בדברים הבאים אני מבקש לדון במשל אחד מעניין, שלכאורה יוצאות ממנו מסקנות מפתיעות לגבי היחס הראוי לעולם הזה ומהו חטא ומהו עונש.
כמו כן יעלו בדברים הבאים שיטות שונות בדברי חז"ל על מה שמגיע לרשעים ולצדיקים, ועל היחס לגוף ולנפש.
יש לשים לב שאני מביא רק חלק מן הדברים המופיעים בהקשר הסוגיה שם בגמרא, ורק חלק מן המבחר העצום המצוי במקורות. עם זאת, דומה שהמבחר מספיק כדי לזהות שיטות מחשבה.
כיון שעיון מוליד עיון, הגעתי גם למסקנות מסויימות לגבי שתי גישות לשאלת ההתנתקות מהגוף ומהנאותיו אצל הרמב"ם והתניא.
הדברים ארוכים מאד, ולכן אפשר לקרוא בדילוגים. חשוב מאד לקרוא את המשל הפותח. אפשר להתרשם עקרונית מהדברים שאחריו, אך חשוב כדי להבין את דברי לקרוא לפחות את ביאור שיטת רבי אליעזר במקומו ואת שני הסיכומים בסוף. השתדלתי לסדר את הדברים בצורה שיטתית, והם יצאו ארוכים למדי. אקוה שהאריכות לפחות תסייע למובנות.
נשלח ב-28/5/2014 14:01
לחיות בקופסא
תנו רבנן: "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה - אף אתה בטהרה. משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו. פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסא. טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה. לימים ביקש המלך את כליו. פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין. טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחין, וכעס לקראת טפשין. על פקחין אמר: ינתנו כלי לאוצר, והם ילכו לבתיהם לשלום. ועל טפשין אמר: כלי ינתנו לכובס, והן יתחבשו בבית האסורים. אף הקדוש ברוך הוא - על גופן של צדיקים אומר יבוא שלום ינוחו על משכבותם ועל נשמתן הוא אומר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. על גופן של רשעים הוא אומר אין שלום אמר ה' לרשעים ועל נשמתן הוא אומר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. (שבת קנב ב)
אין זה אמור להפתיע אותנו שיש כאן תפיסה שהעולם הזה הוא פרוזדור בפני העולם הבא, וכי בחירותיו של האדם כאן מזכות אותו בשכר או בעונש בעולם הבא.
אבל המשל מביא למסקנות חריגות לדעתי.
נפתח בפסוק. הדרישה נראית פשוטה. שמור על הרוח טהורה. כלומר, על הנשמה. חז"ל כידוע לא הבדילו בין רוח, נשמה, נפש. כל אלו מציינים את החלק שאנו קוראים לו "מודעות" ולפי אמונתנו הוא ממשיך להתקיים לאחר המוות. אולם נראה שגורלו של החלק הזה והדין שלו נתונים במחלוקת בין התנאים והאמוראים.
מהי אותה טהרה? הפשוט הוא לשער שמדובר בדרישה לשמור מצוות ולהימנע מעברות. אולם האם האדם אמור להיות שמור לחלוטין מכל חטא? האם זה אפשרי?
נבחן את המשל עצמו:
המלך נותן לעבדיו בגדים. המלך הוא ה'. העבדים הם בני האדם, אנו. הבגדים הם הגוף. הפיקח שומר על הבגד "מגוהץ". הכלי המגוהץ הוא בגד שיצא מן המכבש, כלי עבודתו של הכובס, והריהו נקי ומיושר (שמחות ז י, כדברי רבי).
האם ניתן שלא ללכלך את הבגד?
והאם עצם החיים, או אולי ההנאות מהן כפי שמתבקש לפרש וכן לקמן, הם הם הלכלוך. או שהחיים וההנאות רק מזמנים סיכונים, אבל הם עצמם אינם עבירה?
גישות אופטימיות יותר יובאו לקמן.
נשלח ב-28/5/2014 14:02
הסומא והחיגר
גישה אחרת לחטא, לעונש ולמעורבות הגוף והנפש בהן מופיעה במשל המפורסם הבא. כמובן, זה שהוא מפורסם היום אינו מעיד מאומה לגבי פירסומו בימי חז"ל בהשוואה למדרשים האחרים שיובאו כאן.
