לשונות האש עולות עד השמים: דברי תוכחה ליום אידם

אני מרגיש קצת מוזר לערוך דיון זה לגבי עמדתו של הרב מיימוני שהוא מופת של כבוד ויחס ענייני ומקרב לכל משתתפי הפורום בין שמגיע ובין שפחות. מי יתנני תלמידו בעניין זה. כמובן שמשל עיר הנידחת לא נועד להאשים את מיימוני בכוונות קיצוניות כלפי קהילות שונות אלא לבקר את חריצת הדין על בסיס עדויות והנחות יסוד בעייתיות. ועל כך בהמשך.

אינני רוצה (או יכול אם חפץ אני להיות ישר עם עצמי) להכנס לדיון עיוני על זרמי הקבלה השונים וניתוחם הדדי ובירור עמדותיהם לגבי שאלות של אמונת האחדות. יותר מכך, אני חושב שזרמי הקבלה השונים (אין דבר כזה "קבלה" שכן מדובר באוסף רחב מאד של תפיסות מיסטיות (מיסטיות בהקשר זה = תפיסות אודות הא-לקות וביטוייה שאינן משתמשות בתבונה הפורמלית ככלי הבנה בלעדי) שלאו דווקא מתיישבות זע"ז) הם יצירה אנושית בבחינת שניים שותפים לה לתורה: נותנה ומקבליה. כל פרשנות של התורה היא יצירה אנושית ולא משנה התקופה או הזרם או התפיסה. ככל יצירה אנושית, היא לוקה בכשלים מכשלים שונים – לוגיים, מוסריים, פסיכולוגיים, ועוד. אך בזה לא שונה המיסטיקה היהודית מכל זרם אחר של הגות יהודית תורנית ובכלל. הדיון לגבי האם ספירות הן נבראים או לא, נראה לי להתחייב להנחות היסוד של העמדה שמיימוני מציג ואת אלה אני רוצה לברר.

ראשית, נושא תפיסת האחדות אינו חד משמעי לא סינכרונית (בתקופה נתונה) ולא דיאכרונית (לאורך הדורות) כשם שעלה ועולה מעת לעת גם בדיוני הפורום. כלומר תפיסת האחדות היא מתפתחת ואף זו, לאו דווקא לינארית ולאו דווקא במסלול אחד. מה שהיה עמוק בתוך גדר תפיסת האחדות בדור אחד, יוצא מגדר זה בדור אחר. האם מושג האחדות עובר הזדקקות עם השנים? יהיו כאלה שבבודאי יסכימו אם כי זה פרדוקסלי לטעון שאמונתנו טהורה ומבוררת יותר מאשר זו של קדמוננו. אם כי זה בהחלט לא בלתי אפשרי ולכן אני לא מקבל את הטיעון שהיות והגר"א האמין וכו'.

גם כלי הדיון בסוגיות אמונת האחדות השתנו עם השנים ולרוב כתוצאה של אימוץ כלים אינטלקטואליים שהתפתחו לצד היהדות התורנית. אימוץ כלים אריסטוטליים דרך הגות איסלאמית העשיר את היהדות באוצר של כלי הגות שאפשר פרץ של יצירה פילוסופית שלא היה לה כל תקדים בקורפוס היהודי עד אז. מורה נבוכים הוא כמובן אולי השיא של זה אבל גם קדמו לו הרבה אחרים. האם התנאים בגמרא חשבו על סוגיית האחדות במונחים של מורה נבוכים? ברור שלא. האם גישתו האריסטוטלית של הרמב"ם מחייבת להלכה? לא להתבלבל, זה בדיוק מה שמיימוני עושה – הוא לוקח גישה פילוסופית מימי הביניים ומשתמש בה כבסיס לפסוק הלכה לגבי הצטרפות למניין וכד'. מילא החלטה על מרכזיות הרמב"ם בהלכה (מרכזיות אם כי לא מוחלטות) אבל מהיכן באה החובה לקבל שיטת היקש אריסטוטלית (אריסטוטלית לא בא לגרוע ממנה אלא למקמה על רצף של יצירה אנושית בתחום זה) בבואנו לדון בענייני אמונה וכ"ש לפסוק עפ"ז הלכה?

