רצוי לקרוא את המאמר המצורף, להבנת האירוע עם רבי שמעון (כל הזכויות שמורות):
מעשה בשלושה תנאים - האור והחושך בגזירת הרומאים
אחד מסיפורי חז"ל הידועים לכל ילד קט הוא הסיפור בדבר קורותיו של רבי שמעון בר יוחאי, שהתחבא במערה יחד עם בנו, עקב רצונם של הרומאים ללכוד אותו ולהוציאו להורג. בסיפור זה, המובא באריכות בתלמוד הבבלי ובמדרשים ובקצרה בתלמוד הירושלמי, רבו התמיהות, ולהלן ננסה לעמוד על פישרו ועל משמעויותיו המדויקות.
כך מתארים חז"ל: "ישבו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, וישב יהודה בן גרים אצלם. פתח רבי יהודה ואמר: 'כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות'. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: 'כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס'. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: 'יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג'. הלך הוא ובנו, התחבאו בבית המדרש. כל יום הייתה מביאה להם אשתו פת וכד מים וסעדו. כשהתחזקה הגזירה אמר לו לבנו: 'נשים דעתן קלה עליהן, שמא יענו אותה ותגלה אותנו'. הלכו, התחבאו במערה. אירע נס, נברא להם חרוב ומעיין מים... שהו שתים עשרה שנים במערה. בא אליהו ועמד על פתח המערה, אמר: 'מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ונתבטלה גזירתו?' יצאו..." (שבת לג:, מתורגם חלקית מארמית).
הבעיה הכרונולוגית
בטרם נפנה לעסוק בתמיהות שבסיפור זה, עלינו לברר תחילה באיזו תקופה בדיוק אירע מעשה זה? מחד, מבואר במדרש כי היה זה "ביומא דשמדא" (ב"ר וישלח ע"ט). לפי זה נראה שהיה זה בתקופת השמד הידועה, זו שהתרחשה אחרי מלחמת ביתר, בזמנו של הקיסר אדריאנוס. אלא שלא ייתכן לפרש כך מכמה וכמה סיבות: ראשית, בתקופת השמד נרדפו כל חכמי ישראל, ובפרט רבי יוסי ורבי יהודה, חבריו של רבי שמעון, שנסמכו על ידי הרוג המלכות רבי יהודה בן בבא ביומו האחרון, ונצטוו מפיו לברוח כדי להציל את נפשם ממוות. לא ייתכן אפוא שעל אותה תקופה, בה מחפשים הרומאים את ראשם, נאמר "יהודה שעילה - יתעלה, ויוסי ששתק - יגלה". נוסף על כך, אדריאנוס מת כחמש שנים לאחר תחילת השמד, ואף כי גזירות השמד עוד נמשכו שנים ספורות, אין בכך כדי להסביר את אילוצו של רבי שמעון לשהות במערה שתים עשרה שנים תמימות, הרבה אחרי סיום תקופת השמד. בכלל, מן התלמוד (מעילה יז.) נראה, שרבי שמעון בר יוחאי עצמו היה מעורב בביטול גזירות השמד של אדריאנוס, ולא ייתכן שהוא נאלץ להתחבא במערה עד ביטולן.
נוסף על כל האמור, תקופת אדריאנוס הרשע הייתה התקופה בה הוכה עם ישראל את אחת המכות הקשות ביותר בתולדותיו, כאשר דיכאו הרומאים באכזריות נוראה את מרד בר כוזיבא, ואף הוסיפו אחר המלחמה וגזרו גזירות איומות על כל המקיים מצוות עשה כל שהיא. הם רצחו את עשרת הרוגי המלכות, הרגו מאות אלפי יהודים והשליכו אותם כדומן על פני השדה, מכרו לעבדים עוד מאות אלפים אחרים, החריבו את כל ארץ יהודה, חיללו את ירושלים וטימאוה באלילים, והתעללו בעם בדרכים נוספות, לשמע אוזן תצלינה אוזניים. היעלה על הדעת שבתקופה זו ישב לו רבי יהודה ואמר: "כמה נאים מעשיהם של אומה זו", כביכול שרוי הוא במלכות של חסד בעת רצון מופלאה?!
ברור אפוא, שלא ייתכן שמעשה זה אירע בסוף תקופת אדריאנוס.
שמא נאמר שמעשה זה אירע בתחילת תקופת אדריאנוס, בעת שהיחסים בין יהודה ורומא היו סבירים למדי, ומרד בר כוזיבא ומלחמת ביתר טרם החלה כלל. אזי ישבו שלושת התנאים ודנו במעשיה של רומא, כאשר רבי יהודה דורשם לשבח ורבי שמעון דורשם לגנאי.
