(מפורום אוצה"ח)
'מעשה אפוד' להרה"ג ר"י שניאור
נזדמן לידי בש"ק הספר 'מעשה אפוד', מר' ישראל שניאור. שמפורסם זה כמה שנים כגאון גדול וכ'רב עובדיה הבא', וי"א יותר מזה. ושמחתי מאד לתהות על קנקנו של אותו גאון, עד כמה שהספר מאפשר זאת. שקדתי על דלתות ספרו לתהות על קנקנו.
אני מתייחס מאד בזהירות להסקת מסקנות על האדם מתוך הספר, בפרט שאומרים שכמות כתביו מכילה כמה עשרות כרכים כאלו. וכך מסתבר. אבל בכל אופן מכיון שדוקא את הדברים האלו הוא בחר להוציא, יש להניח שהם מייצגים עכ"פ משהו משיטתו ומלימודו.
על הספר רשום ניסן תשעד', וכנראה זה ספרו השני, כי כבר מזמן התפרסם שהוא חיבר ספר מעשה אפוד. ובכל אופן רשום עליו א'. (משמע שהוא הראשון, ומשמע שיבואו אחריו עוד).
באחד מספרי הליקוטים על החזו"א מובא נדון האם החזו"א אחז עצמו לגדול הדור כמו שחשבו עליו. בספר 'מעשה אפוד' ישנה איזו הרגשה שהמחבר מכיר בגדולתו 'כפי שחושבים עליו'. ומן הצד השני ישנן כל מיני מטבעות לשון שמבליטות את גדלות המחבר. הספר 'תוכו רצוף תשובות אשר השבתי בס"ד לשואלים בעל פה מניסן התשעב' ועד ניסן התשעג', משמע שהכוונה שבכל שנה ושנה משיב כמות תשובות כזו, אך האמת שגם לגבי תשובות של שנה אחת, אין אלו כל התשובות שהשיב, כי לכל תשובותיו יש מכנה משותף: דברים שלא נתפרשו בהדיא בראשונים ונו"כ השו"ע. ויש להניח ששואלים אותו שאלות מסוגים שונים, ואלו רק התשובות מסוג מעניין זה. עוד דבר מוזר הוא שבחלק גדול מהתשובות, נוסף נושא נפרד ששייך לתחום השאלה, ומצויין עליו שנשאל עוד שאלה (בסמוך לזמן השאלה הראשונה הנ"ל), ולא ברור מה הענין לקורא שנשאל בנושא זה בסמוך לזמן השאלה הראשונה הנ"ל. וכנראה הכוונה שאם היה מביא כל מה שנשאל באותו תחום, יכלה הנייר, לכן מביא רק מה שבמקרה נשאל באותו הזמן. כן הוא מציין שהשאלות נשאלו בקצרה אבל "אני דרכי עמדי בס"ד.. לפרט בבהירות וברוחב", כך שבעצם ניסוח השאלות ותוכנן נעשה בידי המשיב. בנושאים רבים מציין המחבר: ובמקום אחר הארכנו בזה בס"ד. כשמוזכרת תפילה מסויימת, כגון 'אדון עולם': "במקום אחר ביארתי מעלתה וענינה", "ויש תחת ידי אריכות עצומה בזה", "במקום אחר דנתי וכו' ועכ"פ אין זה שייך לענינינו". אין כאן בעצם מידע לקורא, אלא לכותב.
ובקצרה, הספר נכתב מתוך אוירה ש'זה הספר אינו כשאר ספרים' (משפט שנמצא בהקדמת חי' הגר"ח).
אצל גאונים ועילויים מצוי הרבה פעמים שהם מנותקים מהמציאות, ולפעמים פוגם הדבר בשיקול דעתם, כפוסקי הלכה, ובכלל. מסגנון הקדמתו של המחבר, וכן מצורת כתיבתו בהמשך התשובות, נראה דוקא שהוא אדם עם רגליים על הקרקע.
הנושאים
מעניין שלמרות שהשו"ת הוא "בד' חלקי שולחן ערוך", אין התשובות נכנסות באמת לסוגיות החמורות, ורובן ככולן עוסקות בנושאים קלילים או קלילים למחצה. אפילו באורח חיים אין חומר בסוגיות הכבדות כמו חלקים מהלכות תפילין וציצית שבת וערובין, וגם בסוגיות שיש, הכל בנושאים שנקראים בחזרת הש"ץ.
ביורה דעה אין התיחסות לתערובת בב"ח רבית נדה וכדו' מלבד כמה ענינים צדדיים לגמרי. גם בנושאים שיש עיסוק, או שהם פופולאריים לגמרי, או שהם שאריות מהלימוד במיר, כמו כמה חקירות בעבדים. בהלכות כלאים יש נושא אחד: אשה המוצאת כלאים בבגדה בשוק האם תפשטנו, (נראה לקוח היישר מספרי הרב גרוס), אה"ע ענינים ספורים וצדדיים, וכעי"ז בחו"מ.