מיסטיקה יהודית קדמה לקבלה (כתחום הגות מהמאות 10 ואילך) והתנ"ך מלא ממנה (ואין להביא ראייה מהרמב"ם לגבי פשט ואלגוריה של מקומות אלה כי על זה בדיוק אנחנו שואלים). גם הגמרא לא חפה מעניינים אלה ולא רק הם (קישואים כבר אמרנו?). כלומר ביטוי מיסטי לאמונה אינו זר ליהדות לדורותיה והוא אף קדם היסטורית לרציונליזם. האם זה אומר משהו על אמיתותו? השאלה לא ברורה שכן איך בדיוק נבדוק את אמיתותה של הגישה המיימונידית (של הרמב"ם)? האם פירוש הדבר שלא ניתן לבקר אף שיטה והכל יחסי? חס וחלילה – ללא ביקורת אין הבנה. אבל האם תפיסת האחדות במיסטיקה היהודית מחוייבת לתפיסה הניתוח המיימונידית? בודאי שלא.

הרמב"ם בודאי חשב שניתן לנסח עיקרי אמונה ואף לצקת להם תוכן בעל משמעות מוחלטת. ככזו, הוא גם חשב שניתן להשתמש במסמך משפטי זה כבסיס לפסיקת הלכה בהקשרים שונים. בפועל, לא מצינו תמימות דעים לא על העיקרים עצמם ולא על היכולת להשתמש בהם כבסיס לפסיקה. הרב מיימוני מניח שתפיסת האחדות שלו מחייבת מישהו חוץ ממנו. הרב מיימוני גם מניח שתפיסת אמונת האחדות שלו מהווה בסיס לפסיקת הלכה. טענתי היא שלשתי ההנחות הללו אין בסיס – לא פילוסופי ולא הלכתי.

תוקן על ידי yerubaal ב- 19/05/2014 09:51:53

תלמיד, גם בלי הסתירות הרמב"ם הרחיב מאד את עניין הע"ז לעומת שאר הראשונים, וכלל תחתיה המון מצוות. ראה רשימת המצוות בתחילת הל' ע"ז.

הסיבות לכך שאברום בורג לא אוהב את ל"ג בעומר או תלמדו קצת היסטוריה)




"את לג׳ בעומר אני ממש לא אוהב. לא מציין ולא חוגג. לא בגלל סירחון המדורות, העצים הגנובים או הזיהום הסביבתי. לא בגלל עבודת האלילים הפרימיטיבית במירון, ואפילו לא בגלל בובות הוודו העולות על המוקדים בבני ברק ובירושלים. בעיני זהו חג פסול בשל שני היסודות ההיסטורים המיוחסים לו: מרד בר כוכבא ויום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. מקורו של לג׳ בעומר לא לגמרי ברור. חלקו פגאני, כמו חגי האש והיציאה לטבע של הרבה מן התרבויות בתוֹכן היינו ומהן הושפענו במשכם של דורות רבים. חלקו האחר היסטורי ופוליטי, זכר לאירועי עבר. באמצע המאה ה 12 קיבל היום הזה את המשמעות הלאומית – מרד בר כוכבא. ומאמצע המאה ה 16 נוספה לו גם המשמעות המיסטית – יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. ושני אלה – בר כוכבא ורבי שמעון בר יוחאי – יחד עם החוט המקשר בינהם, רבי עקיבא, הם האחראים הראשיים לאחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות העם היהודי. אסון מתגלגל שחלקו עדיין איתנו כאן עכשו. ועודנו מאיים; אסון המשיחיות הפוליטית.


נחזור במכונת הזמן אל המאות השנייה והשלישית לספירה. שנים דרמטיות ומכוננות בקורותינו. בשנות השישים למאה הראשונה ירושלים תוססת, מתוחה על סף פיצוץ. קנאים פוליטיים ודתיים מתבצרים בה. אטומים למציאות המקומית, בוּרים במשחק הכוחות הבינלאומי. החברה של אז תישמע מוכרת מאד לקורא של היום; חברה שסועה ביותר מאשר שסע קורע אחד. קרעים עמוקים בין עשרות כתות דתיות המתחרות בינהן בכל האמצעים הכשרים. מחרמות ועד אלימות רצחנית וכל מה שביניהן. פערים מעמדיים בלתי נסבלים בין האלפיון הנהנתן העליון לשאר החברה הנאנקת במצוקותיה. אנשי דת ופוליטיקה מושחתים. מתח אתני מובנה בין יהודים ללא יהודים, בערים המעורבות, בדרכים, בכלכלה ובמאבק על תשומת ליבו של השלטון הרומי. ומחוץ – גלובליזציה של אימפריה חמדנית וגחמנית ששלוחיה עושים בפרובינציית יהודה כבתוך שלהם.