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקרא סימן ו
לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא את הנפש ואומר לה: למה עברת על כל המצות? והיא אומרת: הגוף עבר על כל המצות! מיציאתי ממנו שמא חטאתי? חוזר ואומר לגוף: למה חטאת? אומר לו: הנפש היא החוטאת. משיצאתה ממני שמא חטאתי? מה הקדוש ברוך הוא עושה מביאם שניהם ודנן כאחת. מלה"ד [משל למה הדבר דומה] למלך שהיה לו פרדס והיה בתוכו ענבים ותאנים ורמונים בכריות. אמר המלך: אם מושיב אני בן אדם רואה ומהלך לשמרו, הוא אוכל לעצמו את הבכריות. מה עשה? הושיב בו שנים שומרים, אחד סומא ואחד פסח. שמרו הפרדס, והיו יושבים והם מריחים הבכריות. אמר החגר לסומא בכריות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני, נביא ונאכלם. הרכיב חגר על סומא, הביאן ואכלו שניהם. לימים בא המלך, בקש את הבכריות, לא מצאן. אמר לחגר: מי אכלן. א"ל: כלום יש לי רגלים. אמר לסומא: אתה אכלת אותם. א"ל: כלום יש לי עינים. הרכיב המלך את החגר על הסומא, אמר להם כענין שגנבתם את הבכריות ואכלתם שניכם כך אני דן אתכם, ואף הקדוש ברוך הוא כך עושה מביא את הנשמה וזורקה בגוף שנאמר (תהלים נ) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, יקרא אל השמים מעל זה הנשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף, וצפה דוד היאך הקדוש ברוך הוא דן את הבריות התחיל לבקש רחמים על עצמו ואמר רבון העולמים כשאתה דן את בריותיך אל תדינני כיוצא בהם, אל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי (שם /תהלים/ קמג) אלא צדקה עשה עמי שנ' (שם /תהלים/ יז) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך, אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה על ידי יצר הרע ששולט בכם הייתם חוטאים אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם שנא' (יחזקאל לו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר.
יש כאן כמה נקודות השוואה שבהן בולטים ההבדלים. סיבת הכשלון היא ריחן המושך של הבכריות (=פירות מבכרים?). זמן הדין הוא "לעתיד לבוא" ולא לאחר המוות, אלא מה שנראה כתחית המתים ויום הדין. הנפש והגוף שניהם משקרים. והעונש ניתן לשניהם כאחד. זאת בניגוד לעונשים הנפרדים (והשכר הנפרד) במשלים אחרים ובאמירות אחרות כאן. האם יש כאן תפיסות שונות או שהמשל נועד להתפרש רק בנקודות אלו ולא באחרות?
נשלח ב-28/5/2014 14:03
סיבות החטא, הזהירות המתחייבת והפתרון של תשובה
אמנם, גם אם הרעיון הוא שהחיים מלאים בהזדמנויות להיכשל, עדיין גדולה תשובה שמכפרת, ואם אדם מת לאחר שעשה תשובה, בגדיו מגוהצים. המשל הבא מסביר את עצמו וראוי להשוותו לנאמר כאן לעיל.
היה רבי יהושע אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. אמר לו רבי עקיבה: רבי, למדני. וכי יש אדם יודע אימתי הוא מת שיעשה תשובה. אמר לו כל שכן! בכל יום יאמר אדם, אעשה תשובה היום שמא אמות למחר, אעשה היום תשובה שמא אמות למחר, ונמצאו כל ימיו באין בתשובה. איכן הוא פירושו של דבר - בכל עת יהיו בגדיך לבנים. אמר רבי יהודה משלו משל משם רבן יוחנן בן זכאי. למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה וזימן כל אורחים. אמר להם צאו רחצו וסכו, וגהצו את בגדיכם, והתקינו עצמכם לסעודה. הפיקחין שבהם הקפידו על דבריו של מלך ורחצו וסכו וגיהצו את בגדיהם, והתקינו עצמם לסעודה. והטפשים שבהם לא הקפידו על דבריו של מלך, אלא הלכו להם כל אחד ואחד למלאכתו. הגיע זמן הסעודה. אמר המלך: יכנסו הכל לסעודה בבת אחת. אילו באו בכבודן, ואילו באו בניוולן. אמר המלך: אילו מה היו עושין? אמרו לו: אילו התקינו עצמן, ואילו לא התקינו עצמן. אמר המלך: אילו שהתקינו עצמן יאכלו מסעודתי, ואילו שלא התקינו עצמן לא יאכלו ולא יטעמו מסעודתי. יכול יפטרו להם לבתיהם? אלא אמר המלך, אילו יהיו אוכלין ושותין, ואילו יהיו עומדין ורואין ולוקין ומצטערין. והיכן פירושו של דבר? לכן כה אמר ה' אלקים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבשו, הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. (שמחות דרבי חייה פרק ב )
יש לשים לב לנקודות הבאות: אכן אין אדם שלא יחטא, אבל החכם מתכונן, כעצת ר' יהושע, ועושה תשובה וכשימות, ימות מתוך תשובה, ונמצא נהנה מסעודת המלך. אבל הטיפש לא הכין עצמו, ולא תיקן את עצמו בתשובה, ולכן יקבל את עונשו.