אלא שגם זה לא ייתכן כלל. הלא אדריאנוס מת בשנת ג"א תתצ"ח (138 למניינם), וא"כ השנה השתים עשרה לפני מותו היא תתפ"ו. נוסיף לכך שנה או שנתיים, לכל היותר, בהם התחבאו רבי שמעון ובנו בבית המדרש, ונמצא שלפי השערה זו התקיימה שיחת התנאים לכל המוקדם בשנת תתפ"ד. דא עקא, שגזירות אדריאנוס על המילה, השבת וטהרת המשפחה הוטלו על העם כבר בשנת תת"ף או תתפ"א לכל המאוחר. יחסו העוין של אדריאנוס לעם היהודי כבר נודע עוד קודם לכן, בשנת תתע"ח לערך, כאשר חזר בו מהבטחתו לבנות את בית המקדש, דבר שכמעט עורר את העם למרידה בשלטונו (ע"פ בראשית רבה, תולדות, סד, ומקורות נכריים). ברור אפוא, שלא ייתכן שמספר שנים לאחר תחילת מלכותו של אדריאנוס ישב רבי יהודה ודרש בשבחה של אומה זו, שהעם נאנק עתה תחת עול גזירותיה.
יתירה מכך, אפילו נניח שכן התקיימה שיחה זו בשנת תתפ"ד או תתפ"ה, ורבי יהודה לא התייחס לפעולות הרומאים האחרונות אלא לפעילותם הקונסטרוקטיבית בדרך כלל, עדיין לא נפתרה בעייתנו. הלא רבי שמעון נחבא במערה שתים עשרה שנה עד מות הקיסר. לפי זה יוצא, שמשנת תתפ"ו עד שנת תתצ"ח לא נצפה רבי שמעון בשום מקום בארץ ישראל. כיצד אם כן מסופר עליו שהוא פגש את רבי עקיבא בבית האסורים (פסחים קיב.), דבר שאירע בהכרח בשנת תתצ"ד לאחר שנלכדה ביתר ונכלא רבי עקיבא בבית הסוהר?! וכיצד זה הפציע לו ממחבואו כדי ליטול על עצמו סיכון קטלני נוסף, בבואו להיסמך על ידי רבי יהודה בן בבא ביומו האחרון (ע"ז ח:), מעשה שארע אף הוא בתקופת השמד והרדיפות שבין סיום המלחמה לבין מות אדריאנוס?!
ברור אפוא שלא ייתכן שמעשה זה אירע בתקופת קיסרותו של אדריאנוס.
האם ייתכן שהדבר אירע עוד קודם תקופת אדריאנוס, כלומר בתקופת הקיסר טריאנוס? גם השערה כזו אינה סבירה, שהרי התקופה היחידה אותה ניתן להגדיר כתקופת שמד בזמנו של קיסר זה, היא תקופת "פולמוס של קיטוס", שחלה כשלוש שנים לפני מותו של הקיסר. רבי שמעון ובנו שהו במערה שתים עשרה שנים עד מותו של הקיסר, ובהכרח שלא נכנסו אליה בתקופת "פולמוס של קיטוס", שלוש שנים בלבד קודם מות טריאנוס.
נוסף על כך, השנה השתים עשרה לפני מות טריאנוס היא שנת תתס"ה. אף כי רבי שמעון היה אז כבן שלושים וחמש, כפי שניתן להוכיח ממקומות אחדים בדברי חז"ל, הנה לא היו אז רבי יהודה ורבי יוסי אלא בשנות העשרים שלהם (ראו מסגרת), ולא מסתבר שהתעניינו הרומאים בדיבורי אנשים צעירים כל כך, ואף יקבעו ש"יהודה שעילה - יתעלה", כלומר יקבל מינוי חשוב בקרב עמו. למעשה אין אנו מוצאים את רבי יהודה משמש כ"ראש המדברים בכל מקום" אלא לאחר פטירת רבותיו - רבי עקיבא, רבי טרפון ורבי אלעזר בן עזריה, שנים רבות וארוכות מאוחר יותר. מכיוון שמינויו ל"ראש המדברים" היה בתקופה בה נאלץ רשב"י להתחבא במערה, א"כ בהכרח היה זה בתקופה אחרת ולא בתקופת טריאנוס.
זאת ועוד, רבי שמעון עצמו כבר שימש כראש ישיבה בתקופה שטרם החבאותו במערה. כך ניתן ללמוד מסיפור זה עצמו, בו מוזכר שמו של יהודה בן גרים. במקום אחר מוזכר שיהודה זה היה תלמיד בישיבת רבי שמעון, וכבר נמנה אז עם "אנשים של צורה" (מו"ק ט.). אין זה סביר שבהיות רבי שמעון בן שלושים וחמש, כאשר חיים כל רבותיו - חכמי הדור וזקניו וראשי הישיבה המרכזית - רבי יהושע ורבי עקיבא, רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, הלך לו רבי שמעון, פתח ישיבה לעצמו, וכבר העמיד בה תלמידים גדולים כאלה. לא כך היה מנהג הדורות הללו, ואין כל סיבה להניח שרבי שמעון נקט בצעד כה בלתי מקובל.
