ב"ה
שעת הלימוד שלהם אמנם הסתיימה, אך מיכאל, במבט רציני, ביקש להקדיש לו כמה דקות נוספות.
"זה ממש דחוף, מיכאל?" שואל איסתרק ומתחרט מיד. מערכת היחסים ביניהם כל כך מורכבת, והוא מנסה, כל כך מנסה, לשמר את הקרבה שנוצרה מאז חזרו מן השבי. "בסדר", הוא ממהר לומר, ומביט באחיו במבט מצפה.
"אסתרק", קולו של מיכאל חורק, "בכל יום אני מודה לבורא על כך שאתה הוא הבכור ולא אני. אתה מלך, בכל מובן המילה, מה שאני לא מסוגל להיות."
עיניו של איסתרק מצטמצמות, לאן הוא חותר?
"אבא, זכרונו לברכה, השאיר לך את התפקיד, ולא רק בגלל שזו המסורת בכוזר." הוא מכחכח בגרונו, וממשיך בשקט, "אבל, גם לי אבא השאיר תפקיד. אבא חלם שביום מן הימים אהיה ראוי לשמש כרבה של כוזר".
שתיקה. ארוכה מדי.
"ולכן הוא שלח אותך לבבל" אומר לבסוף אסתרק בקול עייף.
מיכאל רק מהנהן בראשו בדממה.
גם אסתרק שותק. הוא חשב על זה מזמן, אבל חשש להציע זאת, שמא מיכאל יפרש אותו באורח שגוי. והנה עכשיו, מיכאל בעצמו מציע זאת, וזה לא הפך את העניין לקל יותר. תחושה מוזרה הזדחלה בעצמותיו, והמלך סירב להאמין שלתחושה הזו קוראים- פחד.
הוא באמת עומד לשלוח את מיכאל לבבל? מעולם לא היה פחדן, אבל הוא יודע שעד שלא יקבל את האיגרת המבשרת על הגעתו של מיכאל לבבל בשלום, לא יוכל לישון בשקט.
"אתה בטוח שאתה מסוגל?" הוא שואל לבסוף, בלחש, את המבט המתוח שמולו.
מיכאל בולע את רוקו. "אני בטוח שאני צריך."
"נדבר על כך, מיכאל", מבטיח אסתרק, שמתנער פתאום, וממהר לישיבת המועצה שאמורה התחיל בדקות הקרובות.
***
המלך שעמד בראש הפמליה ונפרד לשלום מאחיו הצעיר, הזכיר לעצמו ברגעים אלו, יותר מתמיד, א אחותו טור.
הוא גבר, הוא חזק, אבל השבי כנראה שבר בו משהו, והמעמד הזה, שהזכיר לו כל כך את הפרידה מאביו, איים להוציא אותו משיווי משקלו.
"סע לשלום, אחי", הרעד הקל בקולו צורם באוזניו היטב, והוא מוסיף בהדגשה קלה "וחזור לשלום".
מיכאל מרשה לעצמו ללחוץ את ידו של אחיו. "הוד מלכותו אחי, אני נשבעתי לעמוד לצידך בכל מצב. אמנם אהיה רחוק מכוזר בשנים הקרובות, אך הלימוד בבבל יוקדש לזכות כוזר, ולזכות המלך העומד בראשה".
"תחסר לי מאוד, מיכאל".
עוד כמה מבטים מלאי משמעות, עוד כמה הוראות למלוויו של הנסיך, עוד לחיצת ידיים חמה, מיכאל עולה על סוסו והשיירה הנסיכותית יוצאת לדרך.
עוד מספר רגעים עמד אסתרק מחריש ומבטו ממוקד בשיירה המתרחקת.
נגיעה קלה בכתפו.
אסתרק מסתובב בחדות לאחוריו. "יקוואל, אתה עדיין כאן?".
"הוא היה חייב לסוע?" שואל יקוואל בזעם עצור.
"הוא היה חייב לסוע, והשאיר את שנינו לבד, אבל ביחד. מעכשיו זה אתה ואני, אח. ואני זקוק לך." אסתרק מניח יד יד ידידותית על כתפו של אחיו הצעיר והם עושים את דרכם יחד, חזרה לארמון.
לרגע, נותן יקוואל לתחושת היחד לחדור אל ליבו. אך אז הוא מתנער ומנער את ידו של אסתרק מעליו בהחלטיות. היחיד שעדיין הבין לליבו נמצא עכשיו בדרכו לאי שם והוא לבד. בודד.
ואסתרק? אסתרק יכל למנוע את זה!
<תוקן קטע אחרון לבקשת הכותבת>
תוקן על ידי אסתרק ב- 10/06/2014 19:19:14
