גוף ונפש, צדיקים ורשעים: מר' אליעזר ועד התניא

בעל

תודה על המונח "טהרני" שהוא עדיף בהרבה על "סגפני" כדברי. יש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה. זה, "טהרני", עוסק בזיקה בין האדם לעולם, וזה, "סגפני", עוסק באופן שבו יש ליישם את הדרישות האלו. נכון שטהרנות עשויה להוביל לסגפגנות אבל עדיין יכול אדם להיות טהרני באמונותיו ולהימנע מסגפנות לשמה. ויכול אדם להיות סגפן בלי להיות טהרני.

***
עודד וולאנד

כתבת דברים הראויים לך ובכלל. כלומר, איקון ירוק. מי שחלק עליך וטען שאין זו התכלית הכתובה בתורה, אם זו כוונתו, לא הכיר כנראה את פרשנותו של הגרי"ד סולוביצ'יק למעשה בראשית אודות האדם והברכה היא הציווי לרדות ולכבוש. האדם צריך לפעול בעולם.

כל זה רק מחמיר את השאלה למה הכוונה ב"להניח את הבגד בקופסא". ויותר שאני חושב על כך, יותר אני תוהה למה יכלה הכוונה להיות.

מניתי אפשרויות, אבל אף אחד מהן אינה מניחה את הדעת. אולי עלינו ללכת בשיטה הישיבתית המתבקשת וליישם את עקרון החסד הפרשני ולומר שאין כאן יותר ממה שנאמר במשל השני של ר' יהושע על עשיה ועל תשובה. והרי כך הוא גם סוף המשל אצלנו. וכי העולם נברא רק ליחידי סגולה החיים בקופסה (כמו צדיקי העל של התניא או, להבדיל, הפילוסופים המרוממים של הרמב"ם)?

***
ירוחם ואמשלום

כמדומה שצדקה אמשלום. לפחות לפי הידוע לי. שוב, אנו הולכים אחרי עדויות טקסטואליות, ולא היה מישהו בדורות ההם שישב וחשב: הלא פעם יהיה עצור כאן חושבים, ויסתפקו לגבי אמונותינו, הבה ואכתוב ספר שיסביר הכל עם המקורות והתיארוכים. אם היה כזה, וקשה להאמין שהיה, לא הגיע הטקסט לידנו... סמיילי.

אני מתלבט אם לפתח את האשכול בכיוון הנוסף הזה, או להועיד לו אחר, וכבר היו כאלו. יש לשים לב למה שאני טוען. טקסטים יספיקו לנו עד שיעור מסוים ולא יותר. יש דברים שלא טורחים לכתוב. חתול לא נזכר בתורה אבל האם לא היו אז חתולים? נכון שאמונה לגבי הצפוי או הצפון בעולם הבא היא חשובה מאד, אבל אם הכל ידעו מה שאמור להיות שם, ואם היה מקום לומר: איש לא חזר משם וסיפר, אז למה לכתוב בהדיא (=במפורש).

יש לנו עדויות פזורות. למשל, החוקרים מציינים לכמה משפטים בספר חשמונאים (ב נדמה לי) שמהם משמע שיש אמונה בתחית המתים. האם זו הפעם הראשונה שהאמונה הזו מופיעה? האם אז עלינו לומר שהיא התפתחה כתגובה לסבל המרטירים שמסרו נפשם על המצוות? ואולי היא היתה תמיד, רק שלא היה מקום לבטא אותה?

וכבר התחלתי לעסוק בנושא זה כאן...

על כל פנים, אני מבקש ליישם כאן ביקורת שנכתבת בידי אפרים בן (וכמסתבר אחרים): הצהרות אמונה בעולם שמעבר יש להן ערך רב, אבל יש להן חסרון יסודי. קשה מאד להוכיח אותן. זו יכולה להיות סיבה מדוע התורה אינה מביאה אותן. כפי שיש סיבה נוספת, דבר ברור וידוע לא צריך לכתוב. כאשר התורה מבטיחה "והיה אם שמוע וכו' " התורה מציעה מבחן כאן ועכשו, כמו בשמיטה.

***
אליקים

איקון ירוק על דבריך החשובים. חבל שהם דבוקים. אפילו לי קשה להבדיל בין מה שכתבתי אני לבין מה שכתבת אתה.

