את מדברת אלי או איתי?  המושג תורה שבע"פ עבר קצת שינוי מהכיוון המקורי שלו כי לא רק ההלכות המקוריות נשארו בע"פ אלא גם החדשות נשארו בע"פ עד שהעלו אותן בכתב. נכון שכל הלימודים והדרשות עברו בע"פ במשך כמה זמן אבל חשוב להבחין בין תורה שבע"פ ממשה לתורה שבע"פ שלאחר מכן מכיון שהם במעמד שונה, וכפי שהרמב"ם בעצמו מבדיל בין שלשת החלקים: יג עד אימתיי חייב אדם ללמוד תורהעד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך, כול, ימי חייך" (דברים ד,ט); וכל זמן שלא יעסוק בלימוד, הוא שוכח. וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב; ושליש בתורה שבעל פה; ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועהועניין זה, הוא הנקרא תלמוד. יד כיצד: היה בעל אומנותיהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום, ובתורה תשע: אותן התשעקורא בשלוש מהן, בתורה שבכתב; ובשלוש, בתורה שבעל פה; ובשלוש, מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה, בכלל תורה שבכתב הן; ופירושן, בכלל תורה שבעל פה; והעניינות הנקראין פרדס, בכלל התלמוד. טו במה דברים אמורים, בתחילת תלמודו של אדם; אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פהיקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, וייפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו ויישוב דעתו. טז אישה שלמדה תורה, יש לה שכר; אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה: מפני שרוב הנשים, אין דעתן מכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי ענייות דעתן. יז אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב, לא ילמד אותה לכתחילה; ואם לימדה, אינו כמלמדה תפלות. (את 2 הסעיפים האחרונים הבאתי כבונוס בשבילך   ) זה לא אומר שכל מה שדרשו חכמים מהפסוקים אין לו מעמד של "דאורייתא" והוא בהכרח לא ממשה, ומצד שני זה גם לא אומר שכל מה שנדרש מפסוק בהכרח נאמר למשה בסיני. הרמב"ם מדגיש זאת בהקדמה למניין המצוות בספרו וכך הוא כותב בין היתר בעיקרים למניית המצוות: כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה, שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת; ושיש שם דינין הן פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם, אבל הם מביאין ראיה עליהן באחת משלש עשרה מדות, כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו; וכבר בארנו זה הענין שם.
וכשיהיה זה כן, הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני, ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני לפי הראוי בזה, שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות, אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא, הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו, הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו. (גילוי נאות: בעניין הספציפי הזה יש שחולקים על הרמב"ם וסוברים שכל דבר שנלמד מהפסוקים יש לו תוקף "דאורייתא" חוץ ממקרים ברורים אחרים...) זה מזכיר לי מושג שגם הוא עבר שינוי במהלך הזמן: קבלה. (תראי למשל בסעיף י"ד לעיל) בהתחלה היו קוראים "קבלה" להלכות ולדרשות שקיבלו איש מפי איש עד משה רבנו וכך תראי ציטוטים כמו "כך קיבלו בשמועה" וכיו"ב... (כך זה ברמב"ם ובאבן עזרא ובכל חכמי הדור ההוא) לאחר מכן כשנתגלתה תורת הנסתר, ובעיקר ספר ה"זוהר" שהמקובלים טוענים שגם הוא עבר מדור לדור מרשב"י אבל זה היה בסתר עד שנתגלה, הדביקו את המושג "קבלה" לתורת הנסתר וסטו לגמרי ממשמעותו המקורית. (אולי מכיון שבאותו הזמן התלמוד כבר היה מודפס ומצד שני הזוהר היה חדש יחסית)
 |
|
|