אחרי אדריאנוס מלכו אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס. זה האחרון מת בשנת ג"א תתק"ם (180 למניינם), בעת שכבר חלפו כמאה ועשר שנים מהולדת רבי שמעון בר יוחאי. לא ייתכן אפוא שהוא הקיסר שמפניו התחבא רבי שמעון במערה. נוסף על כך, ידוע לנו שהוא היה קיסר של חסד, ובמקום אחר הוכחנו ברורות, שהוא הוא אנטונינוס המוזכר בדברי חז"ל לשבח כחברו ורעו הטוב של רבי יהודה הנשיא.
בהכרח עלינו להניח שהתקופה בה אירע סיפורנו היא תקופת הקיסר אנטונינוס פיוס שמלך אחרי אדריאנוס. אלא שגם בזאת לא נמצא מענה לשאלותינו, שהרי בתקופתו של קיסר זה לא ידוע לנו על שום שמד ושום גזירה כנגד היהודים. מהו אפוא פשרו של "יומא דשמדא" ביחס לתקופה זו?
שכר ועונש משונים
נניח, לעת עתה, לשאלה הכרונולוגית, ונפנה ליתר התמיהות שבסיפור זה: ראשית, מה הכוונה "יהודה שעילה - יתעלה"? אכן, רש"י מבאר "יתעלה להיות ראש המדברים בכל מקום" וכך מבואר במהלך הגמרא שם. אך דבר זה צריך ביאור, וכי הכוונה שהוא יהיה הדרשן הראשון בכל מסיבת רעים או סעודת "שבע ברכות"?! או שמא הכוונה שבכל מקום שנפגשים מספר אנשים ומשוחחים ביניהם יהיה רבי יהודה ראשון המדברים?! וכי התערבו הרומאים בדברים ממין זה?! ואיך ניתן לאכוף הוראה משונה כזאת? האם ישלחו הרומאים שוטרי חרש כדי לבדוק האם היה רבי יהודה ראש הנואמים בחגיגת סיום המסכת שנערכה בבית הספר של נכדו?!...
כך גם האמור ברבי יוסי - יגלה לציפורי - תמוה מאוד. כידוע התגוררה משפחת רבי יוסי בציפורי מימים ימימה, ואביו של רבי יוסי - רבי חלפתא - היה מרבני ודייני העיר (תענית ט"ז:). גם רבי יוסי עצמו התגורר מאז ומתמיד בציפורי, כפי שמוכח במקורות חז"ליים רבים.לא ברור אפוא מה פשר העונש "יגלה לציפורי"?
אכן, מכח שאלה זו הגיהו חוקרים אחדים, ובראשם "סדר הדורות", את דברי הגמרא, וחלף הנאמר "יגלה לציפורי" גרסו "יגלה מציפורי". אלא שבדיקה בכל עדי הנוסח של התלמוד הבבלי מראה שבשום כתב יד עתיק של התלמוד, בשום קטע שנחשף בגניזה הקהירית ובשום דפוס לא נכתב נוסח זה, ולכן קשה מאוד להגיה מסברא בעלמא הגהה זו.
הרקע ההיסטורי
הבה נסיר את הלוט ונתבונן ברקע התקופה בה אירע סיפורנו: היו אלו הימים שלאחר שלפי השמד, אותה תקופה נוראה שאחרי מלחמת ביתר הכושלת ותוצאותיה המרות. ארץ יהודה נחרבה כליל במלחמה, ומאות עיירות וכרכים הפכו לעיי חרבות. לאחר שחלפו מספר שנים בהן שקטה הארץ, נוכחו הרומאים לראות שאש המרד הבוערת שהפיח בר כוזיבא בקרב היהודים כבתה לחלוטין, ואף רמץ לא נשאר בה. הם צפו ביהודים השבורים והמדוכאים, המנסים לחיות את שארית חייהם בארץ אבותיהם, ובעיקר בגליל שלא נפגע כל כך בעת המרד והמלחמה. באותה תקופה מת אדריאנוס, ויורשו, אנטונינוס פיוס, החליט לשקם את ארץ יהודה וירושלים, בעיקר בכדי להניע את המערכת הכלכלית של הפרובינקיה יהודה, שנקראה מעתה "פרובינקיה סוריה פלשתינה", והייתה עשויה להכניס ממון רב לקופת האימפריה המדולדלת. אזי החלו הרומאים לשפץ את הדרכים ההרוסות, להקים גשרים המאפשרים תובלה מסחרית, לשקם את שווקי העיירות שחרבו במלחמה, ולפתח מחדש את מוסדות הציבור שנהרסו בעת המרידה. כסף רב השקיעו הרומאים בתכנית שיקום זו, וכאמור, מטרתם העיקרית הייתה להשיב את חיי המסחר והכלכלה לתקנם, על מנת ליטול מהסוחרים את ליטרת המיסים הקבועה בחוק הרומאי.