וחשוב להתבונן בהם. האמנם ההוכחות לתחית המתים הן ברמה שהיתה מקובלת בימי חז"ל? אלו הנחות יסוד צריכות להיות לגבי הוכחה כזו? צריך כמובן להביא את הדברים ולבדוק. אולי אחר כך. בל"נ. עצם הרעיון ראוי לשבח רב.

בסוף דבריך השוית בין לבוש המלך ללבוש העבדים. התוכל לבאר את המשל הזה?

***
תלמיד טועה

ראה דברי לעודד וולאנד.

אני מסכים שדברי בעל משל הקופסא נוטים לדבריך. כלומר, הוא לא למד לכאורה את הציווי לאדם לרדות ולכבוש כפי שהגרי"ד למד אותו. זה הרבה יותר דומה למשפט המיוחס לגר"א: "תנו לי לעבור את העולם הזה בשלום". ועם כל זאת, האם אין משהו עלוב בתחושתנו לנוכח מילים אלו? האם דברי עודד אינם מעוררים הערכה בעצם הקריאה להתמודדות ולגבורה של התגברות על הפחד והסיכון?

ועוד, האם ה' ברא עולם כזה שבו אי אפשר להצליח בלי לשהות בקופסא? מה זה אומר לגבי הבריאה?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
הרמח"ל המשיל את העולם לשדה קרב.

[ירוחם,

אני חושבת שהמחקר לא לגמרי סגור על מי חי בקומראן, ואם בכלל הייתה קבוצה שנקראה "איסיים" (כי העדות שלנו היא מיוספוס, שכמו אנשי צבא עד היום חילק את העולם לשלוש, בין אם זה מתאים ובין אם לא...). אני גם לא שמעתי על התפיסה שישוע חי ביניהם (יהיו אשר יהיו), ולדעתי רעיונותיו שונים משלהם תכלית השינוי בעיקרי דבריהם ודבריו (למשל ביחס לטהרה, למשל ביחס למקדש וכו'). 
לגבי המעיינות מהם שתה ישוע - אין לנו מחלוקת והוא אשר אמרתי לכתחילה: ישוע היה יהודי, צמח בקהילה יהודית עם תפיסות יהודיות, והוא ובני זמנו היהודיים צמחו על אותה קרקע יהודית. בודאי ובודאי שחלק מהצייטגייסט הדתי היה קשור בייאוש, בתחושת חוסר סיפוק דתי (כי המקדש לא "עוזר" למי שחי רחוק ממנו, ובתקופה ההיא רבו הרחוקים ממנו), תחושה שהדת הקיימת לא מתאימה עוד (כי רבים עוברים לגור בערים/עיירות וחוקי התורה מותאמים בעיקר למרחב חקלאי) וכו'. כל אלה הם קרקע פורייה לתנועות התחדשות ושינוי - לישוע ולחסידיו כמו לתנאים... 


מיימוני,

לא טענתי ש"תחיית המתים" היא אמונה שנמצאת בתורה, ובעיניי ההוכחה המדרשית לכך שהיא שם ("הנך שוכב עם אבותיך וקם") היא דוגמא מופלאה להומור-עצמי אצל חז"ל.
אתה צודק שלא "הכל" נזכר בתורה (יכול להיות שלא היו חתולים בסביבתם, ויכול גם להיות שהם לא היו חשובים כ"כ או מעניינים כ"כ), אבל אמונות עקרוניות וחזקות שהיו נוכחות בתקופת כתיבתה וכתיבת הספרים שלאחריה, בודאי מופיעות בתנ"ך - בין באופן ישיר ובין בעקיפין. איני חושבת שתחיית המתים היא אחת מאלה.]

מיימוני

אני מתנצל אבל המחשב מדביק את כל השורות שלי (כרגע אני כותב ממחשב אחר)

מה שכתבתי על בגדי המלכות - די פשוט - המלך חילק לעבדיו לא בגדי עבודה וגם לא בגדי לא-עבודה. הוא חילק להם בגדי מלכות. בגדי מלכות - המלך לובש כל הזמן - אנשים פשוטים לא אמורים ללבושם כל הזמן, ובודאי לא בשעת מלאכה. בגדי המלכות הניתנים לאנשים הרגילים מטרתם להילבש בעומדם לפני המלך וכד', ולא להתנאות ולהתגאות בהם בסתם זמן של חול. לכן בזמן העבודה הבגדים צריכים להישמר מקופלים בקופסא. 