אין אני יודע אם הנושאים הם כפי שלפנינו, משום שלא נשאל בתחומים אחרים, או משום שכשנשאל בתחומים אחרים השיב קצרות ולא היה ענין מיוחד להדפיס. אבל ברור שהידיעות הרבות ממוקדות בז'אנר די מסויים. יש כאן בעצם להיטות למציאת מקורות, רוב השאלות עוסקות בחיפוש מקור לדבר לא ברור, ומציאת מקורות מהדורות האחרונים שעסקו בכך. ובמקום לדון בנושא עצמו לפעמים גולש הדיון ל'פלוני הביא מדנפשיה ולא ראה שקדמו אלמוני', ועצם העובדה שיש 'מקור חדש נפלא לא שזפתו עין' מהווה משקל בדיון. בכלל, הנושאים שאין להם מקור בראשונים ובפוסקים הקדמונים הם רבים, בפרט בתחומים אלו של מנהגים וכדו', אין בכך סנסציה. וגם אם יש מקור אחד יותר קדמון, זה מעניין, אבל לא יותר מכך.
(ואציין שלפעמים נראה –חרף האמור בהקדמה- שהשאלות 'נתפרו' לפי התשובות, ושואל שלא ידע את המציאה שבתשובה לא היה טעם שישאל. כגון שאלה סט' אם יש להתיר להתפלל ביחידות בעשי"ת מאחר ושקול כח היחיד כצבור בימים אלו. אף אדם לא ישאל שאלה כזו, אם לא שיודע שכך כתוב בקהלות יעקב בדרך אפשר תוך המו"מ לישוב התוס'. או שאלה עב': 'מה ביאור הלשון קונסי או קינוסי שאומרים בכל נדרי', יש להניח שהת"ח הבאים במו"מ עם המחבר יודעים שקונס הוא כינוי לנדר, וכפי שמביא מקורות רבים שזה הפירוש. אלא שמצאנו בקובץ זכור לאברהם שמביא שבפירוש ר' אפרים מבונא מפרש מלשון קנס. דהיינו שהשאלה מיוסדת על הידיעה שיש פירוש אחד מקורי בנושא. וכן שאלה קטו': אם עבד עברי שעבר בירושה יוצא בשטר, וכי למה זה לא יצא בשטר? רק היודע התשובה ש'היה מקום לדקדק כן מהרמב"ם' כפי שדקדק בס' נר דוד סלומון, ישאל זאת, וגם התשובה אינה מבררת יותר. ובסי' קכז' השאלה תופסת אריכות גדולה מאד, והתשובה היא שכמדומה שלא מצינו לאף אחד שדיבר בזה חוץ מס' עבודת הצדקה. בירורים בתנ"ך ד': 'מה נתרבה מהמלה את בכתוב והאדם ידע את חוה אשתו'. מי שלא יודע את דברי הרוקח המובאים בתשובה, מהיכי תיתי שישאל שאלה כזו).
לאחר מכן באים כמה ענינים כללים, בירוריים בנקודה מקורית הנוגעת לתחום קלאסי, כמו 'ניחא לאיניש דליעביד מצוה בממוניה', 'עוסק במצוה פטור מן המצוה' 'תוך כדי דיבור כדיבור'.
בהמשך באים ביאורים ובירורים בש"ס, כחצי מהנושאים הם על גבול האגדה, וגם השאר קלילים ולא נוגעים בסוגיות חמורות או סתם נדונים הלכתיים. כך גם הביאורים על התורה.
המדור האחרון הוא בירורי סוגיות בהרחבה, מתוכן כשלש עוסקות בסוגיות הלכתיות רגילות, והשאר קלילות או אגדתיות.
לסיכום, רשימת הנושאים מרשימה, אבל לא מייצגת בקיאות בחדרי תורה.
נפרט כאן כותרות שנראות נושאים ממש לא מתאימים לספר נכבד של מי שיש לו יכולת לברר סוגיות חשובות: מה מקור המנהג לכסות פני הילדים בטלית בברכת כהנים (שאלה יז'), האם ישנו שיעור לגודל יב' החלונות הנצרכים בביהכנ"ס (שאלה כ'), מקור המנהג לקפוץ ב'משה אמת' (עז'), מקור המנהג שלא לפתוח מטריה בתוך הבית (צא'). לשמוע זמר של אשה ע"י שריקה (ק', וכמובן שכבר דן בזה ב'אום אני חומה', ושם נת' אם יש דין חוקות הגויים בשריקה בכלל, ומובא מספר קול חוצב וס' בנין עדי עד ועוד). מקור המנהג לזרוק אלונטיות על החתן בשעת הבדלה (ענינים שונים ו', התשובה היא שאין מקור). האם הסגולה של מ' יום בכותל מועילה ע"י שליח.