זו הייתה התקופה בה שוחחו חכמי ישראל אודות מעשיהם של הרומאים. רבי יהודה שנוכח בהזרמת הכספים המסיבית לטובת שיקום הארץ קרא בהתפעלות: "כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות!". לעומתו בחן רבי שמעון את המניע הנסתר של השלטונות, ובעינו החודרת הבחין כי "כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן! תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס". דברים בוטים אלו הגיעו לאוזני הרומאים, ובעוד שבימים כתיקונם הם לא היו אמורים להתעניין בשיחת רעים של מספר יהודים קשישים, אך הפעם, עקב חששם מהתעוררות מחודשת של מרד, ומתוך שאיפתם שהעם יקבל ברצון את מערכת השיקום וישתף פעולה עם נציגי האימפריה בארץ, ובעקבות הבנתם שהעם קשוב לדבריהם של חכמי ישראל ולהשקפתם בדבר המאורעות השונים, החליטו הרומאים לעודד את הדיבורים החיוביים אודות פעולותם, ולגדוע ביד ברזל כל דיבור חתרני, המערער את שיתוף הפעולה עמהם. בעקבות זאת החליטו הרומאים לתגמל את רבי יהודה במינויו ל"ראש המדברים", ולהגות מן המסילה את רבי שמעון בר יוחאי, שמעתה ואילך נתפס בעיניהם כגורם המאיים על האטמוספירה המסחרית הפעילה שביקשו להשרות בארץ.
כאמור, באותה עת מלך הקיסר אנטונינוס פיוס. עם קיסר זה עצמו נפגש רבי שמעון בר יוחאי מספר שנים קודם שאירע המעשה המוזכר כאן. היה זה מעט לאחר מותו של אדריאנוס בשנת תתצ"ח (138 למניינם). חכמי ישראל שמעו שהקיסר החדש נוח מקודמו, ומכיוון שכבר חלפו כארבע שנים מעת נפילת ביתר וגזירות השמד האיומות טרם בוטלו, החליטו החכמים לנסות ולשכנע את אנטונינוס להסיר את הגזירות. בתלמוד (מעילה יז.) מסופר כיצד סייע שד בשם בן תמליון לרבי שמעון שעמד בראש המשלחת שנסעה לרומא לבטל את גזירות השמד של אדריאנוס. אך כל זה לא עמד לרבי שמעון בעת שהעלה את חמתו של אנטונינוס, ובעת שחשדו הרומאים כי דיבוריו של רבי שמעון והשקפותיו עלולים לגרום לתסיסה מחודשת בקרב תושבי הארץ.
אימתי בדיוק אירע מעשה זה?
כעת, משיודעים אנו את המצב הפוליטי-מדיני שעל רקעו התרחש סיפורנו, ולאחר שזיהינו נכונה את הקיסר שגזר את גזירת השמד הפרטית של רבי שמעון בר יוחאי, נוכל לקבוע אימתי בדיוק אירע המעשה. אנטונינוס פיוס מת באביב של שנת תתקכ"א (מרץ 161 לסה"נ). מכיוון שידוע לנו ששתים עשרה שנה שהו רשב"י ובנו במערה עד מות הקיסר, הרי שכניסתם למערה הייתה לכל המאוחר בשנת תתק"ט (149), ולפני כן הסתתרו בבית המדרש מספר לא ידוע של שנים. מכיוון שאדריאנוס מת בשנת תתצ"ח, ועוד מספר שנים חלפו עד שהוסרו לחלוטין גזירות השמד והחלו פעולות השיקום של הרומאים, הרי שבידינו לשער במידה גבוהה של ודאות ששיחתם של רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון התקיימה בין השנים תתק"ה ותתק"ח (148-145).
ראש המדברים או ראש הישיבה?
לאור הדברים הללו נבין את פשר הצו הקיסרי "יהודה שעילה - יתעלה", ונעמוד על האור שזרח בחושך - מינויו של רבי יהודה ל"ראש המדברים בכל מקום".