אל ירושלים ההיא התנקז ריכוז המטורפים והקנאים הגדול ביותר שרק ניתן היה לחשוב עליו. אולי אז נוסד ׳סינדרום ירושלים׳ המקורי. מאמינים פאנטים דחקו את הקץ, המתינו בחוסר סבלנות וסובלנות, במתח גואה, לגאולה בפועל על ידי האלוהים. ייחלו והתפללו לכפיית שילטון האל עלי אדמות על פי ה׳פילוסופיה הרביעית׳ (הגדרת יוסף בן מתיתיהו את הכת הרביעית לצד הצדוקים, האיסיים והפרושים) שהפכה למקלטם של כל אלה שאיבדו תקווה לשיפור המצב המייאש ההוא. זו – גאולת האלוהים -בוששה לבא, כפי שהיא עוד מבוששת וכפי שלא תבא לעולם. כי אין גאולה כזו. הסוף ידוע – העיר חרבה, המקדש עלה באש, ועונשים כבדים הושטו על בני היישוב היהודי. גלות, קרע, הפקעות, והרס נורא. לא פלא שרבים מאיתנו זוכרים עד היום את חורבן בית המקדש, את אבדן ירושלים, את סוף חצי העצמאות של התושבים היהודים בארץ ישראל של אז. אבל זאת היתה רק תחילתה של הטרגדיה מעשה ידינו לעצמנו. את החלק הסופי שלה אנחנו נוטים משום מה לקדש במקום לגנות ולקלל.


השנים שאחר החורבן מפורסמות פחות, אף שהן טראגיות הרבה יותר. המציאות הפוליטית והגיאו פוליטית לא נרגעה עם החורבן של שנת 70. הטירופים החמדניים של שליטי רומא לא שככו. ובה בעת הם נאבקו כדי לייצב את הגבול המזרחי של האימפריה, בסדרת עימותים קשה עם הפרתים שבמזרח. בשל אלה – החמדנות והאימפריאליזם – הם שלחו ידיים אלימות אל כיסי משלמי המסים הדלים ואל חמדות המקדשים העשירים. דיכאו ביד ברזל כל מרי ומרידה שאיימו עליהם מבית וגזרו גזירות בהתאם. עלינו ועל כל שאר העמים הנכבשים תחת שילטונם והארץ רעשה וגעשה. בינתיים, קיבלו עליהם היהודים הנהגה חדשה שהחליפה את הממסדים הישנים וניסו להשתקם מההריסות. הטראומה של החורבן ניכרה בכל מקום ובכל אדם. המבנים החברתים הישנים קרסו. כהנים היו ואינם, ירושלים לא היתה יותר מרכז פוליטי ודתי. ושדרת מנהיגות חדשה תפסה את מקום האליטות הירושלמיות הוותיקות. ביבנה הרחוקה ניסו רבן יוחנן בן זכאי וחבריו, הרפורמים המחדשים של הימים ההם, לחדש את היהדות, פולחניה ומנהגיה סביב מוסדות חדשים. למתן את הקנאות הירושלמית. הם עיצבו נורמות משפטיות, חברתיות ומוסריות שהחזיקו מעמד אלפי שנים. איתם יצאו היהודים לגולה, מכוחם התבדלו מן העמים אשר סביבם ובכוחן שרדו.


אבל למה בעצם הם נאלצו לגלות מן הארץ? הרי אחרי הכיבוש הרומי את ירושלים נותרו כאן עדיין המונים יהודים שלא הוגלו או גורשו? את ההסבר לכך יש לתלות בין השאר בפוליטיקה של הימים ההם. גם אחרי החורבן של שנת 70 לספירה לא נרגעו הרוחות האידיאולוגיות. הקנאים לא מתו ולא למדו כלום. עברו כשישים שנה והם זכו לגדול התומכים הרוחניים – רבי עקיבא. אחת הדמויות התלמודיות החשובות ביותר בדור שלאחר החורבן היה גם אחד הפטרונים הבולטים של זרם החכמים הקנאים. הוא וחבריו השתייכו לזרם פוליטי אקטיבסטי שבז לריאל פוליטיקה. הם תמכו בהתנגדות פעילה נגד מעצמת העל היחידה של הימים ההם – רומי. הוא ותלמידיו ובראשם רבי שמעון בר יוחאי, ראו במנהיג המרד החדש – שמעון בר כוכבא את מלך המשיח.