ומהו העונש? לצפות בהנאתו של החכם, וללקות ולהצטער. ויש כאן מקום עיון אם יש כאן גם "לוקין" או שמא "לוקין ומצטערין" הוא מצבו של מי שצופה בהנאת זולתו ולא אין כלום ומלקה את עצמו על שלא היה חכם בזמן. סוף המשל שממנו יצאנו לדרכנו דומה לכאן באותו חלק של ההכנה הנאותה. התלכלכו בגדיך? נקה אותם!
אבל המשל נפתח בצורה שונה.
אני חוזר ומעתיק:
פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסא. טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה.
מה שמלכלך את הבגד הוא עצם "עשית מלאכה". ו הדרך היחידה היא להיות בקופסא. הרשו לי להציע פירוש. כיון שאי אפשר ממש לחיות בלא גוף, אני מבין שהכוונה היא: להתנתק.
נשלח ב-28/5/2014 14:06
שיטת רבי אליעזר
מהי אותה "עשיית מלאכה"? האם אלו העבירות? קשה להניח שכן. המונח "מלאכה" אינו מתאים לכך. אדרבה, תפקידו של העבד הוא הוא לעשות מלאכה.
לכן מסתבר שהכוונה לחיים בעולם הזה. עצם החיים, המלאכות שאנו עושים, מסבכים אותנו, ומזמנים לנו כשלונות.
האם יש להרחיק לכת עד האמירה שעצם החיים בגוף הם כבר מלכלכים?
לדעתי אין בסיס לאמירה כזו. לא כאן.
אבל הבה נבדוק את הדברים במקורם.
אצל בעל המשל שלנו - הפקחים מניחים את הבגד בקופסא.
מה זה אומר? האם ואיך אפשר להניח את הגוף במקום מוגן? איך עושים מלאכות בלא בגד?
לדעתי, יש כאן את שיטת רבי אליעזר, שאפילו עם אשתו היה כמי "שכפאו שד". יש לחיות את העולם הזה בניתוק.
ומה הניתוק? שוב, אפשר לטעון שהמשתמע הוא שכל הנאה אסורה. אך לקמן אציע פירוש שונה במקצת.
עם זאת, מה שלא נאמר כאן נאמר בדורות הבאים.
שתי גישות יצדדו בניתוק מהגוף – כל אחת מטעמיה ובסגנונה, עם רקע והנחות יסוד שונות שהופיעו במשך הדורות. כמובן, הגויות אלו קשרו את עצמן למקורות אבל לדעתי הן מהוות פירוש (ושינוי) יותר מאשר "כוונת האומרים". שיטת הרמב"ם מכאן ושיטת החסידות (הבעש"ט) ובעל התניא מכאן. וארחיב מעט לקמן.
אבל נחזור לזיהוי בעל המשל ושיטותיו.
בהמשך המשל ובצמוד אליו, בגמרא שבת קנב ב, מופיעה הברייתא הבאה:
תניא, רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, ושל רשעים זוממות והולכות. [ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה] שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. (הסוגרים המרובעות הן מפרוייקט השו"ת ולא בדקתי בכתבי יד, למרות שכך מתבקש לעשות).
דומה בעיני שההצמדה של הברייתא למשל באה גם היא לומר לנו שהיא היא שיטת רבי אליעזר, הסבור שצריך אדם להתנהל בעולם הזה כמי שכפאו שד.
איך אפשר לקיים אם כן "להניח בקופסא" לפי רבי אליעזר?
נבחן את הדברים במקור מקביל:
נדרים כ א-ב שאלו את אימא שלום: מפני מה (עמ' ב) בניך יפיפין ביותר? אמרה להן: אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד. ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות!