כאמור, היו אלו הימים שלאחר תום תקופת השמד הנורא. חכמי ישראל נוכחו לראות ששוב ניתן ללמוד וללמד את התורה ללא חשש, והם החליטו על הקמתה מחדש של הישיבה המרכזית של ארץ ישראל, ישיבה שממנה יצאה תורה והוראה לכל הקהילות היהודיות בכל קצוות תבל. מטבע הדברים, ראשות הישיבה הייתה אמורה להינתן לרבן שמעון בן גמליאל, בנו של הנשיא וראש הישיבה הקודם - רבן גמליאל דיבנה, שנפטר בסביבות שנת תת"ע. בכשלושים השנים שחלפו מעת פטירתו הייתה הישיבה מושבתת כמעט כליל. תחילה עקב המצב המתוח בסוף תקופת הקיסר טריאנוס. לאחר מותו הוקמה הישיבה באושא בראשות רבי עקיבא, אך התבטלה תוך שנים ספורות עקב הגזירות, המרד, המלחמה והשמד שהתרחשו בין השנים תתפ"א ותתק"ג. עתה הגיעה העת להחזיר עטרה ליושנה, ולהשיב את ראשות הישיבה לרבן שמעון בן רבן גמליאל.
הנסיון הראשון לפתיחת הישיבה מחדש היה בעיר יבנה שביהודה, עקב שאיפתם של חכמי ישראל לחדש את ימי הזוהר של ישיבת "יבנה וחכמיה" שהוקמה על ידי רבן יוחנן בן זכאי אחר החורבן. עם זאת, מחמת זהירותם המופלגת וחששם שמא יחשדו הרומאים בהתארגנותה של מרידה חדשה, לא נשלחו ליבנה אלא מספר חכמים, ואילו הנשיא ושאר החכמים נשארו בגליל לצפות איך יפול דבר. אכן, חששות החכמים התבררו כמוצדקים, והרומאים התייחסו באופן שלילי לנסיון הקמת הישיבה ביבנה, עקב היותה בארץ יהודה וירושלים. כך מסופר במדרש (ב"ר וישלח ע"ו) כי שוטרים רומאים היו עומדים בסמוך ליבנה, והיו חוקרים את הנכנסים בשערי העיר למטרת ביאתם אליה. בעקבות זאת ננטשה יבנה, והישיבה נוסדה בשפרעם שליד אושא הגלילית, כשבראשה הועמד רבן שמעון בן גמליאל הנשיא (בתקופה זו אירע המעשה המובא בסוף מסכת הוריות בין רבן שמעון בן גמליאל לבין רבי מאיר ורבי נתן).
אלא שגם בשפרעם לא הונח להם. לאחר תקופה לא ארוכה הוברר שעל אף מעברה של הישיבה מיהודה לגליל רואים הרומאים בעין רעה את פעולת הנשיא בראשות הישיבה. התנגדותם כוונה בעיקרה כלפי רבן שמעון בן גמליאל, שהיה משושלת הלל המיוחסת לבית דוד, ומתוך הבנה שכהונתו בראשות הישיבה הכללית מעניקה לו את עיקר חוסנו הציבורי בקרב המון העם, דבר שהיה לצנינים בעיניהם. חכמי ישראל, שירדו לעומק דעתם של הרומאים, באו במיצר. הם הבינו שלמען המשך קיום הישיבה רצוי להפריד בין תפקידי רבן שמעון כנשיא וכראש הישיבה, ולהותיר בידיו רק את תפקיד הנשיא אך לא את תפקיד ראש הישיבה המרכזית. מנגד התלבטו החכמים רבות האם להעמיד אדם אחר בראשות הישיבה, שמא יביטו הרומאים בעין רעה גם על אותו אדם, ויסברו שהמוסד שבראשו הוא עומד הוא מוסד חתרני החותר לחדש את המרד נגדם. החכמים חששו גם שמא תיווצר מתיחות בין האדם שימונה לתפקיד ראש הישיבה לבין רבן שמעון המכהן כנשיא ישראל.
והנה, כמתנה משמים הגיעה פקודת הרומאים אל תושבי הארץ: "יהודה שעילה - יתעלה", כלומר יתמנה למינוי חשוב בקרב היהודים. חכמי ישראל מיהרו לנצל את המצב, ותפרו לרבי יהודה תפקיד חדש שלא נודע כמוהו קודם לכן: "ראש המדברים בכל מקום". הגדרה זו אפשרה להם למנות את רבי יהודה לראש הישיבה בפועל, מה שהיה נחוץ לקיום הישיבה ולהתנהלותה התקינה, אך לא בתואר, מה שנחשב למסוכן ולמושך את תשומת לב הרומאים שחשדנותם הרקיעה שחקים. מעתה ואילך הונהגה הישיבה כביכול ללא ראש ישיבה רשמי, אך באופן מעשי עמד בראשה רבי יהודה "ראש המדברים בכל מקום".