סופו של הסיפור נורא – השואה הראשונה שלנו. נהרות של דם זרמו בביתר – מעוז המורדים ובשאר ערי וכפרי ישראל. מאות כפרים נמחו מעל פני האדמה, אלפים נמכרו לעבדים בשווקי עזה, חברון ורומי במחיר מנת אוכל של סוס. עשרות אלפי ״תלמידיו״ של רבי עקיבא נפלו במרד השחצני והמיותר ההוא. ארץ יהודה חרבה ושממה מיהודים למשכן של אלפי שנים. והכל בגלל קנאות דתית המשולבת במשיחיות חולנית, במיסטיקה ביזארית שלא מחוברת לשום מציאות ובבדלנות רוחנית ותרבותית מכל מה שאיננו בדיוק כמותם."

ירוחם,במקום להגיב לעניין אתה מגיב באד הומינם -הנשק של החלשים.
והכי מצחיק זה שאתה מסתמך על הרב עובדיה.

מיכי
תגובתי היתה בהקשר הזה
כתבו "כל המסורת, אלפי שנים של אנשים שנאנקים תחת עול אינסופי של ריטואלים פגאנים (שלפי ספקולציות לא מבוססות הועילו פעם פעם לעזור להם להגמל מריטואלים פגאנים אחרים)" ורמזו שמכיון שכל הסיבה היא הפרשה מע"ז היה ראוי למצוות להתבטל לאחר זמן הרצה מתאים שבו תפוג הפאגניות. ע"ז נסובו דברי

דבריו של בורג די מגוחכים.

אם נאמין בהנחה האוילית שתלמידי ר"ע היו בעצם צבא שלמד מפי ר"ע את הלכות מלכים ומלחמותיהם, אז רשב"י באותה תקופה אפילו לא התחיל ללמוד אצל ר"ע.

אם לא נאמין בכך, אז כל שיש לנו הוא תמיכה אישית של ר"ע במנהיג המרד. איך למען ה' הצלחנו להפיל את ר' שמעון בר יוחאי לסיפור הזה? כל מה שידוע לנו על יחסיו עם הרומים הוא שפעם אחת הוא דיבר נגדם, בתקופה שמאוחרת עשרות שנים ממרד בר כוכבא.

חברים, שמעתם פעם על "אין משיבין על הדרוש"? מקרא אני דורש, ואל תבלבלו אותי עם עובדות.
כעת חשבתי שההבדל בין דרוש לבין טיעון הוא שהדרוש נבחן לפי מסקנתו (אם מזדהים עם המסקנה מה אכפת לי הלוגיקה של הטיעון, כלומר התקפות שלו) וטיעונים נבחנים לפי הלוגיקה שלהם (האם המסקנה נובעת מן ההנחות, ועד כמה ההנחות סבירות). ראו הודעתי הראשונה בעניין השמיטה החדשה והרפורמיות באשכול המקביל.
לכן יש לקרוא את דבריו בורג כאן כהטפה נגד המיליטריזם ובעד השלום בימינו. זה הכל. אין שום קשר לבר כוכבא ו/או ל"ג בעומר.
וכעין זה מה שכתבתי על שימושו של לייבוביץ במקורות הלכתיים (כמו הרמב"ם). השימוש הוא לצורך אילוסטרציה בלבד, ואין לו שום מחויבות פרשנית. מה שמחבר אותנו שוב לאשכול המקביל על הרפורמיות של השמיטה ולוויכוח שלי שם עם אמשלום (או עם מה שאני חשבתי שהוא דעתה, שכשלעצמה עדיין מעולפת בספירים).

תוקן על ידי mdabraham ב- 19/05/2014 15:37:44

לפי המתואר בתנ"ך, גם חורבן המקדש הראשון וכל האירועים סביבו ושהובילו אליו התרחשו בגלל משיחיות יתר.

סינדרום ירושלים מאז ומתמיד

גנבו לי את האשכול....

לא נורא, זו דרך הפורום.

המשך דיון בדברי האר"י, מה אמר, מה לא, והאם זו מינות ועוד - באשכול מיוחד.

השאלה היא אם זה יהיה לפני הל"ג הבא...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
כבר קדמך יתוש

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4521440,00.html

בהחלט השוואה מעוררת מחשבה (אני אומר זאת כמי שנהנה הנאה מרובה מהמונטנגרי שמייצג אותו). באמת מה ההבדל?