יש לשים לב למה שנאמר ומה שלא נאמר.
ראשית, ר' אליעזר אינו אומר שעצם ההנאה אסורה או מגונה, אלא רק שיש בה סיכון רב. ולכן דרך ההנהגה היא כמי ש"כפאו שד". האם זה אומר שהוא מתנהג נגד טבעו האנושי כמי שאינו נהנה כלל?האם זוהי אותה המלצה על "להניח בקופסא"? כלומר, וזו השערה בעצמה, התנתקות מן הגוף והתבוננות בחויות כשל זר?
שנית, גם אם פירושי נכון, שרבי אליעזר דוגל בהנתקות מהגוף, האם זה אומר שנהג כן בכל דרכיו או רק בשעת תשמיש (ואכן, שם "בפניו ושלא בפניו נפיש=גדול יצרו. חגיגה יא ב).
לגבי עצם המונח "כפאו שד" יש להשוות למדרש שכל טוב (בובר) פרשת וישב, מעשה בר' יוסי בן חלפתא שאמר "אומר חמש בעילות בעלתי ושניתי, דרך השדים בעלתי פי' מצניע ושותק כמי שכפאו שד, ונטעתי מיבמתי חמשה ארזים בישראל).
מסקנתי היא שר' אליעזר הולך לשיטתו במשל על ההנחה בקופסא, והכוונה היא להישמר מהידבקות בהנאות כי זה מסלול מסוכן המביא ל"לכלוך" של עבירות, אבל לא שההנאה עצמה היא עבירה.
ולדורות? מה הן שתי הגישות הדומות אך השונות במהותן?
הרמב"ם דוגל בשמירה על ריחוק ככל האפשר מהתמקדות בפעולות הגוף כדי לאפשר, כשיטתו הפילוסופית, הידבקות באלוקים או בשכל הפועל.
בחסידות ובחב"ד עצם ההנאה היא כבר איסור ואפילו הרצון בהנאה או ההרהור אודותיה מהווה עבירה ברמה כלשהי. ניתן לראות את ההבדל: שיטתו של ר' אליעזר המתועדת לפנינו אכן מטיפה לזהירות מהנאות הגוף, או לפחות מיחסי אישות, אך אפשר שאין ההנאה אסורה אלא שהיא עלולה לסבך בעבירות.
נשלח ב-28/5/2014 14:07
הזרם המרכזי?
יש להשוות את התפיסה שהובאה לעיל בשם רבי אליעזר למספר תפיסות נוספות בדברי חז"ל. החלק החשוב לצורכנו מופיע במודגש. העתקתי את השאר אבל אין צורך לקראו, אם כי הוא מציג עמדה שונה מאד מאלו שפגשנו עד כאן ולכן העתקתי הכל. אבל מי שרוצה לעמוד רק על הדיון העקרוני יכול להסתפק בחלק המודגש.
ראשית, המשל מציע חלוקה דיכוטומית (=לשנים בלבד) בין צדיקים ורשעים. האם אין אפשרויות בינים?
ראש השנה טז ב תניא, בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין: אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, בינוניים - יורדין לגיהנם (ראש השנה יז א ) ומצפצפין ועולין, שנאמר והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו, ועליהם אמרה חנה: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. בית הלל אומרים: ורב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי, ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה: דלתי ולי יהושיע. פושעי ישראל בגופן, ופושעי אומות העולם בגופן - יורדין לגיהנם, ונידונין בה שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה, ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים, שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין, והמסורות, והמשומדים והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו - יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וגו' - גיהנם כלה והן אינן כלין, שנאמר וצורם לבלות שאול (מזבל לו). וכל כך למה - מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר מזבל לו, ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר בנה בניתי בית זבל לך, ועליהם אמרה חנה ה' יחתו מריבו. אמר רבי יצחק בר אבין: ופניהם דומין לשולי קדירה. ואמר רבא: ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא, ומקריין בני גיהנם.
אין כוונתי לדון בכל הקטע הארוך הזה, אלא להצביע על כך שאפילו בית שמאי סבורים שיש שלושה סוגים של בני אדם המגיעים לדין שלאחר המוות. צדיקים, בינוניים ורשעים. הצדיק הגמור אפשר שהוא דומה לפיקח במשל הראשון לעיל ובוודאי שגורלו נראה זהה. שאר העונשים המתוארים שם אינם דומים לאלו שנזכרים במשלים הקודמים, ואיני יכול לדון בשינויים אלו כאן. רק אעיר שבהמשך מסכת שמחות שם מופיעה שיטת ר' חנינא בן אנטיגונוס, ואפשר שזה דומה לשיטה המובאת במסכת ראש השנה. ושוב, אני נאלץ להסתפק בהפניות אלו ותו לא.