למעשה, ההוראה הרומאית "יהודה שעילה - יתעלה" הגיעה כשנה או שנתיים קודם אירועים אלו, עת אירע המעשה בשלושת התנאים, וכבר כשנפתחה הישיבה המחודשת ביבנה עמד רבי יהודה בראשה תחת הכותרת "ראש המדברים". אלא שאז סברו חכמי ישראל שכהונה זו תהיה זמנית, עד אשר יגיע גם רבן שמעון ליבנה, ואילו עתה, לאחר שהוברר כי נבצר מהנשיא לכהן עוד בראשות הישיבה, השתמשו חכמי ישראל בפקודת הרומאים ומינו את רבי יהודה למינוי של קבע כראש הישיבה המרכזית בארץ ישראל. בתפקיד זה שימש רבי יהודה עד יום פטירתו, ותחת ניצוחו שבה תקופת הזוהר של הישיבה והסנהדרין הארץ-ישראלית שממנה יצאה תורה והלכה לארץ ולתפוצות.
כולם נקבצו לרבי יהודה
מה הם המקורות שמהם מוכח כי רבי יהודה עמד בראשות הישיבה?
אחד מתפקידיה המרכזיים של הישיבה היה לימוד ושינון המשנה הקדמונית ובירור משמעותה הלכה למעשה. לפיכך מוצאים אנו מספר פעמים "אמרו לפני רבי יהודה" (למשל: ב"ק פ"ד מ"ב, תוספתא כלים פ"א, ירושלמי יבמות פ"ב הי"א, ב"ר לך לך מ"ו), כדרך שמצינו בפני ראשי הישיבה בדורות הקודמים, רבן גמליאל, רבי אליעזר, שהיה ראש הישיבה בראשית תקופת יבנה הראשונה, ורבי עקיבא, וכדרך שמצינו בדור שלאחר מכן בפני רבי יהודה הנשיא. לעומת כל אלה, כאשר התנהל דיון הלכתי עם תנאים אחרים, הנוסח הנמסר במשנה הוא "אמרו לרבי פלוני", ולא אמרו "לפני" או "בפני" רבי פלוני.
כך מצינו גם במסכת מנחות (קג:), שם מסופר: "שאיל שאילה למעלה מרבי יהודה בר אילעאי: מנין לאומר הרי עלי ששים ואחד - מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד? פתח רבי יהודה בר אילעאי ראש המדברים בכל מקום, ואמר: שכן מצינו ציבור מביאין ביו"ט הראשון וכו'". לא נתייחס כאן לגוף הנידון ההלכתי, אך עלינו לתמוה תמיהה גדולה: הלא השאלה נשאלה מאת רבי יהודה עצמו. אם כך, מדוע ציינה הגמרא ש"פתח רבי יהודה בר אילעאי ראש המדברים בכל מקום ואמר"? מה עניין תוארו כ"ראש המדברים" לכך שהוא השיב על השאלה שנשאלה מאתו? וכי אם לא היה רבי יהודה "ראש המדברים" לא היה עונה על שאלות ששאלו אותו?!
אכן, כאן מבינים אנו את משמעות תוארו. השאלה שנשאלה לא נשאלה ממנו, אלא בפניו, מתוקף היותו יושב בראשות הישיבה. לכן נאמר "שאיל שאילה למעלה מרבי יהודה בר אילעאי", כלומר בנוכחותו של רבי יהודה, אך לא ממנו אישית. מתוקף אותו תפקיד פתח רבי יהודה וענה לשואלים, למרות ששאלה זו נשאלה בפני כלל החכמים. לכן ציינה הגמרא, שהסיבה שפתח רבי יהודה לענות, משום שהוא היה "ראש המדברים בכל מקום", היינו האדם העומד בראש החכמים המדברים בישיבת המתיבתא.
בדומה לכך ניתן לראות בשני מקומות אחרים בתלמוד (נזיר מט:, קידושין נ"ב:), שם מסופר כי "לאחר פטירתו של רבי מאיר אמר להם רבי יהודה לתלמידיו: 'אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנין הן, ולא ללמוד תורה הם באים, אלא לקפחני בהלכות הם באים'". היכן הייתה הישיבה שאת שעריה ביקש רבי יהודה לנעול בפני תלמידי רבי מאיר? היה מקום לפרש שמדובר כאן על ישיבתו הפרטית של רבי יהודה, אלא שהתבוננות מעמיקה תלמדנו שלא על כך מדובר, אלא על הישיבה המרכזית שבראשה עמד. ראשית, מדוע סבר רבי יהודה שתלמידי רבי מאיר ירצו להיכנס דווקא לישיבתו, ולא לישיבות אחרות של תנאים אחרים שבוודאי התקיימו אף הן בדור ההוא? הלא עדיין חיו אז רבי שמעון ורבי יוסי, רבן שמעון בן גמליאל ורבי נתן הבבלי ועוד תנאים רבים וטובים. סביר מאוד שלכל אחד מהם היה בית מדרש משלו, ובו היה מוסר את שיעוריו בפני חברים מקשיבים. וכי סבר רבי יהודה שכל תלמידי רבי מאיר יעדיפו את ישיבתו על פני כל הישיבות האחרות?!