גם הנשמה - החלק העליון שבאדם היא בגדי מלכות - אליבא דמדרש זה. אין לערבבה עם דברים גשמיים, אלא "לשומרה בקופסא" - בדיוק כמו שלוחות הברית נשמרות בקופסא - בארון - ואף אחד לא חושב שצריך להוציאם כדי לקרוא בהם לפני העם. כמובן תוכנם של עשרת הדברות מופיע בתורה גם - שנקראת לפני כולם, אבל לוחות הברית "קדושות מדי". גם ספר התורה צריך להיות מונח בארוןו הקודש ולצאת לקריאה רק בטקס מיוחד, שבמהלכו אסור לעסוק בשום דבר ובסופו הוא חוזר למקומו - "בקופסא" - עד לפעם הבאה.

זה מה שפירשתי גם לגבי עץ הדעת - עץ הדעת הינו עץ המסמל את החכמה והדעת - מטרתו להיחקר ולהילמד - אך לא לשימוש גשמי כאכילה - שימוש כזה מחלל את קדושתו ואשמה רובצת על כתפי האוכל-המחלל. בדיוק כמו שלא יעלה בדעת מישהו לומר שהוא רוצה לשאוב קדושה מלוחות הברית ולכן להוציאם מהארון ולקרוא בהם. 

לכן, גם הנשמה - צריך להשתמש במשאבי החכמה אך ורק לדברים חשובים, ועיקר החכמה כ"כ קדוש שעליו להישמר ב"ארון הברית" שלה - "בקופסא", ולהוציאם רק ללבישה לפני המלך. 

אליקים
הווה אומר, הרוב המוחלט של הזמן אדם אמור לתפקד ללא נשמה.

בעל
א. אני רק פירשתי את הברייתא לפי לשונה ולפי עניינה - את הפירוש המוכרח בה.
ב. לא מדובר פה על שרי המלך אלא על עבדיו.
ג. אדם (עבדי המלך) אמורים לתפקד עם נשמה מגוהצת בקופסא - בדיוק כמו שהרגעים מול המלך הם הרגעים המנחים את העבד בכל עבודתו - כך בגדי המלכות שקיבל - מגוהצים בקופסא - אך רגעי לבישתם מנחים אותו בכל שאר הזמן. כך גם כאן - האדם מתפקד ע"פ הנשמה - אך לא איתה. ורעיון זה אולי ישמח את מתנגדי המיסטיקה - הנשמה לא אמורה להשפיע כל הזמן מעצמה אלא רק להנחות ע"י אותם רגעים שבהם הנשמה "פעילה" - וכפי שכתב ריה"ל על החסיד החי מתפילה לתפילה - והגר"א למשל כותב שאסור להאריך בתפילה יותר משלוש שעות - הלימוד איננו "שימוש" בנשמה, אף ע"פ שהוא ממנה - בדיוק כמו ספר התורה לעומת לוחות הברית, שהם התפילה (ולכך אכן נועדו - לעבודת בית המקדש - ונשלמה פרים שפתינו) זה כמובן יצטרך דיון בפני עצמו מה בדיוק נקרא "שימוש" בנשמה ולמה - אבל זה הרעיון

אליקים - ומה עם הרמ"א הראשון בשו"ע?

לחיות בקופסה.
שואל מימוני 'מהי אותה טהרה?'
בספרו 'על חיי העיון' מספר פילון האלכסנדרוני על ה'תרפויטים' – קהילת נזירים יהודים השוכנת ליד האגם המראוטי, מדרום לאלכסנדריה שבמצרים. אורח חייהם פשוט וסגפני. עיסוקם ברפואת הנפש החולה משום אורח חייה לשעבר, ומכאן הכינוי שלהם. בכל בית מצוי חדר מקודש הנקרא 'מונסטריון' [שמשמעו 'מקום התבודדות', ואחר כך, בלשון הכנסיה, 'מנזר']. במשך היום מתבודד כל חבר בחדר המקודש, עוסק בלימוד כתבי הקודש ובעיון על האל. בשבת הם מתכנסים יחד לאספה.
'על חיי העיון' הוא חיבור קצרצר המתאר את מנהגיהם ואורח חייהם. החיבור נכלל בכרך הראשון של כתבי פילון בהוצאת מוסד ביאליק.
עודד