גם הגמרא באותו דיון במשל שלדעתי הוא של ר' אליעזר מוסיפה את הבינוניים.
אמר ליה רבה לרב נחמן: של בינונים מאי? אמר ליה: איכא שכיבנא לא אמרי לכו האי מילתא. הכי אמר שמואל: אלו ואלו לדומה נמסרין, הללו - יש להן מנוח, הללו - אין להן מנוח.
כאן אפשר להעלות את הנושא השני, אפשרויות נוספות בשכר ועונש.
רש"י מפרש "לדומה - מלאך הממונה על הרוחות". וצריך לומר שהינו ממונה על רוחות האדם. אבל מסתבר לי שהכוונה לשאול שהוא אותו מקום שבו נמצאים המתים וממתינים ליום הדין.
אך גם אם לגבי הענישות יש דעות שונות, דומה בעיני שלגבי השכר היה קונצנזוס בימים הבאים כפי עדותה של הגמרא הבאה:
אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד וכו'. (שבת קנב ב)
המין בא להקשות על רבי אבהו, אך מניח כדבר פשוט שהוא ורבי אבהו והכל יודעים מה השכר הצפון לצדיקים. אמירה כזו עשויה להעיד שמדובר בקונצנזוס. ושוב, קיצרתי הרבה מדי.
נשלח ב-28/5/2014 14:08
סיכום בדרך הדקונסטרוקציה
לפנינו עושר של דעות, ולכן אני בוחר דרך קצרה ופשוטה להציג את המבחר. זו דרך הדקונסטרוקציה, והסיכום דלקמן יראה איך זה עובד.
בדברים לעיל, אספתי מספר משלים ומספר אמירות של תנאים ואמוראים על הנעשה עם האדם לאחר מותו. ניתן למיין, בשיטת הדקונסטרוקציה, את סוגי הנושאים שעולים כאן לדיון ואת סוגי התשובות.
זמן הדין: לאחר המוות, בשאול=דומה, ביום הדין=לאחר תחית המתים(?). סוגי הנידונים: צדיקים, רשעים ולמספר שיטות גם בינוניים. המשתתפים בחטא ובעונש: הנשמה והגוף, לעתים בנפרד, לעתים יחד. סיבת החטא: אין לנו תשובות מלאות, אבל יש שני גורמים שנזכרים בוודאי: ריח הפירות הבכריות שמגיע גם אל הסומא ועצם ה"מלאכה" של החיים בעולם הזה. פתרונות: תשובה כל יום שהיא כ"גיהוץ הבגד" של הגוף או "לשים בקופסא". עונשים: לגוף – ראו לקמן. שכר: לגוף – לנוח בשלום על משכבו (כנראה הגוף נשמר בשלימותו), לנשמה – מנוחה בדומה, או באוצר מיוחד (תחת כסא הכבוד?), אכילה ושתיה (משל?). מונחים של עונש: כובס, גהנום, כף הקלע, צופים באוכלים ושותים ולוקים ומצטערים, לצעוק מכאב לב, דראון עולם. מונחים של שכר: צרור החיים, אכילה ושתיה, אוצר. "ירונו", חיי עולם. החיים הנכונים: להיות צדיק ולא להיות רשע. הדרך: לעשות מצוות, לעשות תשובה, או "להניח את הבגד=הגוף בקופסא".
נשלח ב-28/5/2014 14:09
סיכום שיטתי
עתה אפשר לסכם את הגישות לפי חלוקות המושגים דלעיל.
כמדומה שאפשר לזהות אצל חז"ל גישה אחדותית ברובה לנושא הגוף והנפש, השכר והעונש, כפי שאכתוב מייד, ובתוך שיטה זו עדיין ניתן לזהות גישות משנה, בהן גישה שלדעתי היא ייחודית ויוצאת דופן, כמעט סגפנית, וכך היא נתנה מקום לפרשנים להאחז בה לדורות.