יתירה מכך, בשני מקומות אלו מספרת הגמרא כי "דחק סומכוס ונכנס". סומכוס היה תלמידו המובהק של רבי מאיר, ולאחר שנדחק ונכנס החל להתווכח בהלכה עם רבי יהודה. הגמרא מתארת ש"כעס רבי יהודה ואמר: 'לא כך אמרתי לכם אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן?!'... אמר רבי יוסי: 'יאמרו מאיר שכב, יהודה כעס, יוסי שתק, תורה מה תהא עליה?!'", ומבואר שם כיצד יישב רבי יוסי את דברי רבי מאיר באוזני רבי יהודה.
כאן מצטרפות שתי תמיהות נוספות לזו הראשונה. אם אכן היה זה בית מדרשו הפרטי של רבי יהודה, מדוע "דחק סומכוס ונכנס"? הייתכן שתנא גדול זה נהג בחוסר דרך ארץ מובהק והתפרץ בכח למקום בו הוכרז עליו כאישיות בלתי רצויה?! מדוע לא קם והלך לבית מדרשו של אחד התנאים האחרים, והעדיף, במקום זאת, להידחף דווקא לבית מדרש זה?!
זאת ועוד, נוכחותו של רבי יוסי בבית מדרשו של רבי יהודה אומרת דורשני, שכן לרבי יוסי היה בית מדרש פרטי משלו, כמבואר במסכת נדרים (פא.). ניתן היה לומר שהיה זה אירוע מקרי, בו נזדמן רבי יוסי לבית מדרשו הפרטי של רבי יהודה בדיוק בעת שכעס על תלמידי רבי מאיר, ורבי יוסי הניח את דעתו. אלא שהמקרה מקרי הוא, ואין דרכו להתמיד. מכיוון שמדובר כאן בשני מעשים נפרדים לחלוטין, שהרי הנושא הנידון היה שונה לחלוטין, כאן בטומאת נזיר וכאן בקידושי אשה, אין זה מסתבר שפעמיים נקלע רבי יוסי לבית מדרשו של רבי יהודה בדיוק בשעה שדנו בדברי סומכוס בשם רבי מאיר.
ברור אפוא, שאירועים אלו אירעו בבית הישיבה הכללית של חכמי ישראל, שבראשה עמד רבי יהודה כפי שביררנו לעיל. משום כך צפה רבי יהודה שתלמידי רבי מאיר יפנו דווקא לישיבה זו, ומשום כך היה בסמכותו של רבי יהודה לקבוע שאין להכניסם, כדרך שקבע רבן גמליאל בשעתו שמי שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש (ברכות כח.). משום כך גם דחק סומכוס ונכנס דווקא לבית מדרש זה, שהרי היה זה בית המדרש הכללי של חכמי ישראל, ונפשו איוותה ללמוד במחיצתם. משום כך, כאשר דחק סומכוס ונכנס למסור את דברי רבי מאיר, כעס רבי יהודה על דבריו שנראו לו תמוהים, ורבי יוסי, שנכח שם כדרך שנכחו שם כל חכמי ישראל שהתכנסו בקביעות לדיוני הישיבה המרכזית, הניח את דעתו ויישב את דברי רבי מאיר.
באופן זה תתפרש גם נוכחותו של רבי שמעון בר יוחאי בישיבתו של רבי יהודה. לעיל הזכרנו את התלמוד במסכת מנחות המספר על השאלה ש"נשאלה למעלה מרבי יהודה בר אילעאי", ועל תשובתו המובאת שם לאחר האזכור "פתח רבי יהודה בר אילעאי ראש המדברים בכל מקום ואמר". בהמשך הגמרא שם מסופר כי באותו מעמד נכח גם רבי שמעון, והוא התווכח עם רבי יהודה על התשובה שענה לשואלים, והציע תשובה אחרת על פי דעתו. נוכחותו של רבי שמעון במקום זה מלמדת, שהיה זה בשלהי תקופתו של רבי יהודה, שנים רבות לאחר שהחל סיפורנו, לאחר שמת אנטונינוס וכבר יצא רבי שמעון מן המערה בה נחבא. אלא שגם כאן עלינו לשאול: מה ביקש רבי שמעון בישיבתו הפרטית של רבי יהודה? הלא גם לרבי שמעון הייתה ישיבה פרטית משלו, בתקוע שבגליל, ושם למדו לפניו חכמי הדור הבא, כגון רבי יהודה הנשיא וחבריו (כמוזכר בשבת קמז:). האם היה זה מקרה גרידא שבו נקלע רבי שמעון לבית מדרשו הפרטי של רבי יהודה באושא?!
