משמעות דיני המצורע

חיפשתי בפורום דיון בנושא המשמעות של דיני המצורע, והאשכול היחיד שמצאתי שעוסק בטעמי דיני המצורע הכתובים בתורה הוא זה:

כי אנחנו לא מדברים לשון הרע

בעל,
התשובה המקובלת היא שמבחינת האשה היו בתוכה חיים וכעת הם נטשו אותה.
כמוך, גם לדעתי תשובה זו דחוקה ולכן קשה לי לקבל את הסברו של ריה"ל (ורש"ר הירש ההולך בעקבותיו).

ירוחם,
השאלה הזו טובה בכל מקרה.
דוקא לפי הסברו של הרמב"ן ניתן אולי ליישב בדרך של "הסתר פנים" וכדומה.

ירוחם,
אין לי עמדה ברורה לגבי הנושא שנקרא "הסתר פנים". אני יכול רק לכתוב איך אני מבין אותו ולא אם אני חושב שהוא נכון או לא ומתי זה נכון.
הכוונה היא שיש תקופות בהן אלוהים פועל בעולם בדרך גלויה, שניתן להבחין בטביעות אצבעותיו, ואז טוב לטובים ורע לרעים, ואז יש נבואה, ואז בני אדם אמורים להיות יותר טובים כי האמת גלויה יותר. ויש תקופות בהן הוא פועל בצורה פחות גלויה, ואז טוב לרעים ורע לטובים ואין נבואה וכדומה, ואז גם קשה יותר לבחור בטוב כי הטוב נראה כרע והרע נראה כטוב וכו'.
ע"פ הסברו של הרמב"ן ניתן לומר שבתקופה בה פעל אלוהים בעולם בצורה גלויה, היה אדם מסוים יכול לקבל נגע כאות קלון/נזיפה מאלוהים, אבל בתקופה בה אלוהים אינו פועל בעולם בצורה גלויה, גם מי שמגיע לו נגע/קלון/נזיפה אינו מקבל את זה.

לגבי גיחזי ובניו, יכול להיות שכן. למה לא?
לגבי נעמן, אין עליו בכלל דיני מצורע כי הוא גוי. מאוד יכול להיות שמה שהפריע לו היה המראה הלא אסתטי של הצרעת הוא חיפש לה פתרון (ואגב, אכן קיבל פתרון שאינו קשור לדיני מצורע שבתורה).

מה שיצא בינתיים בנושא הוא כך:
הצרעת נחשבה כמחלה המבטאת מוות של הגוף (כדברי אהרן על מרים המצורעת: אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו). אולי זה היה בעיניהם כעין סימן ריקבון של הבשר. וזה מתחבר עם דברי ריה"ל.
המחלה המסוימת הזו נחשבת כאות של אלוהים על כך שיש לו כעס על האיש שלקה בה (מדברי אלוהים על מרים: ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים). הצרעת היא "יריקה" של אלוהים על האדם.
למה דוקא מחלה זו מבטאת כעס של אלוהים על האדם ולא כל מחלה אחרת? יתכן כדברי הרמב"ן שזו מחלה לא טבעית, כלומר, חורגת מהסיבתיות הפיזיולוגית שיש למחלות אחרות (נראה שהוכחתו היא מנגעי בגדים ובתים). (וכאן צריך להגדיר מהי מחלה "טבעית" ומהי מחלה "ניסית").
[מדוע אלוהים כועס על האדם? כנראה מסיפור מרים למדו חז"ל שזה קשור לחטאי הלשון והדיבורים השליליים]
דיני המצורע להיות מורחק ממחנה ישראל לכאורה אינם עונש למצורע, אלא מכיון שאלוהים כועס על אדם זה, האדם נחשב "טמא", וקדושת מחנה ישראל מחייבת את הרחקתו, כפי שקדושת מחנה שכינה מחייבת הרחקה של טמאים מסוימים, וקדושת מחנה לוייה מחייבת הרחקת טמאים אחרים.

אחרי שיגעתי רבות כמו כל משתתפי האשכול בהבנת טעם הצרעת בפרט ודיני הטומאה והטהרה בכלל, כמו גם דיני הקרבנות ודיני המאכלות האסורות (=כל החצי הראשון של ויקרא), הגעתי למסקנה שאין בעצם טעם. לפחות לא לפרטים הרבים, ואולי גם לא לעצם הדינים – הטעם היחיד הוא הצורך בביצוע הבדלות בין קטגוריות, וכל המבדיל, הרי זה משובח.
ובהרחבה: ובכתבי הקודש נאמר: למה? ככה!

אברהם העברי

תודה על ההקפצה. אכן מתאים בדיוק לשבוע בו קוראים על הצרעת, או מייד לאחר כך.