הכל מסכימים שיש גוף ויש נפש, שיש דין לאחר המוות ויש שכר ויש עונש. בטיבם של צורת הדין, זמנו ואולי מקומו חלוקות הדעות. יש הסבורים שזה נעשה מייד לאחר המוות, ויש הדוחים זאת עד ליום הדין הגדול או תחית המתים. יש הסבורים שהמשפט נעשה לגוף ולנפש יחד וכן הדין, ויש המחלקים ביניהם. תיאור השכר והעונש נעשה במילים ובדימויים שונים, ולכן קשה לדעת אם העמדה הבאה היא דעת הכל: אצל הצדיקים, הגוף נשאר שלם באדמה ונשמתם עולה ל"אוצר" שנמצא "מתחת לכסא הכבוד". לגבי הרשעים יש מגוון רחב יותר של ביטויים, וניתן לראות בעונש שניתן להם תיקון וכפרה ("כובס") או עונש טבעי (מקנאים בשכר הצדיקים ובוכים אך אין להם תקנה) או עונש אחר, כמו נדודים בדומה=שאול או אף השלכה בכף הקלע מקצה לקצה.
חלק מהדיונים מכירים רק בצדיקים וברשעים וחלק גם בבינוניים. הבינוניים נאלצים כנראה לעבור תהליך של תיקון או כיבוס, "מצפצפין ועולין" ושוב אין לדעת מי בעל דעות אלו ובאיזו מידה הן מקובלות על הכל.
דעת רבי אליעזר, שניתן לזהות במדרש פליאה המחייב השארת "הבגד=גוף בקופסא" מזמינה למעשה התנתקות לגמרי מן הגוף כדי להימנע מסיכון. גישה זו אומצה על ידי ר"א בחייו ביחסי האישות שלו עם אשתו.
הרמב"ם והחסידות ובעל התניא יכלו לפרש את גישת רבי אליעזר לשיטתם. הרמב"ם יראה בה הימנעות ככל האפשר מן הרגעים ההכרחיים לחיי האדם, כי עיקר החיים הוא החיבור לשכל הפועל וחבל על כל רגע שמפסידים זאת. התניא יראה בעצם ההנאה פסול ולשיטתו אפילו הרהור הנאה כבר מוריד ממעלתו של הצדיק המושלם. אין צריך לומר ששתי שיטות אלו הן חיצוניות לא רק למחשבת חז"ל אלא גם להשקפותיו של רבי אליעזר.
מאחר שאף אחת מן הדעות לא ניתנת להוכחה ניתן להתפלפל עד תחיית המתים.
נשלח ב-28/5/2014 16:10
אפרים
יש אפשרויות הוכחה, אם למשל מישהו יחזור ויספר...
שאלה יותר מעניינת היא מה היו הנימוקים של חכמים לדבריהם. האם אלו השערות כמו מוסריות, של כך ראוי? האם הם דרשו פסוקים? האם הם שאבו מתוך ידע תרבותי, שנראה ודאי שאין לפקפק בו (כמו ההשערות שיש מכשפות ושדים)?
שים לב שדברי לא נועדו כלל להכריע בשאלות אלא לסכמן ולהציג גישות. זה מחקר היסטורי, לא מחקר שבא להכריע מה נכון וכיצד מתנהל העולם הבא.
מסתבר שכדאי להציע מעט רקע ממה שידוע בנושא, לפחות לי.
בעולם המקרא, כוונתי לתקופה המתוארת בתנ"ך, האמונה הרווחת היתה שיש עולם שבו מתגוררים המתים, שהינם מעין צללים של הגוף. זה השאול שנזכרת אצל יעקב, מחבר תהלים ועוד.
בספר דניאל אנו מוצאים התייחסות ליום הדין הוא יום שבו יקומו המתים. יש לשאול אם זו היתה דעה מקובלת וממתי או חידוש שלו.
החלוקה בין גוף לנפש, כאשר הנפש שורדת לאחר הגוף, נחשבת בידי חוקרים למאוחרת לעולם המקרא עצמו. מן המקרא עצמו קשה להביא הוכחה, כי אין, עד כמה שידוע לי. הביטוי "ויפח באפיו נשמת חיים" מתייחס כנראה לנשימה ולא לנשמה.
