גט מדין זכיה שהתפרסם בכיכר

השאלה מה הסברא בדין אדעתא דהכי. כי לכאו' הסברא שכשמתקדשת מסייגת בדעתה (לא סמפורש אלא בדעה כללית) למעט מקרים מסוימים - ולא למעט כל מצב שבו תתחרט על קידושיה (כי אם זה היה כך לא היתה לחלות משמעות)

אריאל,
ברור שזו המחלוקת. אבל תמוה בעיניי שסברת אדעתא דהכי נתפסת כאומדנא על דברים שהאדם חושב בפועל רק לא אומר. הרי ברור שהכוונה היא הפוכה בדיוק: אומדנא לדברים שאם הוא היה חושב זה מה שהיה מחליט/מתנה. לשיטתך זה הופך להיות כמו סברת דברים שבלבו ובלב כל אדם (אדעתא למיסק לא"י), ששם הדברים ברורים מתוך ההקשר. אבל זו לא אותה סברא. יש הבדל בין דברים שברורים מתוך ההקשר (ואז לא נדרש תנאי כפול) לבין דברים שלא קשורים להקשר  אלא אומדן דעת של כל אדם סביר. במקרה השני אין שום צורך לבירור מתוך ההקשר, שכן אף אדם לא נכנס  לעסקה שאלו תוצאותיה.
קח לדוגמה מקרה שאדם נתן את כל נכסיו לפלוני ונמצא שבנו חי. הנתינה בטלה על אף שהוא לא התנה. האם שם מדובר שהעלה בדעתו שבנו חי. הרי ברור שאם היה חושב שזה אפשרי היה מתנה תנאי כפול ומשולש. אלא מאי? ברור שכל אדם סביר לא היה נותן את כל נכסיו אם היה יודע שבנו חי. וזה פשוט. אגב, יש שמסבירים כך את דברי תוס' בקידושין מט עצמם (שעושים הבחנה בין שלושה מצבים: רגיל - צריך להתנות תנאי כפול, ברור מההקשר - צריך להתנות אבל בלי הכפלה, וברור לכל אדם בכל הקשר - לא צריך כלל להתנות. אנחנו עוסקים בשלישי.
באשר לשאלתך שכל עיסקה תתבטל כך, כבר הקשו זאת תוס' כתובות מז (וב"ק קי), וקושייתם היא גופא ראיה לדבריי. ראה שם את התירוצים. ובפסה"ד שלנו הרחבתי.

מיכי

הבה נדון בדבר.

איני מכיר מחלוקות אחרונים ואפילו לא ראשונים.

וצריך לשרטט את גבולות הסוגיה. מה המקורות. מה הסברות. (אולי בסדר הפוך).

אמנם צריך לזכור שיש כאן שתי סברות שונות להתיר: האם אפשר לייחס לבעל רצון לגרש (וזה איני רואה דרך להצדיק) והאם האשה לא נישאה על מנת שהבעל ייפגע בתאונה נדירה ויהפוך לצמח. וכאן יש לדון בדבריך.

איני חש שאני מונח בענין כרגע. ואני יכול רק לומר מסברא בעלמא. כמדומה שהרעיון של קנין - קנין במובן של הכרעה בלתי הפיכה, וזה שייך בתחומים רבים וקנין ממוני הוא רק אחד מהם - כל התחייבות נושאת בחובה את הסיכון שאתחרט, שהייתי רוצה אחרת. אבל לאחר שביצעתי את הצעד אין ממנו חזרה. אלו החיים בעולם הזה. סיכונים. אבדנים בלתי צפויים.

ואדרבה, היה מקום לומר שזה ממהותו של קשר הנישואין, אפילו יותר מאשר קשר, נניח, של הקמת חוזה משפטי לשכירות. הבעל והאשה מתחיייבים זה לזה "בטוב וברע".

אפשר רק לטעון שלהתחייבות כזו אין טעם אם הבעל כבר במצב ללא תקנה, והאשה אינה תורמת מאומה לטובתו ולרווחתו. במקרה כזה אולי אפשר לטעון "אדעתא דהכי". ואני כותב זאת כהשערה ראשונית מתוך מה שניתחתי כאן. אני מקוה שאין בזה ביטול זמנך וזמנם של המשתתפים. הנושא חדש עבורי - מעבר לסברות הבסיסיות והפשוטות וכל הדינים שיכולים להיות מזוהים כשייכים לנושא ובהם אומרים או לא אומרים את הכלל "אדעתא דהכי".

בכל אופן, איקון ירוק על הנושא ואקוה שתתרום ממה שנוכל כולנו ללמוד.