איקון ירוק.

אשר להסבר שלך, לצערי לא בדיוק הבנתי. אם כוונתך שיש חלקים במצוות שאין להם הסבר מסויים, בעיקר אודות התכלית שלהם, כבר קדמך הרמב"ם. למשל, את עקרון הקרבנות ניתן להבין אך לא את החלוקה ביניהם ואת הפרטים שלהם, כגון המספר המדוייק. לפרטים אין טעם מדוייק ולא יכול להיות ואם מצאנו זה טוב ואם לא זה היה צפוי.

הווה אומר כדבריך: ליצור הבדלה. זה קרבן אחד וזה אחר. צריך איזה זמן להפרדה בין טומאה לטהרה, אז שבעה ימים זה זמן סביר, לא מהותית אלא בגלל שעבורנו, בני האדם, המשתמשים ביחידת זמן של שבוע, שבעה ימים אומרים התחלה חדשה. וגם אם זה שבוע מיום מסויים ולא שבוע של כל העולם, משבת עד שבת.

דומה שכן אמר מו"ר הרב גדליה ע"ה.

ועוד אמר שאם אין הבדל משמעותי, אז הבדל כל שהוא גם יכול לשמש. או טעם כל שהוא. וכבר כתבתי כן באשכול על חמורו של בורידיאן. (ולכן למשל כל פניות שפונים במזבח מתחילות בימין. זה לא נימוק חשוב. אבל זה נימוק).

אשר לצרעת עצמה, כבקשת חברנו הותיק חזק ואמץ, יש באמת שאלה האם התורה קובעת כאן כללים לנגע ניסי, שאינו כדרך הטבע הרגיל, כמו נגע של בתים ובגדים, או שהתורה מתייחסת למחלה ידועה, ואז עולה השאלה מדוע רק למחלה הזו. וכי אין עוד מחלות שצריך לקבוע להן טיפול ולהזהיר מפני קרבה והדבקה.

אעלה נקודה שעד כמה שידוע לי היא חדשה. לצרעת הידועה לנו כלומר מחלת נגע בעור, אין תרופה. בוודאי שבפרשה אין התייחסות לתרופה אלא לריפוי ניסי, או שהמחלה עוברת מעצמה. וכיון שתהליך כזה, בניגוד להצטננות או שפעת, לא סביר, אז עלינו להניח אחד משנים: או שיש כאן התערבות אלוקית שאמנם מוצנעת מעיני המתבונן ללא השכלה רפואית כמו שלנו. או שזה מעולם לא היה נגע אמיתי של צרעת (במובן שלנו). או שמא האמון בתהליך הריפוי ובהשגחה די בו כדי לעורר חיזוק של מערכות הגוף שיתגבר מעצמו?

כלומר, מה היחס של התורה למחלות והאם המקרה שלנו בפרשה הוא יוצא דופן או אופייני? אנו יודעים שיש ציפיה לטיפול רפואי כמו שנאמר בפרשת מזיקים שעל הפוגע בחברו לממן לו טיפול רפואי, ושם למדו חז"ל, על דרך הפשט, ש"ניתנה רשות לרופא לרפא". היכן הרופא בצרעת שנזכרת כאן? (האם מבקרי המקרא יטענו שיש כאן שתי גישות ולכן שני מחברים?).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

לגבי הרמב"ם – אכן ציטטתי אותו בפוסט (כמו גם בפוסט קודם), אלא שהערתי שדבריו למעשה נדחו מהמחשבה היהודית ככל שאני מכיר אותה: אף אחד לא מוכן לקבל היום את הרעיון שלפרטי המצוות אין טעם. אז יכול להיות שדבריי הם באמת קריאה לרנסנס רמב"מיסטי, בתוספת ראיות מן האנתרופולוגיה (בבחינת הראיות מכת הצאב"ה של הרמב"ם).

אברהם העברי

תודה על הלינק ואיקון ירוק.

ואיקון ירוק עוד יותר על האיפיונים בין גישתו של ר' גדליה לבין השאלות המרחיבות.

קיבלתי מעט מדי ממו"ר כדי לומר אם הוא היה הולך במהלך שהצעתי (שהצענו ובנינו יחד). אני מקוה שכן. אבל הזכרתי אותו בעיקר כדי לציין את חובי לו.

סבור אני שדברי הרמב"ם ודברי הרג"נ מתאימים לתפיסה אחת, שמסבירה הלכות רבות וגם הלכות מרכזיות (שאמנם היום נדחו מטעמים היסטוריים הצידה). תפיסה שנמצאת ומנוסחת להפליא במדע האנתרופולוגיה ומחקר הדת.

וכדבריך.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");