הקיום כצללים בעולם אחר אינו מבוסס על קיום של נשמה בנפרד מן הגוף, אם כי מתבקש לשאול: אם הגוף נאכל ומתפורר, אז מי ומה קיים שם, בעולם שמעבר. יתכן שהאמינו שיש תלות בין הגוף והישרדותו לבין מה שנשאר בשאול, ולכן חשוב לצדיקים שגופם יישאר שלם (עלי להודות שזה רעיון שאני שוקל תוך כדי כתיבה, ולכן אפשר שיש לפקפק בו). בוודאי שידעו שהגוף נאכל, בחינת "עפר אתה ואל עפר תשוב".
אצל חז"ל אנו מוצאים כמדומה ביטוי ברור לאמונה שיש נפש ואפילו הפרדה בין נפש לגוף. כאמור, הפרדה כזו מתבקשת למתבונן בתחום, עקב אי אפשרות שרידת הגוף לעומת הציפיה להישרדות הנפש. יתכן שהאמונה בתחית המתים נועדה לשמש תחליף להישרדות בחיים שלאחר המוות, כי אם אדם מת, מה זה משנה כמה זמן הוא מת אם הוא עתיד להתעורר לעולם שכולו טוב. ואם יש דין, כפי שהאמינו בתרבויות אחרות גם כן, מה זה משנה אם זה מייד או לאחר תקופת המתנה "בהקפאה".
האם חז"ל אמרו מה שאמרו מתוך ידיעה, ואם כן, מהיכן ידעו? האם יש חובה להאמין להם? לפי דבריהם, נראה שכן. יש משנה בפרק חלק הקובעת כי מי שאינו מאמין בתחית המתים, לא יזכה לתחית המתים. אם כי קצת קשה להבין מדוע להעניש בעונש כה חמור על חוסר ידיעה, אלא אם כן מדובר במזלזל. אבל האם אמונה היא ניתנת לבחירה ללא נימוקים ושיכנוע? (והנימוקים שם הינם קלושים למדי, כפי שיש להודות).
את כל הסיפורים היפים על תחית המתים, הכניס לעם ישראל -רבי ישוע בו יוסף איש נצרת. עד להופעתו המטאורית, הי בעם ישראל גדולי עולם, בעלי השקפה. לא לפי הסדר כנראה הלל- מנחם- ושמאי שמעיה ואבטליון, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן . יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי, שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי.
לא מצאנו אצלם כל ידיעה על תחיית המתים או עולם הבא, מענין למה? אולי מפני שהם חיו לפני אותו איש?
אגב מי שחקר קצת את הנושא יודע ,כי הופעתו של ספר הזהר, היה בדיוק באותו זמן שהנוצרים החלו בחשפת ספרי המיסתיקה שלהם. אולי באמת אין כל קשר וזה מקרי לגמרי.
נשלח ב-28/5/2014 17:34
[ירוחם,
זה לא מדויק. האמונה בתחיית המתים הייתה רווחת במאה הראשונה לספירה (ולפניה), והדברים ניכרים בספרות היהודית של התקופה (טוב, עדיין לא באמת הייתה "יהדות" במובנה היום - זו כנראה כן תרומה של ישוע וממשיכיו וד"ל ואכמ"ל). מאלה שאתה הזכרת אין לנו עדויות בנות זמנם כלל. כלומר, כל מה שהשתמר (לפי הנחת המסורת) או ניתן לנו (לפי הנחה פחות מסורתית) הוא מכתבים מאוחרים בהרבה לזמנם (המשנה, התוספתא ומדרשי התנאים נערכו מאות שנים אחרי דמויות אלה, וגם בהן מעטים מאוד - באנדרסטייטמנט היסטרי - ציטוטים שלהם). לכן אי אפשר כ"כ לדעת מה הם חשבו או לא חשבו. בכל מקרה, מדברים אחרים שמיוחסים לישוע ברור שהוא לא חידש הרבה מבחינה תיאולוגית, אידיאולוגית ופרקטית על ה"יהדות" של זמנו, ואם היו לו מחלוקות עקרוניות איתה (ולא ברור כלל שכך הוא) הן היו מול המקדש, קרי: מול הכוהנים/צדוקים ולא מול הפרושים...]
נשלח ב-28/5/2014 19:35
אםשלום
עדיין לא הבנתי מה לא מדויק, כידוע המאה הראשונה החלה עם לידתו של ישו, הוא נהרג בשנות השלושים למאה הראשונה. הוא החל בדרשותיו בשנצ ה20 למאה הראשונה.
היה מוכר כבר קודם. הוכחות בבקשה, כאמור האישים שהזכרתי לא דיברו על כך, דבר כה חשוב ואקוטי, אפי מי שאסף את אמירותיהם היה מספיק הגון לא להכניס להגותם את העולם הבא ותחיית המתים.