ושאלה: האם אתה סבור שיש ממש בגט הזה? ואם כן, על סמך מה? כבר כתבתי שראוי להתיר בנות ישראל ובמיוחד במצב כזה (כפי שהוא מתואר כאן, וצריך בדיקה אם העובדות הן כמתואר ולא הושמט מאומה). אבל גם ליכולת הרבנית יש גבול.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני,
בסוגיית ב"ק קי מפורש להדיא שאומרים את סברת אדעתא דהכי גם לגבי קידושין, וכך מפורש גם בעוד סוגיות לגבי דיני ממונות. כפי שכתבתי, קושייתך (שזה טיבו של חוזה ואין להתחרט אח"כ) היא קושיית התוס' (כתובות מז וב"ק קי), והם עונים עליה (בסגנונות מעט שונים).
תורף דברי התוס' בתירוצם הוא שאכן יש את סברת אדעתא דהכי גם בחוזה דו צדדי (כדמוכח בסוגיית ב"ק), למעט מקרים שהצד השני מעכב. לכן כשהבעל מת (ומדובר על ייבום, כמו בסוגיית ב"ק קי) ששם כבר לא איכפת לו, ולכן הוא לא מעכב, אז עולה טענת אדעתא דהכי מצד האישה. טענת ביה"ד דצפת היא שגם במקרה שלהם לבעל כבר לא איכפת ולכן הוא לא מעכב.
החילוק בין מקרים שהיו צפויים למקרים לא צפויים עולה בפוסקים (אין לי זמן כרגע לצטט), אבל בד"כ לכיוון ההפוך ממה שאתה כתבת. טענת אדעתא דהכי עולה דווקא כשהתרחשו מקרים שלא היו צפויים בעת כריתת החוזה, וכך מטה הסברא. יש מהפוסקים (כבר בראשונים) שמעלים את סברתך שטענה זו חזקה יותר דווקא במקרים צפויים, אבל לדעתי הם מן המתמיהין, כפי שהסברתי (שכלפי מקרים צפויים היה עליה להתנות בפירוש. ואילו במקרים לא צפויים יש אמתלא מדוע היא לא התנתה, כי לא חשבה על כך).
זה באשר לחצי הראשון של פסה"ד, שמקביל לפסה"ד שלנו (אם כי יותר מחודש). הוא לפחות מבוסס מנגנונית, והשאלה היא רק האם ניתן ליישם את המנגנון גם למקרה הזה (אני ממש לא בטוח, כי אני לא בטוח שהבעל במצב כזה באמת לא מעכב. אולי הוא בכל זאת יחזור לחיים? במקרה שלנו ברור שזה לגמרי חלק). יש מהפוסקים (מל"מ ועוד) שכותבים בדעת התוס' שבמקרים שבהם הסברא לגמרי ברורה, שם לא יכול הצד השני לעכב. יש לכך ראיות חזקות. כעת השאלה האם במקרה כזה לגמרי ברור שהיא לא היתה נכנסת לחוזה, ואכ"מ.
החצי השני של פסה"ד עוסק בזיכוי גט לבעל (זכין מאדם), והם צירפו אותו לחלק הראשון כשני סניפים של ההיתר (ספק קידושין בגלל אדעתא דהכי, ובנוסף יש כאן זיכוי גט). את הטענה הזאת לא בדקתי לעומק. כפי שכתבתי, נטייתי הראשונית היא שזה לא נכון, וגם הראיות לא נראות לי תקפות. אבל כאמור לא התעמקתי בינתיים.

דעתי מעיון מכופיא [אבסורד קצת]
לגבי אדעתא דהכי לא נתקדשה לביטול קידושין כבר התוכחתי באשכול אחר שאין לדבר מקור ,
ובכל זאת מצוטט כאן פסק של רב צבי פסח פראנק שיש על מה לדון ,השאלה היא מה היה שם הנידון ובאיזה פערי זמן מדובר,
הרי אף בשאלות החמורות של עגונה מעולם לא השתמשו באדעתא דהכי לא נתקדשה,
מצד שני להפוך את זה על ידי כך כשרבו החולקים לספק אשת איש נשמע קצת תלוש,
לגבי זכיה לשוטה יש בפסק ציטוטים מאוד מחודשים ,ובניגוד לדברי מיימוני דוקא יש שם נידון על זכיה לשוטה ללא בקשת הבעל בבריאותו ,אלא שגם השרידי אש אינו מביא דוגמה של נשטתה אלא בירא שמים שנכלא לעולם ,
בקצות החושן מצדד לומר שאין זכיה לשוטה כלל ,
יש כאן שני צדדים פרדוקסליים ,מצד אחד אם הבעל היה מתעורר פתאום סביר להניח שיהיה זה למורת רוחו ,מאידך אם היה אפשר לשואלו במצבו הנוכחי לכאורה היה מסכים לא לעגן את אישתו ,ובכל זאת לקרוא לזה זכות ,,,,,?
הייתי מעדיף שישתמשו כאן עם אפקעינהו רבנן ולסמוך על גט מדבריהם ,ואז את הדאורייתא בודאי פטרנו ,
ושוב ,גם בעגונות לא השתמשו עם צד להיתר על ידי אפקעינהו ,ייתכן לסיבה כי אין מי שיתן גט דדבריהם ,וצ"ע