייחוד ומתנהל לאורה בכל תחומי חייו"?
מה הן אמונותיו?
ואני עתיד לשאול בשלב כלשהו:
האם אמירה זו, או זו, משני הקצוות, אינה מבחינה מסויימת דיקלום כיון שאי אפשר להחזיק בסתירה? (= כאשר שתי אמונות סותרות, אדם יכול לומר בפיו שהוא מאמין לשתיהן, אבל יהיה זה קשה או בלתי אפשרי לקבל את שתיהן ולהיות רציונלי).
לגבי הקושיות על הגר"א והרמב"ן -
יש לי פתרון שאמנם אינו קל לעיכול. לומר שהם יכלו לטעות מסיבות כאלו ואחרות. למשל, שהלוגיקה היתה פחות חשובה בעיניהם מאשר המסורת.
או שהם לא היו בעלי ידיעה בפילוסופיה כמו שיש לי.
איני סבור ששתי טענות אלו של הסבר הן אפיקורסיות. אני גם סבור שאם צריך לבחור בין להאמין שה' מתחלק לחלקים, בכל סוג של עולם שנוכל לדמיין או לומר שאנו מאמינים בקיומו, לבין האמונה שגדולי ישראל טעו בלוגיקה או בפילוסופיה, הפתרון האחרון גם נכון וגם עדיף.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