הרבה נושאים הם צ'יקאב, כגון: האם מותר לברך נגד ערוה של מת, האם מברכים משנה הבריות על פיל או קוף מתים, האם יש קדימה של מאכל למשתה לענין ברכה, מה ברכתו של הגדל מכלאי ירק ופרי, האם כתב ברייל צריך גניזה. האם העוסק בחצי שיעור פטור מן המצוה, האם האנדרוגינוס נסקל ערום. אם ציווי ז' מצוות בני נח מחיב גם את הנשים דבני נח. אם נבראו דברים בבין השמשות האם ש"מ שהוא יום. האם הנחש טועם טעם עפר גם בשתיה או רק באוכל.
לי בלט חסרון ענינים שתלויים בבירור המציאות, שהוא חלק ממלאכתם של פוסקי ההלכה. ועד כמה שמצאתי איזה פרט מציאותי הוא שגוי, בסי' צח' העוסק כולו בנדון אם מותר ליהנות מדמות אדם משעוה שנעשה ע"י ישראל באיסור "כמו שמצוי במגדל השלום בתל אביב כידוע". אמנם השאלה לא מעשית, שכן מוזיאון השעוה במגדל השלום לא קיים כמעט שני עשורים ולא בשום מקום אחר ע"י ישראל. וכנראה מצא בשו"ת אחר שכתב שמצוי במגדל השלום. אמנם יש לציין התשובה הבאה אחריה שמביא המקורות שמתירים להיכנס לגני הבהאים בחיפה, והגם שבשאלה כותב: "לפי המקובל שנחשבים הם כעובדי עבודה זרה וכהנוצרים", בתשובה מביא שאין להם שום קשר לנצרות (ולא ברור איפה מקובל שהם כהנוצרים הלא הם מפרס והנדון היה אם הם מוסלמים). וכן יש לציין מה שכותב שם דבר מעניין שבמקום אחר האריך שהעיקר לדינא שאין שום איסור להיכנס למסגד ודלא כהרב ציץ אליעזר. ב'ענינים שונים' בא דיון במקור הדבר שנקרא חודש חשון 'מרחשון' משום שאין בו יו"ט, ומשיב שאף ששמעתי אומרים שאין זו אלא שיחה נאה ואין לו מקור, אין זה נכון כי מצינו שכתב כן בכמה ספרים וכו'. האם העובדה שכתוב כן בכמה ספרים מוציא הענין מגדר שיחה נאה? וחסר כל הענין של המקור הארמי של המלה 'מרחשון' וכדמצינו בישעי' 'כמר מדלי', שכבר בספר התודעה נזכר.
ההיקף
כמובן שגולת הכותרת של המחבר היא כמות המקורות שהוא מציין, כל ציון כולל עשרות מקורות. אין שום ספק שמדובר בזכרון פנומנלי, אף שאיני יודע אם הוא משתמש באוצר החכמה, (ואני מניח שמי שמכיר תכנה זו יוכל לדעת לפי סוגי הספרים שמובאים, ואם מדת הבקיאות בספרות שבאוצר ושמחוץ לאוצר שוה), או שמסכם לעצמו את הספרים והשליפה היא מהמחשב. כך או כך, ברור שבלי זכרון פנומנלי אי אפשר להשתלט גם על רשימות קיימות בסדר גודל כזה. מהירות השליפה והסדר המופתי, מחייבים כשרון עצום.
האם הוא כמו הרב עובדיה?
הרב עובדיה הוכיח זכרון פנומנלי, כאשר הוא מצטט בשיעור אחד יותר ממאה מקורות ובכל אחד מהם מציין את מספר הסימן. לפני עידן המחשבים, בלי רשימות ובלי שום כלי עזר. מן הכתב קשה להגיד שמחברינו שליט"א הוכיח כשרון כזה.
גם ההיקף של המחבר ושל הרב עובדיה שונים לגמרי, הרב עובדיה היה בקי בעיקר בספרות שותי"ם החל ממהריב"ל ומהרש"ך מהרי"ט וכדו', ספרות שהיא מעיקרה מבולבלת והסדר נמצא רק במוחו של הזכרן. הרב שניאור מצטט בעיקר מספרי מחברי זמננו והדור הקודם, ספרים מסודרים על סדר הדף או לפי ענינים, ועפ"ר אין בהם דברים כבדים. יש גם להתפלא שהרי מחברי זמננו מביאים את קודמיהם, ולמה נעדרת מרשימות המ"מ במעשה אפוד ספרות יותר כבדה. (למשל בסי' כד' מובאת רשימת מקורות, ובסוף מובא שכבר העיר בזה 'בביאור מנהג העולם' הרב הכותב בבית אהרן וישראל וכו'. והמעיין שם בבית אהרן וישראל ימצא את כל מחרוזת המקורות דלעיל. בביאורים לש"ס סי' לז' נדון האם 'צפור' שבתורה הכוונה לטהורה, אבל מושמט שבירושלמי חולין פ' שלוח הקן מבואר ד'צפור' אינה דוקא טהורה). יש להדגיש את ה'בעיקר', כי יש כן כניסה לסוגיות פה ושם.