לגילוי נאות אין בעייני כל פסול להיות מושפע מדעות , אבל צריך לדעת, מאיפה הרעיונות.
ישו בחייו ובמותו עדיין היה יהודי כשר לכל דבר, פאולוס והשליחים הפכו אותו לנוצרי, וכדברייך לאחר מאות שנה הדעה של החכמים היתה שונה - כמובן עקב פעלם של הנוצרים תלמידיו.
אםשלום אני בטוח שקראת את הברית החדש, ולכן לא מובן לי איך את כותבת שהוא לא חידש כלום או שינה במחשבה, אחד משנינו כנראה לא הבין נכונה את הספר.
מה שנכון כי הוא היה פרושי ולכן הוא יצא כנגד הצדוקים השפעתו כנראה לא ברורה כי הפרושים כאמור איצו רבים מרעינותיו.
תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 28/05/2014 19:53:35
נשלח ב-28/5/2014 20:25
הערה למשל הראשון.
מה טעם לתת מדים לאדם שיאפסן אותם בארון עם נפטלין ויחזיר אותם בסוף ללא שימוש. העולם כפי שאנחנו חיים בו ומכירים אותו אינו, ולא נועד להיות, עולם של מלאכים. על האדם מוטלת מלאכה לעשות, והעמל במלאכתו מלכלך את בגדיו, סופם שהם מתבלים. אי אפשר לאדם שלא יחטא, שלא יכשל. מצופה ממנו
שישתדל
כיכולתו להיות צנוע, לנהוג בדרך מוסרית, שהכישלון יהיה ראוי, שיתן דעתו על מעשיו וישתדל להכיר בטעותו. ההישתדלות היא
הגבורה.
אדם המחזיר את הבגדים שקיבל ארוזים כשהיו, אדם זה לא עשה כלום, לא השתדל באיזה דבר. לא נכשל בכלום. במה ראויים חייו?
עודד
נשלח ב-28/5/2014 20:40
[ירוחם,
א. המקורות היהודיים מתקופת ישוע ולפניו מתייחסים לתחיית המתים כאל מובן מאליו קיומי-דתי. הרעיון הזה ספציפית בודאי אינו המצאה של ישוע, והמקורות היהודיים שלאחריו לא "העתיקו" זאת ממנו או מחסידיו. ב. אשמח להתדיין כאן (וללמוד) על השוני והדמיון בין מסריו של ישוע לבין אלה של היהודים בני זמנו. לפני שנעשה זאת (באשכול אחר, כדי לא לגזול ממיימוני את אשכולו) אני חושבת שהטענה שהפרושים "אימצו הרבה מטענותיו" דורשת הוכחה (שאינה פשוטה), כנגד המסקנה הסבירה יותר, שישוע ותלמידיו/חסידיו מחד גיסא, והפרושים מאידך גיסא, צמחו באותה קרקע רעיונית ודתית ולכן הגיעו למסקנות דתיות דומות.]
נשלח ב-28/5/2014 23:11
אמשלום כתב:
[ירוחם,
א. המקורות היהודיים מתקופת ישוע ולפניו מתייחסים לתחיית המתים כאל מובן מאליו קיומי-דתי. הרעיון הזה ספציפית בודאי אינו המצאה של ישוע, והמקורות היהודיים שלאחריו לא "העתיקו" זאת ממנו או מחסידיו.
ב. אשמח להתדיין כאן (וללמוד) על השוני והדמיון בין מסריו של ישוע לבין אלה של היהודים בני זמנו. לפני שנעשה זאת (באשכול אחר, כדי לא לגזול ממיימוני את אשכולו) אני חושבת שהטענה שהפרושים "אימצו הרבה מטענותיו" דורשת הוכחה (שאינה פשוטה), כנגד המסקנה הסבירה יותר, שישוע ותלמידיו/חסידיו מחד גיסא, והפרושים מאידך גיסא, צמחו באותה קרקע רעיונית ודתית ולכן הגיעו למסקנות דתיות דומות.]
על מה את מסתמכת מקורות יהודיים?
ישו היה פרושי מיליטנטי מכל בחינה שהיא.
אני ממליץ על ספרו של פרופסור פלוסר מומחה מהשורה הראשונה בנושא, שם הספר אם אני זוכר נכון
יהדות ומקורות הנצרות.