לאור האמור לעיל אין כאן כל תימה, שהרי הייתה זו הישיבה הכללית של זקני ישראל, ובראשה עמד רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום. מאליו מובן שלמקום זה שם רבי שמעון את פניו מיד כאשר יצא לחופשי ממאסרו במערה, ושוב יכול היה להתוועד יחדיו עם שאר חבריו מקדם, חכמי הישיבה וזקני הסנהדרין.
מאסר בית
כמסופר, עונשו של רבי שמעון היה החמור ביותר, ודינו נגזר להריגה. לעומת זאת על רבי יוסי כעסו הרומאים פחות מאשר על רשב"י, וכתוצאה מכך גם עונשו היה קל יותר מעונשו של רשב"י והסתכם ב"יוסי ששתק יגלה לציפורי".
מה הייתה משמעותו של עונש זה?
כעת נוכל להבין את פשר העניין. המקום בו שוחחו שלושת התנאים את שיחתם שדלפה לרומאים היה ככל הנראה אושא, שם נקבצו חכמי ישראל מיד כשנתאפשר להם לראשונה להיפגש בפומבי לאחר תקופת השמד. במדרש (שה"ש רבה פר' ב') מסופר כי "בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא, ואלו הן: רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי מאיר ורבי יוסי, ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ורבי אליעזר בן יעקב, שלחו אצל זקני הגליל ואמרו כל מי שהוא לָמֵד יבוא וילַמֵּד, וכל מי שאינו לָמֵד יבוא ויִלְמוד. נתכנסו ולמדו ועשו כל צרכיהון". התכנסות זו הייתה חד פעמית, ומטרתה העיקרית הייתה לעסוק במספר בירורים הלכתיים ולבצע כמה פעולות הנחוצות לצרכי הציבור.
נראה שבשולי אותה ועידה התקיימה השיחה שבעטיה הופללו רבי שמעון ורבי יוסי, ומשום כך החליטו הרומאים להרחיק את רבי יוסי משהות בצוותא עם חבריו, זקני ישראל. הם קבעו כי על רבי יוסי להסתגר בעירו ציפורי, ולא לצאת ממנה לשום מקום. כך יימנע ממנו לפגוש בחבריו המתכנסים מעת לעת במקום זה או אחר, וכך לא יוכל להביע באוזניהם את דעותיו, המתנגדות לפעולות השיקום של הרומאים. מגבלה זו נחשבה מאז ומעולם כמגבלה משמעותית, ולא לחינם נקט בה שלמה המלך בהכריחו את שמעי בן גרא לבל יצא מירושלים. הוא ידע היטב כי עצם החיוב להישאר כלוא בעיר והאיסור לצאת ממנה, הם אלו שיגרמו לו להפר אותם בסופו של דבר. כאמור, באופן דומה הענישו הרומאים את רבי יוסי ששתיקתו כהודאתו הורידו את קרנו בעיניהם.
עונשו של רבי יוסי לא נמשך זמן רב, ונראה שבעזרת שוחד ושלמונים שהוענקו לפקידים הרומאים בארץ, הם העלימו עין מהפרתו של רבי יוסי את החלטת ההסגר שלו. לכן מוצאים אנו את רבי יוסי דן עם רבי יהודה בישיבה המרכזית שבשפרעם לאחר פטירתו של רבי מאיר, כמסופר לעיל.
* * *
הנה כי כן, מעז יצא מתוק ומחושך אור. רבי יוסי אמנם נענש בעונש קל וקצר ימים. אך רבי יהודה שנתעלה, עילה אתו את כל מצבו של עם ישראל, שלאחר שנים רבות וארוכות של שמד ורדיפות, זכה שוב בישיבה מרכזית שממנה יצאה תורה, משנה ותלמוד לכל ישראל. גם רבי שמעון שנחבא במערה, העיד על עצמו שבשנים אלו הוא נתעלה לגבהים נשגבים, וכמקובל, בתקופה זו התגלו לו סודות התורה הנסתרים, עליהם מבוסס ספר הזוהר הקדוש. סודות אלו מסר רשב"י לתלמידיו, שהעבירו את תורת הח"ן מדור לדור, עד אשר הועלתה על הכתב בידי מקובלי ספרד בתקופת הראשונים. כך מתברר, כי גזירת הרומאים על חכמי ישראל, שתחילה נחשבה לגזירה רעה, התבררה בסופו של דבר כטובה מרובה לעם ישראל, וכחוליה נוספת בשלשלת האירועים המגשימים את ההבטחה האלוקית "כי לא תשכח מפי זרעו".