הרב עובדיה היה בקי בש"ס ופוסקים נו"כ השו"ע והמחברים השונים על השו"ע. הרב שניאור לא מגלה שום בקיאות מיוחדת בתחום זה, הרוב המכריע של מאות הציטוטים הם מספרות הליקוטים של הדורות האחרונים. כאשר מובאות בספר מחרוזות של ראשונים, הרוב המכריע הן מחרוזות קיימות, דהיינו דברים המובאים בב"י ובנו"כ.
סתם כך יש לדעת, שמחרוזות הבקיאות של הרב עובדיה היו גם הן מוגבלות במדה מסויימת, מבלי להכיר את הספרות זה נראה משהו בלתי אפשרי לאדם, אפילו אם יהיה גאון. אבל בעצם הרבה מהמחרוזות חוזרות על עצמן, ורבות מהן כבר נמצאות חלקית בספרות הקיימת (תרי דרבנן וכו' סב"ל וכו'. אני הצעיר בעניות"י רא"ה ראית"י ואעמו"ד ע"ל העי"ן מחרוזות הבאות בספר 'מאור ישראל', והנה אותן המחרוזות מצויות גם מצויות בספרים שנכתבו בהפרש של שנים רבות טובא זמ"ן זמני"ם זמניה"ם). וההוכחה לכך היא ספרי ילקוט יוסף של הרב יצחק, שאין ויכוח שאין לו מאית מהכשרון של אביו, ואעפ"כ הוא יוצר מחרוזות מרשימות לא פחות של מובאות. כמובן שבעידן המחשב הרבה יותר קל, ובכל אופן, מחרוזות של מאות ציטוטים בד"כ חוזרות על עצמן בוריאציות שונות וכוללות היקף מסויים שהגאון מסוגל להתמודד עמו. בכלל, הרב עובדיה לא משתמש בחומר בגאונות, דוגמת ר' יוסף ענגיל, דהיינו היכולת לשלות ולדלות דברים שאינם קשורים במישרין לנושא, בקיאותו היא במפורש.
ואם נחזור לרב שניאור, מוזר לראות שהוא מצטט מכל הבא ליד. קשה לי להאמין שהוא רואה סמכות בכל מיני מקורות מוזרים שהוא מביא, ויותר נראה שזה מין מחקר, כמו כתבי ר' שמואל אשכנזי, שנהנה לשזור בקיאות גאונית כאתגר (ובמקום שנכנס המעשה אפוד לתחומו המדוייק של אשכנזי, אין הוא מתחרה עמו כלל, כגון המאמר 'מקור הפתגם אין דבר העומד בפני הרצון', בו אינו מגיע לכל המקורות של אשכנזי). מעשה אפוד מצטט בתוך דיונים הלכתיים: מעשיות ירושלים של גליס, הערות וחידושים של טויב, חוברת 'חיזוק' שיו"ל ע"י ישיבות בין הזמנים, חוברת 'זכרון מיכאל', חדו"ת של בחורים בישיבת זכרון, ספר 'גם אני אודך', ימות המשיח בהלכה, מדור הערות קצרות ב'בית אהרן וישראל', קבצים של קרעטשניף, מאמרי הריי"ץ, מעשה אי"ש, יהדות בוכרא, קובץ מאמרים מאת הרב אלון ארביב, טובך יביעו, תולדות הישמח ישראל, פי' הרב שטינמן עה"ת, אוצר הידיעות שטרן. (זו רשימה אמיתית) כל הקבצים התורניים מהנכבדים ביותר ועד האנונימיים לגמרי, ועוד המוני ספרים שאין לי שום מושג מה הם ומאין באו. כמובן שאין כוונתי לזלזל בשום ספר שאיני מכיר או בקובץ תורני כל שהוא, אלא רק לתהות על מדת חשיבות הבאתם כמקור.
כך או כך, אין שום ספק שהמחבר קורא את כל מאות הספרים המתחברים מדי שנה בשנה, ומכאן שהוא מקדיש זמן רב ביום לעבור על ספרים כאלו. ועבור שקדן וגאון כמוהו מדובר בהשקעה חשובה מאד, בזמן זה יכל להשתלם בש"ך חו"מ ויו"ד נתה"מ וחו"ד וכו' שגם גאוני הגאונים השקיעו בהם שנים. ונראה שבוחר במסלול זה של היקף ותפיסת ספרות זמננו. יאריך ה' ימיו ושנותיו, אבל כשיהיה מזקני הדור, כמות הספרים תגדל כ"כ עד שתכבד המלאכה. ובסה"כ מדובר בספרים שאינם ברי סמכא, והתועלת העיקרית מהם היא לציין להם וחוזר חלילה.
החלק העיוני
החלק העיוני שבדברים, בהשוואה לרב עובדיה, הוא ממש דל. הרוב המכריע של הספר אינו אלא מראה מקומות, וניתן היה במעט עריכה חזותית להסב אותו בקלות לספר מראי מקומות של עוז והדר, מבלי להפסיד כלום (ולפעמים הסבה כזו היתה מביאה רק ריוח, כי השאלה לא מתאימה לבא בתורת שאלה, כגון בירורים בש"ס סי' טו': "צ"ע להדיעות דאסה"נ חשיב רק אינו ברשותו אמאי הק' תו' דשוה"נ ליתא במכירה..". כמובן שנושא שהוא מחלוקת גדולה ומסועפת, לא מתאים לעשותו 'צריך עיון על התוספות למה לא תירצו כקצה"ח', שכן נחלקו בדבר הראשונים והאחרונים בהרבה מקומות ויש שתי גישות, והכי מתאים היה לכתוב מ"מ מסודרים אלו הולכים בכיוון שיש איזו בעלות ואלו הולכים בכיוון שאין שום צד בעלות. ועוד יש להעיר שחסר הנדון האם שוה"נ שוה לכל איסורי הנאה, כי יש צדדים דגרע מטעמים מובנים וכבר בכריתות כד. אמרי' סתמא מפקר לי' וכן מוכח בירו' ב"ק פ"ד ה"ח דאין זה מחמת איה"נ אלא ה"ה בעבד שנגמר דינו אפקורי מפקר). בכמה מקומות מסיים המחבר 'וכן נראה להלכה ולמעשה', אבל מדובר כמובן בהלכה שכתובה כבר בכמה עשרות ספרים, וכוונתו שדבריהם עיקר לעומת כמה שכתבו להיפך. ולא ע"י נימוקים וראיות.
מבנה התשובות הוא: שאלה: האם יש מקור ל.. תשובה: הנה כמדומה אני שאין ל.. מקור מפורש בספרי הקדמונים וגדולי האחרונים.. אמנם מצאתי מקור ונפלא הוא לענינינו בס"ד.. ואגב דאיירינין בענינא ד.. אציין בקצרה למה שנשאלתי בענין זה (באותו פרק שנשאלתי שאלה הנ"ל). זה הוא מבנה לשוני קבוע בכל התשובות כולן. ובאם יש צד שני בא בסוף הקטע: "אך אין להעלים עין שכתבו..ועדיין צ"ע".
תשובה ד' עוסקת ב'אם אמרינן שער באשה ערוה בתמונת שער אשה שצולמה בעודנה פנויה ועתה היא נשואה'. המחבר מביא מקורות רבים שהטעם דשער ערוה הוא משום הרהור, ולפ"ז נראה לו פשוט דגם בזה איכא הרהור ואסור, ולא כגאון אחד שליט"א שהיקל בשופי ואמר דאזלינן בתר שעת צילום התמונה. זה אחד מן הסימנים שהם בעצם חידוש (למרות שמצא שכבר כתב כן בשו"ת שבות עמי (מיימון)), אבל החידוש תמוה: ראשית מעולם לא נהג אדם כדבריו, להשמיד כל התמונות של אלו שאינן נשואות. שנית, אין לדברים שום מקור ושום שחר, דין ערוה הוא על השיער ולא על ציור או תמונה שלו. ופלא איך אשתמיט מיני' מש"כ בתשו' וכתבים הגרח"ק שאפילו שיער אשה נשואה בתמונה אין בו איסור. לדבריו קל וחומר בן בנו של קל וחומר, פאה נכרית, שהיא שיער של אשה אחרת, שהוא בודאי ערוה, תהיה אסורה משום הרהורא אפילו מונחת בקופסה, שהרי היא ערוה עצמה..
שאלה מא': אם המברך על יותר מב' כיכרות בשבת עובר בבל תוסיף. הרעיון מוזר ותמוה, ולמעשה חושש לזה המחבר, וכ' שצ"ע גם על האר"י שלא חש לזה, לכן לא יגביה יותר מב' לחמים. כל הנושא לא ברור, מכיון שהוא מוסיף עוד לחם בגלל שיש הרבה מסובים, אין כאן שום כוונה להוסיף על הדין, רק אם ירצה לקבוע מצות בציעה על ג' יש מקום לדון בזה, ולכל הפחות היה לו להביא ממנהג התימנים להרבות הדסים, דכל שאינו בא אלא לתוספת יופי והדר למצוה לא שייך בל תוסיף, ורק כשעושה ה' בתים בתפילין הרי התוספת היא שינוי המצוה, ולא שייך בלח"מ. וכן מתמיה הנדון בשאלה קכ' "אם יש איסור בל תוסיף בכתיבת שני ספרי תורה".
חסר דיון בחלק העיוני, למשל בסי' פד' הנדון אם מותר לבלוע פיסות עור שנתלשו מהשפתים ומהאצבע, מביא הדין שהאדם הוא מאלו שעורותיהם כבשרם, והר"מ כותב שכל אלו שעורותיהם כבשרם 'כשהם רכות' הרי הן כבשר לכל דבר. ולמעשה י"ל שהוא מדרבנן, כי אינו ראוי לאכילה. ומסיק ולפי זה יש להזהיר ולהתריע שלא לבלוע חלקי העור שנתלש מן השפתיים ומן האצבע. אמנם אין למהר ולהכריז בזה, דכיון שאינו ראוי לאכילה ואין בו איסור מן התורה, אינו ברור כלל שגם כאן אסור מדרבנן כמו בעור נבלה וטמאה, דהתם בטמא גזרו רבנן, אבל באדם אין טעם שיגזרו שהרי אין דרך לאכול בשר אדם, וגם אינו טמא. וכמובן שאינו חייב לקבל סברתי, אבל לענ"ד עכ"פ, חסר הדיון בזה ובכיו"ב.
בסי' קכג' אם מותר לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרים עומדים. ומשיב כמדומני שאין לזה יסוד בהלכה כלל, ומביא הרבה מקורות ממלקטי זמננו שאוסרים. וכן עיקר להלכה ולמעשה. אמנם בשאלה מציין שבדעת השו"ע ובמנהג הספרדים יש להקל טפי. ומכיון שיש מקור במנהג הספרדים להקל, אינו מובן איך נהיה אסור לאשכנזים, אחרי שאין הרמ"א חולק על 'מנהג הספרדים' בזה, וצריכים מקור להחמיר. וכך היה המנהג בהרבה בתי כנסת שמעמידים הס"ת הנוסף בחורים או מסגרת קטנה שבספסל בו יושב הנושא ס"ת שני. ואנכי הק' שמעתי מפוסק נכבד מאד שיש להתיר בזה. ואמנם יש לפלפל בזה מהא דהניחו ס"ת על מטתו ותמהו הראשונים איך עשו כן ולא תי' בעמידה וכו'. ובקצרה, יש לדון ולעיין בזה, ואיני רואה להמחבר שבא לכלל דיון.
לפעמים לא ברורה דרך הצגת הדברים, ובא כאילו חידוש גדול, ובעצם הוא דבר פשוט. שאלה כד' עוסקת במים שנשארו בכלי אחר נטילת מים אחרונים, שרבים מקפידים ליזהר מלשתותם, והאם יש מקור לזה? והשיב שהנה "אף שרבים נוהגים אין לדבר זה מקור מפורש בשום אחד מן הקדמונים עד לגדולי אחרוני הזמן, ואף בספרי מלקטי הזמן שנתחברו באופן מסוים על כל פרטי הלכות מים אחרונים לא הזכירו מענין זה כלל, ומעיקרא דדינא אין לחוש לשתות..". ואחרי שהכריע ברור שאין לזה שום מקור, וכן כ' כלפי האמור בקובץ אור תורה בשם הרב עובדיה מקורות לזה ואינו זוכרם "איני יודע למה המכוון דכמדומה אני שלא מצינו לזה התיחסות מפורשת כלל בגדולי האחרונים" (!). כתב: יתכן הטעם שמקפידין משום המבואר בהוריות יג: דהשותה מים משיירי רחיצה קשה לשכחה. וזה מיוסד על הנחה שהכוונה אף על מי נטילה, ואף על הנותר בכלי, ובשני אלו נסתפקו אחרונים והביא כמה וכמה מקורות. ולמעשה פשוט שהמיקל אין מוחין בידו. ע"כ. והדברים תמוהים, ראשית ידוע ומרגלא בפומייהו דכו"ע שזה הטעם של הנמנעים, על כן אין מקום להציג הדברים כאילו אין שום מקור ואפילו לא בספרי המלקטים, ואולי הוא קשור לגמרא. שנית, מכיון שהביא הרבה מקורות שהסתפקו אם הכוונה לנדון זה, הרי יש מקור נאמן למחמירים כי הדבר ספק, ולמה ביטל החומרה, והרי לא הביא שום טעם לפשוט הספק. עוד טרחתי וחיפשתי בתכנת פרוייקט השו"ת (בגירסה הכוללת כתבי עת), וכל המקורות המובאים בתשובה זו מצאתי על ידה.
ביאורים בש"ס תשו' יז' 'אם לעתיד לבא שיתנו עצי סרק פירות יהא בהם איסור ערלה'. לא ברור מהיכי תיתי שיהיה בהם איסור ערלה. הדיון מתמיה.
שם סי' כז' 'הרואה את חברו עומד לאבד עצמו לדעת האם חייב להרגו מדין רודף', כמובן שמדובר ברעיון תמוה וחסר כל הגיון, ואין שום טעם לחשוב שזה 'מיתלא תלי וקאי בגדר הך מצוה של הריגת הרודף אם הוא משום הצלת הנרדף או משום הצלת הרודף מעברת לא תרצח'. ולדבריו יש לדון ג"כ האם זה שרוצה להתאבד, ואינו יכול לעמוד על יצרו הרע, יכול להרוג את עצמו כדי להציל את עצמו מאיסור התאבדות.
ייתכן שלפעמים מוצא המחבר תנא דמסייע לרעיונות מוזרים כאלו באחד מספרי דורינו או דור קודם, אבל זו בדיוק הבעיה שרוב הבקיאות מקהה לפעמים את חוש הביקורת הנורמלי. מדובר בכותרות שאברך ממוצע היה מתבייש להציבם. ראה גם בירורים בש"ס מז': האם עובר גוי לומד את התורה במעי אמו? (וכאן ברור שהבקיאים הגדולים יכו אותי על קדקדי, איך אפשר לומר שנושא פלוני מוזר, והלא כך וכך גאונים כבר דנו בכזה ובכעי"ז, והוא אשר אמרתי שרוב הבקיאות מקהה לפעמים את חוש הביקורת הנורמלי).
לפעמים יש ראיה בסגנון הרב זילברשטיין מאיזה מדרש, מבלי לדון בכובד ראש על ההשלכות ההלכתיות. סי' קסו' אם סמכי' על טב"ע דקלא כשמדבר בשפה אחרת. ר' יהונתן איבשיץ כותב שהאחים לא זיהו את יוסף בטב"ע דקלא משום שכעת דיבר בשפה אחרת. ולפ"ז נראה דא"א לסמוך על טב"ע דקלא אם מדבר בשפה אחרת וצ"ע. וכמובן יש הרבה לדון ולפקפק, במהות הרעיון הזה והשלכתו על ההלכה. עד כמה רגיל בלשונו בשפה אחרת, כמה שנים חלפו מאז ששמעו, וכו'.
היאך היו בנות ישראל חולות בכרמים והרי אסור לרקוד, מבלי להיכנס כלל לשאלה מהו ריקוד שאסור, והרי הפוסקים חילקו בריקוד שמסתובבים בעלמא בלי לקפוץ שמותר. וכן לצורך מצוה רוקדים בשמח"ת. ותחת זה מנסה להביא מקורות לרעיונות מוזרים כמו איחור תקנת אין מרקדין (הקדומה מאד, ראה הלוי שמוכיח ממתני' דביצה ודברי ב"ש וב"ה), או שהריקודים היו רק בבית ראשון וכו'.
אם נחזור לרב עובדיה, היתה לו איזו אמירה מלבד הבקיאות. היתה לו מגמה וכיוון שעל ידיו עשה סדר בים הציטוטים. היתה לו שיטה איך 'לטפל' במקורות קבליים מדי, או במנהגים סוררים מדי. היו לו מחרוזות לוגיות מוכרות, בהן השתמש לדחות ראיות רעועות. ביביע אומר יש הרבה יותר אמירה אישית מאשר במעשה אפוד. ואני מתכוין גם לכתבים המוקדמים של הרב עובדיה, ולא רק מה שכתב בגיל 80.
בין הדברים יש רמזים ליצירות מעניינות, כגון 'במקום אחר הארכתי הרבה לענין דינים רבים אם מת נחשב כאדם'. מה שמשתמע כמו יצירות של ר' יוסף ענגיל (שהאריך גם בנושא זה עצמו), אלא שאצל ר' יוסף ענגיל לא היה הבדל בין הגמ' ב"מ דף ב' לבין תוס' בכריתות או משנה למלך הל' זבים או תוספתא פכ"ט דכלים, כולם היו אצלו כמונחים בקופסה. ובמעשה אפוד המקורות מצויים למעיין בלא"ה, ובד"כ הם מקורות ישירים.
גולת הכותרת אמורה להיות בירורי סוגיות בהרחבה, בזה נבחנו גדולי הדורות, ביכלתם להקיף סוגיא. אמנם אציין שוב שמדובר גם כאן בתשובות שבאו לשואלים, ומ"מ גם תשובות אלו מייצגות. לא גרע מתשובות הנו"ב שהושבו לשואלים. סי' א' עומד על קושיה דלא נתברר ענין זה בספרי רבותינו, למה תלו דין משיכה בחשש 'נשרפו חטיך בעליה', הלא המוכר ש"ש, דנהנה למכור. ופשוט שהקו' לק"מ, שגם אם מכירה חשיבא הנאה, הרי מדובר כאן אחר המכירה, וכבר שולם הכסף. במקום לכתוב הקו' והתי' בב' שורות, באה אריכות עצומה, שרובה הבאת מקורות, ראה למשל בעמ' תרה' ברשימה הפותחת: עיין היטב בכ"ז בתוס'.. ובריטב"א.. ובתו' רא"ש.. ובתר"פ.. ובטוש"ע ובכל הנו"כ.. כאן באים על פני כמה עמודים מאות (!) ציונים, שכולם עוסקים בסוגיא (מהראשונים ועד איילת השחר). אבל מה יעשה הקורא עם כל אלו? והרי ברור שלא כולם אומרים את אותם דברים, אלא אלו כל האחרונים העוסקים בחלק זה של הסוגיא, בשביל זה יש 'רזא דשבתי' על ב"מ, שלכל הפחות נותן כותרות של תמצית מה הם אומרים. האם מישהו יפתח את כל מאות הספרים לראות מה כולם אומרים על הסוגיא? א"כ מה ענין הרשימה הזו?
סימן ג' עוסק בדין שחרור עבד כנעני לזמן, ומנסה לדמות לקנין לזמן. ולכאורה אין לדימוי זה טעם ופשוט שלא שייך שחרור לזמן, במקביל ל'גיור לזמן' או 'אשת איש לזמן'. ולאורך כל התשובה לא הובא שום מקור או צד סביר שיצדיק זאת.
כמובו שלא נעדרת כאן תשובה לרב גמליאל רבינוביץ (המכונה "מח"ס גם אני אודך ועוד"), למה כהן אינו מברך 'שעשני כהן'. וכמובן כבר דברו בזה בעלי אסופות וכל מיני ספרי אגדה וכו'.
הסימן הבא עוסק בשאלה האם ייתכן שהיו ב' אמתא דבי' רבי, כי מוזכר שמתה בחייו, וכן מוזכר שהיתה אמתו חיה בפטירתו. כמובן שהיו לרבי המון שפחות ואמות, ואעפ"כ המשיב ר"ל דאין הדבר פשוט כלל שהיו ב', כי ציינו בכ"מ אמתי' דרבי לשבח. אמנם עדיין אין שום ראיה, והרי גם טבי עבדו של ר"ג ציינו לשבח, וגם כאן היו כמה וכמה טבי הוא ובניו, ולשפחות מבית הנשיאים קראו 'טביתא' כנודע.
סיכום
אין ספק שמדובר בכלי קודש עצום ורב, איש בן 30 וידיעותיו כמאה אנשים בני תשעים (ויש לו שאיפה ללכת בדרך הרב עובדיה, כמדומני שרק עליו כותב 'מרן הגרע"י'). אבל כמדומני שעשייתו ל'גדול' בטרם עת, אף שמביאתו לכך שיכול לשקוד יומם ולילה בתמיכה מלאה של נגידים. יכולה לגרום לו לקבע את צורת לימודו הנוכחית, שתזכה אולי את הציבור בעשרות כרכי אנציקלופדיות הלכתיות פופולאריות. אבל תבא במקום הגדלות בתורה, המקום האישי של המחבר, שבודאי יכול בכשרונו לסלול דרך בהבנה ובפסיקה כמו הרבה גאונים שבכל הדורות. התפיסה של מאות מקורות לנושא אחד כמעט בהכרח שוללת את הבחירה בזה.
הרב גרוס כותב בהסכמתו: "בעיוני בחיבור שו"ת מעשה אפוד מירתת גופאי בחרדת קודש אי בן אנוש חרט קולמסאי בו אי"ז אלא והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות, הלוחות שהם הכלים מזוככים בתכלית והכתב טהורה וזכה הכלי והאור נעשה מילתא חדא האותיות עצמם הוא צמצום עליהם והלוחות הם לעילא מהאותיות בחי' שחור ע"ג לבן, חכמה ובינה הם האותיות והכתר מעל לאותיות בחינת לובן – אותיות יש בחינת דין וצמצום ולובן האותיות שהוא הכתר אין בו גבול".
עוד בליל מבית היוצר של איגרתא דחדוותא, מה שאין בן אנוש מסוגל להבין מהי המשמעות והתוכן של קטע זה. לית דין בר נש לית ליה מגרמיה כלום ולית מחשבה תפיסא ביה.
ישווה הקורא למכתבו הנורמלי של ר' שריה: "שו"ת בהרבה נושאים מגוונים מעשה ידי האברך המופלא שמתוך מראה ותוכן הספר בשם גאון יקרא.. אף אני כיהודה ועוד לקרא מסכים שיוצא ספר גדול ונחמד זה לאור לתועלת ושמחת לב כל לומדי למד". איני בקי בסגנון הסכמותיו של ר' שריה, אבל איך שאני מבין, הוא מתפעל מאד ומעריך את הכשרון הרב, אבל רואה את הדברים עדיין כקוריוז, כספר נחמד ומשמח, והוא מסכים שיצא ספר זה לשמחתינו.
אדגיש כי אין בכוונתי חלילה לזלזל בגאון המחבר שליט"א, ואם היו ידיעותי אחוז אחד קטן מידיעותיו הייתי מאושר, ובודאי לא מניתי כל מעלותיו, וכפי שכתבתי מתחילה אין לגזור אומר מן החיבור הזה על גודל המחבר. כתבתי רק הביקורת שעולה בפני הדיוט הקורא את הספר. עפר אני תחת כפות רגלי שקידתו וידיעתו בתורה, ומן הסתם לא זכיתי מספיק לעמוד על טיבו, וכל דברי הם בבחינת 'תורה היא וללמוד אני צריך'.
הקי"ד.
